הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 79

החל מיולי 2014

כולנו חזרנו להיות במשך כמה שעות הילדים של פעם. אלה ששיחקו ברחובות, אלה שנלחמו על מקומם, אלה שאהבו והתאכזבו. שוב הייתי הילדה שאהבה, שהתחברה בצורה בלתי אמצעית לחברות שלה, שחייתה איתן, ישנה איתן לילות ולמדה איתן בימים, ובטח שלא דמיינה שתגיע אחרי 25 שנים למסיבת המחזור שלה, חד הורית ונאבקת בסרטן.

09/11/2014

 

אני ונושין יושבות ברכב שלה בדרך לפגישת מחזור של בית הספר היסודי. לא נפגשנו ולא דיברנו מעל שני עשורים. תמיד חיבבתי אותה, חייכנית, אופטימית ומקרינה בטחון. בדיוק כמו אז, אבל יפה יותר, היא הגיעה לאסוף אותי בחיוך רחב. כשהסתמסנו מוקדם יותר, שתינו הבענו ספקות וחששות לגבי אירוע טעון ומרגש שכזה. אין ספק שהמפגש הזה הגיע עבורי בעיתוי הכי לא מתאים בעולם. אחרי 25 שנים הייתי צריכה להופיע במראה החדש , כזה שבו לא בחרתי. אני עשויה להיראות כמישהי שחזרה בתשובה, או כחולת סרטן. בשני המקרים, אנשים מסתכלים. בתחושה שלי, אני לא נטמעת בין אנשים. יוצאת לרחוב בכל מצב רוח בולטת במטפחות על הראש. ולמרות זאת,  אני מעדיפה את הבולטות הזאת על הפאה הפורימית. יש לי כמה נוכריות, למעשה. שונות האחת מהשנייה. וברגע בו אני מניחה על ראשי אחת מהן, מיד בא לי לעשות חיקוי של “סלאש” ממטאליקה או שאני מרגישה כמו דמות מה”חבובות” / “the thing” ממשפחת אדאמס.

היו לי ספקות לגבי ההגעה שלי לערב מסוג כזה. יום אחרי טיפול כימותרפי בתרופה חדשה, והפחד מתופעות הלוואי שעלולות להתרגש עליי בכל שנייה כרסם לי את העצמות. ההתמודדות עם העייפות הכרונית לוותה בחרדה  ממפגש טעון עם אנשים מהעבר, שרובם אינם בקשר יומיומי האחד עם השני. אחד הדברים הקשים במפגש עם אנשים, הוא המפגש עם ה”מכרים”. אלו שאני לא בקשר יומיומי איתם, שנפגשים איתם מדי פעם בבית הספר או במקרה. אז התגובות מתחלקות לשניים: אלו שמסתכלים בתהייה ומנסים להבין מה נסגר איתי (דתייה, חולה, סובלת מאיבוד חוש הסטיילינג), והסוג השני (והמועדף עליי) הם אלה ששואלים בלי היסוס מה קרה. תמיד לא נעים לי שאנשים מובכים ממני. זה ממש גורם לי להרגיש שאני מפילה עליהם תיק גדול וחזק. ולפעמים אני אוהבת להביך, אבל זה רק כשאני במצב רוח עצבני או אכזרי.

בבית הספר הזה, הייתי רק שנה אחת. סוף היסודי, בכיתה ח’. אבל שם קרו הדברים שככל הנראה עיצבו חלק ניכר מאישיותי. בית הספר הקודם ממנו באתי, היה מבחינתי התגלמות הסבל החברתי. הייתי ילדה מופנמת ועצבנית, והרגשתי בלתי נראית. אני זוכרת בבירור, שכשהתבשרתי על מעבר דירה לעיר חדשה, עשיתי החלטה חד משמעית. להתחבר ל”מקובלים”. לא עוד יסמין השקופה. וכך היה. עם כל ההתמודדות עם גיל ההתבגרות הנורא, חוויתי פריחה חברתית שאני זוכרת עד היום. מדהים שיש חוויות שחוויתי שנים אחר כך ואני ממש לא זוכרת. אבל השנה הזאת צרובה לי היטב בזיכרון.

הגעתי ונחתי נחיתה רכה. יש לי שתי חברות טובות עוד מאז, כבר 25 שנים. במשך כל השנים שמרנו על קשר. כמובן שהיו גם זמנים של נתק, אבל תמיד ידענו שאנחנו חברות. בתקופה האחרונה הקשרים איתן התהדקו, אולי בגלל הנסיבות. אין ספק שכולם רוצים להציג את עצמם בצורה הכי מושכת שהם יכולים. ההשקעה הניכרת נועדה להוכיח שזה שהם נושקים לגיל 40 עשה להם רק טוב. כבר חודשים שהחברה מתרגשים בווטסאפ לגבי המפגש המיוחל, מחליפים חוויות, תמונות ומתרפקים על העבר המתוק. אני לא זוכרת שהיה כל כך מתוק, אבל זאת הנטייה הטבעית כנראה לאנשים שהולכים ומתרחקים מילדותם.10807107_10203275290392007_823813036_n (1)

מסתבר שעם חלק מהאנשים שהיו שם אני די בקשר, גם אם הוא מקרי, או דרך הפייסבוק. תוך דקות כולנו חזרנו להיות בני 14. מדי פעם הצלחתי להשקיף על הסיטואציה כאילו דרך עיניים זרות. חבורה של אנשים מבוגרים. יפים, אבל כבר לא ילדים. כולנו חזרנו להיות במשך כמה שעות הילדים של פעם. אלה ששיחקו ברחובות, אלה שנלחמו על מקומם, אלה שאהבו והתאכזבו. שוב הייתי הילדה שאהבה, שהתחברה בצורה בלתי אמצעית לחברות שלה, שחייתה איתן, ישנה איתן לילות ולמדה איתן בימים, ובטח שלא דמיינה שתגיע אחרי 25 שנים למסיבת המחזור שלה, חד הורית ונאבקת בסרטן.

7600_10203275238430708_6226823998497012257_n

יש מקרים בהם המלחמה בפחד משתלמת. ראיתי וחיבקתי אנשים שהרגשתי שמכירים אותי יותר טוב מכל אחד אחר בחיי. הייתי בסביבה שלי, בה אהבו אותי כמו שאני. היה מרגש, עוטף ומחמם לב. אני כל כך שמחה שלא ויתרתי ויצאתי למרות הכל.

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה