הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 66

החל מיולי 2014

כשחליתי, הסתובבתי עם מנטרה שסיגלתי לעצמי “אני בת לשושלת של נשים חזקות” והסתובבתי עם שריון של שורשים עמוקים ששמרו עליי.

01/02/2018

יומן החלמה, סבתא מאמן, יסמין כהן, משקפיים ורודים, סרטן השד

סבתא מאמן נפטרה בט”ו בשבט. חלמתי על זה חודש לפני כן. היא שכבה על מיטת בית חולים ואני ישבתי לידה. חלום קצרצר שהסטתי כמו יתוש טורדני מהתודעה שלי, עד שזה קרה. היא לא היתה חולנית. למעשה, שבועיים לפני שהלכה, היא נכנסה לבית החולים בפעם הראשונה בחייה. דלקת ריאות שהסתבכה וזהו. תמיד אמרה שלא תיכנס לבית חולים ותצא משם בחיים. וכך באמת היה. את ששת ילדיה ילדה בביתה בשיראז. זה לא היה סטארט אפ מטורף ללדת עם מיילדת בבית. להפך, כך עשו כולן.

24 שנים עברו מאז שישבנו בבית הקרקע ביאזור ונפרדנו ממנה. הבית בו הזדקנה לאחר שהתאלמנה מסבי הציוני, שהגיע לארץ חולה כדי למות ולהיקבר בה. היא לא רצתה לעלות לכאן, לא ידעה את השפה העברית עד יומה האחרון. פחדה מאוד לחיות לבד בארץ לא מוכרת, ובצדק. בכל פעם שהמילה “דיור מוגן” עלתה היא נעלבה, אז הניחו לה. 17 שנים חיתה בדירה שהיתה גדולה לה מדי. התקשרה לילדים כשהגעגועים גברו מטלפון ציבורי, כי אז חיכו שנים לקו ביתי מבזק, שמעולם לא הגיע. היינו מגיעים אליה בנסיעה באוטובוסים מיפו. מחלון המטבח הקטן שכבר הפסיקה לבשל בו לעצמה היו מגיעים ריחות נעימים של טיגון קציצות, שעשתה לכבודנו. פטל אדום הוגש על על שולחן שהוצב במרכז הסלון וביסקוטים ארוכים עמדו בתוך כוס.

מעל שמונים שנים חיתה על האדמה. שמונים שנים של אימהות אמיצה. לא התלוננה, עשתה מה שצריך, תמיד גאה. סבתא מאמן קראנו לה. זה לא השם האמיתי שלה. המילה “מאמן” בפרסית פירושה “אמא”. כשאמי קראה לה כך, חשבנו שזה שמה. המבוגרים חשבו שזה חמוד, וככה זה נשאר עד היום. “חנום” היה שמה האמיתי – “גברת”.

את הדלת היא היתה פותחת לנו בשמלה פרחונית ומטפחת שעטפה את שתי צמותיה הלבנות. הן נכרכו ככתר סביב ראשה. שני ילדים עם אמא במרכז, דפיקות על דלת עץ, פסיעות מהירות מתקרבות, הדלת נפתחה ואישה קטנה ושמחה נתנה לכל אחד מאיתנו שלוש נשיקות. קבלת פנים לא סימטרית אבל אוהבת מאוד, משתוקקת למגע אוהב. ואנחנו לא הבנו אותה. את כאב ההתנתקות מילדיה שנשארו באיראן, את אובדן הבעל איתו היתה מגיל 12, את הפחד הגדול מארץ זרה.

אמא שימשה כמתורגמנית כל השנים. זה היה מאוד מתסכל. כשהייתי נערה רציתי מאוד להבין אותה, ניסיתי לדלות מילים ותנועות כשהיינו לבד, ולא הצלחתי. השפה היחידה בה דיברנו באמת היתה שפת המגע והמבט. הרגשתי כמה אהבה אותנו, בלי מילים משותפות. לעיתים היתה יושבת ומדברת, מחזיקה את ידי ומלטפת אותה.

כוס של ליקר שתתה בכל ערב, כדי שתוכל להירדם אמא הסבירה. היא מפחדת בלילות, ומאוד בודדה. ואני לא יכולתי לעזור לה. ילדים מהרחוב היו צוחקים עליה, היא היתה כועסת ומפחדת וצועקת עליהם כדי להבריח אותם. בבית רכבות ישן, בקומת הקרקע, קיר צבוע בחציו התחתון צבע שמן ירוק היא קיבלה בני משפחה וחלמה חלומות על אלה שלא תראה עוד. תמונות של ילדים ונכדים מארצות רחוקות היו נעוצות בתוך מסגרות של תמונות אחרות והיא היתה מסתכלת עליהן בגעגוע. לא געגוע של כמיהה לפגישה, געגוע שיודע שהפרידה היא אמיתית. ששנת 73 כשנפרדה מהם לפני העלייה לרכבת ואז למטוס לישראל היתה הפעם האחרונה.

אישה גיבורה. בגיל 10 התחתנה. כן, 10! ככה היה נהוג. יש כל מיני סיפורים והסברים לעניין. הגויים חטפו ילדות לא נשואות והחזיקו אותן בביתם כמו שפחות נאמר לי לא פעם. ועדיין, זה מזעזע אותי כל פעם מחדש. היו שנים שסבי חלם חלומות והגשים לעצמו משאלות וסבתא פירנסה. היתה מאלתרת, יוצרת, מאכילה את הילדים מדברים שעשתה ומכרה. בשנים הטובות גידלו בחצר הבית ירקות וחיות. חיו בשלום עם הטבע ועם השלטונות. בזמנים דחוקים יותר שמה סירים על אש עם בצל, כדי שהשכנים לא ידעו שאין אוכל.

24 שנים של געגוע לשורשים, לחיוך, להחזקת היד תוך סיפורים בשפה לא מוכרת על הבית בשיראז. אני חולמת עליה מדי פעם. היא מדברת איתי בעברית. מנחמת, מעודדת, מבקשת למסור לאמא מילים. עומדת למולי בשמלה בהירה פרחונית, מחוץ לבית ומחייכת.

בימים קשים אני זוכרת שאני בת לשושלת של נשים חזקות.

ביומן החלמה אני מספרת על הכלים שרכשתי לעצמי להתמודדות וצמיחה ממשברים, מוזמנים לתמוך בפרויקט מימון ההמונים:

https://tinyurl.com/recovery-diary

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה