הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 63

עוקבים: 28

החל מיולי 2014

עכשיו, סופי השבוע נטולי הילדים, מוקדשים להחלמה אז אני נאלצת להתמודד עם הסרטן האמתי, ולהירפא ממנו. הסרטן שאכל לי כל השנים את הלב. זה שגרם לי לפחד להיות לבד, להתפשר עד דק, עד שכבר לא זכרתי מי אני ומה אני באמת רוצה.

30/09/2014

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד מאיבוד השיער, או בהידלדלותו. ולמרות הציפייה לנשירה הצפויה, הופתעתי. כנראה שכלום לא יכול להכין אישה לפרידה מהשיער שלה תוך ימים ספורים. בארבעים ושמונה השעות שאחר כך, הסתובבתי מפוחדת כולי, שמא מישהו מרגיש שאני מותירה את שיער ראשי בכל רחבי העיר. כל משב קל של רוח גרם לי להחזיק ביד את השערות שעוד נותרו ולהרגיש שעכשיו זה להיות או לחדול.

IMG_0694

העניינים באותו היום התנהלו מעצמם, כמעט ללא שליטתי. פגישה עם דמות משמעותית מאוד שחזרה לחיי (אני אוהבת אותך ישראל), הפעם כחבר חשוב לכל החיים. אחר כך ביקור בחנות כובעים המיועדת לדתיות שבו המוכרות היו מקסימות ומבינות (לא, לא משלמים לי על זה) והשירות שלהן היה עצום ונוסך ביטחון. הקינוח היה גילוח השיער בליווי חברה קרובה שהייתה הכי תומכת והכי מדויקת (אני אוהבת אותך אילנה).

תוך שיטוט ב”הלן כובעים” הקטנה והמלאה בכל טוב, נעצה בי עיניים אישה. היא רצתה להגיד לי משהו, בער לה, וכמובן שהיא הוציאה את זה. התגובה שלי לפנים המסופקות שלה ולאיחולי ה”בשעה טובה” (אני מניחה שלרגל נישואיי, חזרתי בתשובה, או משהו כזה) היתה שאלה פשוטה. בשלווה מעט אכזרית, התעניינתי אם גם היא עברה סרטן וכימותרפיה. את שלי השגתי, כי תוך שניות היא התרחקה ואני המשכתי בשלי בתחושת סיפוק. יצאתי משם עם שלל יפהיפה של מטפחות וכובעים, שהרגיע אותי לפחות לכמה שעות.

בבלינסון, במספרה שבמחלקה האונקולוגית, הגילוח שנעשה על ידי אלי המלאך מעמותת פ.ל.א, נתן לי תחושה של חוזק עם כל קווצת שיער שנפלה ממני. הרגשתי מאושרת, ושנטל גדול מאוד נופל מראשי. בסיום, העברתי יד על השיער הקצוץ, ותוך שנייה התאהבתי בעצמי. אני חושבת שזה היום הראשון בחיי בו הרגשתי כל כך יפה. בלי קישוטים, בלי תוספות, נקייה ויפה. באמת. שנים של דימוי עצמי בעייתי, בלשון המעטה, הסתיימו ברגע אחד.

unnamed

טוב, אם נראה לכם שהמשכתי להרגיש ככה גם בימים שאחר כך, אז ממש לא. יום אחרי, בדרך לטיפול, כבר הרגשתי מוזר בלי הרעמה הרגילה שעל ראשי. יומיים אחרי, כימו פלוס קרחת כבר לא באו לי טוב בכלל. הסתובבתי כמו תרנגול שמרטו לו את כל הנוצות, התהלכתי מושפלת. “שמשונה הגיבורה” שניטל ממנה כל הכוח. הייתי מעדיפה ללכת ערומה ברחוב עם השיער שלי ולא לצאת ככה מהבית.

ומאז, שבוע אחרי, נאלצת להתרגל. מנסה כובעים, מטפחות, אפילו הזמנתי פיאה (לא יודעת מה אעשה איתה, לא מבטיחה שהיא לא תסיים על ראש של אחת הבובות של הקטנה). ואני, שאוהבת כל כך את הקיץ, עם האור החזק, זה שלא מתחנף לפגמים, שלא מסתיר כלום, מחכה השנה דווקא לחורף. להתחבא בבית, ברכב, מאחורי כובע לגיטימי, עד יעבור זעם.

התחושה שקיננה בי בימים שאחרי הטיפול הכימותרפי, עם שיער קצוץ, זרוקה על המיטה, כי היא חברתי הקרובה ביותר, יחד עם הבדידות, היתה נוראית. סופי השבוע שלי ללא הילדים, אלה שחיכיתי להם בכל יום מרגע שנגמרו, הפכו להיות אחרים. עד לא מזמן, בעודי בריאה ובתוך זוגיות, הם היו המפלט שלי מהמציאות של אם חד הורית שרצה סביב הזנב. עבודה, כסף, ילדים, הסעות לחוגים, חברים, בקיצור – שיגרה. חיכיתי להם כמו שמחכים לחופשה רומנטית בחו”ל. אני והחבר שלי בבועה שלנו בדירה שלו. רוגע, שיחות, אוכל, בילויים. על פניו גן עדן. תכלס, בריחה. בריחה אחת גדולה של כמעט שנתיים מהלבד, מההתמודדות עם האמת. נכון, בחצי שנה ראשונה היינו מאוהבים, הכל היה טוב. אבל, כשהגיעו המחלוקות, ניסיתי לגשר עליהם בכל דרך אפשרית. עד שלבסוף ויתרתי על עצמי. על הרצונות שלי, על הכבוד העצמי שלי, רק כדי שלא ילך, ולא ישאיר אותי עם הריק של סופי השבוע.

עכשיו, סופי השבוע נטולי הילדים, מוקדשים להחלמה אז אני נאלצת להתמודד עם הסרטן האמתי, ולהירפא ממנו. הסרטן שאכל לי כל השנים את הלב. זה שגרם לי לפחד להיות לבד, להתפשר עד דק, עד שכבר לא זכרתי מי אני ומה אני באמת רוצה.

אז כשאני יושבת בכורסה, באונקולוגית בבלינסון, ומחדירים לי את העירוי עם הנוזל שעושה בי שמות, אני עוצמת את העיניים ומזכירה לעצמי, שאותו נוזל שמוחק כל זכר לתאים סרטניים בגוף, מוחק ממני גם שנים של ביטול עצמי וחרדה ומחדש אותי הלאה לעבר מה שבאמת יבוא בטוב עם הרצונות והצרכים שלי. לידה תמיד כואבת.

 IMG_0730

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

הטיול הגדול שלי

כשסיימתי את שירותי הצבאי לא תכננתי את הטיול הגדול שלי. רוב חבריי יצאו ליעדים אקזוטיים, ואין לי תשובה לשאלה שצצה לעיתים ביני וביני, למה לא נסעתי כמו כולם. היא כנראה מורכבת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה