הבלוג של מתבגרת בת 30

sivans

הגעתי לגיל 30. נטורופתית בתחילת דרכה, רפלקסולוגית בכירה ורווקה. כשגיל ההתבגרות של 20 עד 30 הסתיים, הבנתי שזה הזמן לדבר על מה שהחיים שלי הביאו איתם כשיעורים. החל מהמטופלים שלי, שלימדו אותי אינספור שיעורים ועד לחיים עצמם,... +עוד

הגעתי לגיל 30. נטורופתית בתחילת דרכה, רפלקסולוגית בכירה ורווקה. כשגיל ההתבגרות של 20 עד 30 הסתיים, הבנתי שזה הזמן לדבר על מה שהחיים שלי הביאו איתם כשיעורים. החל מהמטופלים שלי, שלימדו אותי אינספור שיעורים ועד לחיים עצמם, שלימדו אותי שכדי להיות מטפלת,צריך להיות מטופלת. ברוכים הבאים לעולם שלי.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מאוקטובר 2015

למכירה:

דגם 85′, יד ראשונה ועשתה קילומטרז’ דיי סביר יחסית לגילה… אירופה בעיקר, קצת ארה”ב אחרי צבא, הודו בין שנה א’ לב’… ואז… עוד קצת אירופה עד היום הולדת 30.

המספר הגדול הזה לא צריך להפחיד אתכם… כי זה רק אומר שאני מיומנת על הכביש, מכירה את הדרך ומבינה שאם יש מהמורה, חשוב להאט.

שנייה לפני גיל 30 החלטתי לצאת לטיול הגדול… סליחה.. לטיפול הגדול. החלטתי שאני עכשיו מוכנה להיות מטופלת אחרי שלמדתי להיות מטפלת. הבנתי שזה בדיוק הזמן לעצור את הכל, חוץ מאת הזמן עצמו ולצאת שוב לטייל. חזרתי להודו. לא הלכתי לחפש את עצמי וגם לא לחפש חברים. חזרתי לשם כי זה המקום היחיד שאני יכולה להיות בו מובטלת ורווקה ואף אחד לא ישפוט אותי, לא יציק לי, לא ישאל אותי “מתי תמצאי עבודה?” או “את חיפשת כבר בקופות חולים?”… באחד משיעורי הנהיגה שלי למדתי שכדי לרדת מהילוך חמישי לראשון, לרוב זה מעיד שהיינו בבלימת חירום. החיים שלי היו בדיוק שם. עבודה שמאסתי בה, מערכת יחסים שלא העצימה אותי אלא רק הורידה אותי וילדה אחת בת 12 עצובה שחברים שלה שכחו את היום הולדת שלה… אז בגיל 30 ישבתי במלטה עם נוף לים ואחותי, החברה הכי טובה שלי, ואז היא אמרה שלוש מילים ששינו לי את החיים:

“את צריכה דארמסללה”.

“את צריכה דארמסללה” המילים שלה מהדהדות לי בראש. באפריל 2015 עשיתי החלטה. ההחלטה הראשונה העצמאית שלי, בלי קיצורי דרך, בלי תחומים אפורים, בלי לחמוק מאחריות. החלטתי לעזוב הזדמנות ניהולית שניתנה לי לקידום הקריירה המקצועית שלי והבנתי שלא כל דלת מחייבת לעבור בה. באותו החודש החל הקרע בזוגיות שלי שעד אז, למשך שנתיים וארבעה חודשים הייתה פואטית… יותר בלדה, המון אהבה אך אי התאמה משוועת והכאב בבית האחרון… בעוד שלושה חודשים מהרגע הזה אני אשב בחדר שלי בבית של ההורים ואתהה על שאלתו של פו הדב: מי מבין כפות הרגליים שלי היא הימנית? כדי שאוכל להחליט עם מי מהן כדאי להתחיל לצעוד. ואז זה יקרה. היא תפיג כל חשש בי ותתן לי את הביטחון לעשות צעד שהוא הגשמת חלום. היא תעטוף אותי בתחושה שאין טעויות בחיים, יש רק דרכים שונות. אני אוכל לטעום את ההחלטה, נגיעה בערגה עוצמתית כל כך שמרטיטה את נשמתי בכל פעם שאני חושבת עליה. מאמא אינדיה. היא מחכה רק לי.

“את צריכה דארמסללה” המילים שלה מהדהדות בי כשאני עוזבת את מקלוד, דארמסללה אחרי שבועיים בהודו. יושבת באוטובוס בכסא מעור שיהיה המיטה שלי ל14 שעות הקרובות, צופה בשקיעה ורודה ומבינה איך להכל יש סוף. השמש נפרדת מהיום, מפנה מקום ללילה והלבנה תיהיה שם בבוקר, חיוורת ועייפה לקבל את המחר. אני יכולה לשמוע אותה כשאני יושבת על צ’אי ומבינה שזה לא סיפור על הודו. זה סיפור עלי. זה אישי. זה התהליך שלי, הדרך שלי, לראשונה בגיל שלושים אני עושה מה שאני רוצה. בלי עכבות, בלי היסוסים ולפעמים גם בלי הרבה מחשבה… :)

“את צריכה דארמסללה” ואני בוכה ומתגעגעת. הביתה, לחברים, לזיכרון ישן שאני ממרקת כבר חמש שנים בליבי. היא שולחת אותי עם משימה. דבר אחד אני צריכה לעשות, לטפל בעצמי. אם אני נוסעת רחוק כדי להביט פנימה מקרוב, אני צריכה כלים. היא שולחת אותי עם “סערת נפש” של יורם יובל ומבקשת ממני דבר אחד: “קחי אותו בתנאי שלא תשמרי עליו” היא אמרה לי כשהיא עזרה לי לארוז. “סעי עם סערת הנפש שלך ותפתרי דברים, תחפרי עמוק…” נשלחתי להביט במכוער, ביפה, להביט מעבר לדמעות. אני מבינה שאני צריכה לתת להן לצאת, רק ככה אני מבינה שאם העיניים רואות מטושטש, אזי אני מתחילה לראות בבהירות. היא מבקשת ואני מבצעת.

אחרי חודש אני מפסיקה לשמוע אותה, אני מתחילה לחשוב בעצמי, לחשוב לבד, להרגיש לבד. הקול שלה כבר לא מנחה אותי, הוא מלווה אותי, היא לצידי. אני מתחילה ללמוד על אנשים, אני לומדת לפתוח את הלב. מבינה שמי שאני אוהבת לפעמים נמצא במרחק הודעה ומי שאני רוצה לאהוב הוא במרחק תודעה. אז אני בוחרת ללמוד לאהוב ופותחת את הלב למקום אחר, מקום חסר הגנות. בהודו, זה הכי בטוח בעולם.

“מה את עושה פה פעם שנייה?” נשאלתי על ידי מטיילים שחלקם נולדו הרבה אחרי מלמחמת המפרץ. “באתי לעבוד על עצמי” אני עונה, “לשפר את עצמי כמטפלת כדי שאני אגיע לארץ מוכנה להיות מטופלת” אני עונה ללא חשש. פה לא שופטים. פה כולם מרגישים כמלכים וכמו בשיר השירים, הם מלאי אהבה וכנות וראייה מדהימה שאני רק מתפללת בשבילם שלא תשבר רוחם בחזרה לשגרה. פה הכל אמיתי. החששות, החרדות, האהבות, השמחה, הצחוק מהבטן והגעגוע… הגעגוע הוא הכי אמיתי. הגעגוע הוא מה שהביא אותי לצאת אל המסע הזה. הגעגוע הוא זה שלימד אותי לא להתרפק על נוסטלגיה. הידיעה שאני אספק את הצורך, אצא לדרך מדהימה, מרגשת ושונה כל כך, בגיל 30 החלטתי לעשות טיפול עשרת אלפים, הגיע הזמן, לא?! מתוך הגעגוע צמח ה-טיול. זה לא מסע כשחושבים על זה. אין פה קשיים, יש פה התרת קשרים. זה טיול, עם נופים, צבעים, אנשים ושביל אחד גדול לא מסומן של חיים שלמים.

“את צריכה דארמסללה” הקשבתי בקולה. היא כבר לא הקול הפנימי שלי, היא אחותי וזה מקומה. הרבה ממי שאני זה בזכותה. הבנתי רק אז, עם כרטיס ביד, שלא העזתי להודות בפני עצמי אבל זה היה הקול שלי שרק חיפש אומץ להישמע. לא הייתי צריכה רק לסוע לדארמסללה, הייתי צריכה פשוט לסוע. אז נסעתי.

אז הנה אני, עומדת מולכם לראווה עם המון גאווה על הדרך שעברתי ועדיין עוברת. גם טיול הוא שגרה ובחרתי לחזור. בחרתי להתחיל. להתחיל מהאמצע כי התחלתי לפני 30 שנה, עם שריטות, חבלות, חיבוקים ונשיקות.

אני סיון סגל, נטורופתית, בוגרת בי”ס רידמן לרפואה משלימה מטפלת ברפלקסולוגיה ובעיקר בעצמי. כדי להיות מטפלים אנחנו חייבים להיות מטופלים. זו הדרך שלי, אתם מוזמנים לעלות איתי לנסיעת מבחן.

עוד מהבלוג של מתבגרת בת 30

אגדה שמגדה וניפוץ האשליה

הסיפור האהוב עלי היה סינדרלה. לא בגלל הנסיך, בטח שלא בגלל הנקיון... בעיקר בגלל השמלה. אנחנו גדלות על אגדות שהיום פסיכולוגים לא מאפשרים להורים לספר לילדים. השאלה שלי היא פשוטה: למה היא חיה בעושר ואושר רק אחרי שהוא מציל אותה?...

תגובות

פורסם לפני 4 years

כף רגלי השמאלית

כפות הרגליים שלנו מחולקות לחמישה דברים חשובים בחיים: היציבות שלנו, הרגשות, היצירתיות, הנתינה שבנו והמחשבה. במסע האחרון שלי, התכוונתי לנסוע למזרח כדי ללמוד. לא חשבתי שהשיעורים שלי יגיעו בצורת אנשים שמגיעים אלי לטיפול....

תגובות

פורסם לפני 4 years

מופרעים?! גם אנחנו! ואנחנו זה "אני" ברבים...

רוב הרגעים הכי יפים שלי במקומות העבודה מתבצעים בשעת האוכל. שם אני יכולה לדבר עם כולם, לצחוק בקול והכי חשוב, לאכול. אוכל הוא חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מחיינו. הבעיה שרובנו חשים ככה גם כלפי הטלפונים הניידים שלהם. אז מתי זה הופך...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה