הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2014

והפאניקה. הפאניקה, היא אחד הדברים הגרועים בסיטואציה הזאת. הילדים מסתובבים בבית. דואגים, לא יודעים מה קורה, מי יסביר להם שאיבדת שליטה על גופך ודעתך, ושגם לך אין שמץ של מושג מה יקרה בשנייה הבאה. אז התיישבתי על הרצפה בשירותים, חייבת לציין שזה כבר קרה לי בסיטואציות שונות בחיים בברים בעיר הגדולה, נכנעת למה שיבוא ומחכה. מחכה לבחילות, להקאות, לזיעה הקרה, לכאבי הבטן, לפחד ולסחרחורות.

16/09/2014

 

shutterstock_110076620

ביום שישי קמתי כרגיל בשבע בבוקר. יום וחצי אחרי הכימו הראשון אין אופציה אחרת. אמא זאת אמא, והתפקיד מחייב. התעוררתי כמו מהאנג אובר רציני, רגל אחת על הרצפה, שנייה גם , והתנדנדתי במסדרון מקיר לקיר לכיוון חדר הילדים. הרגשתי כמו זבוב שחטף זפטה. אחרי שהתארגנו, נסענו והורדתי אותם בבית הספר, חזרתי הביתה, התנחמתי בעובדה שעכשיו אוכל לנחות על המיטה המחבקת, כי ממנה יותר קל לראות את העולם מסתובב. רק שעה התענוג נמשך. שעה שלמה של שיכרון חושים מבחיל, עד שהטלפון צלצל. לא יודעת למה שמתי לב לצלצול הספציפי הזה, לקודמים לו לא שמתי לב בכלל. כשראיתי את השם, חשכו עיניי. מישהי שבימים כתיקונם אני ממש שמחה לקבל ממנה שיחות טלפון, המתינה בצד השני, בעוד אני מנסה להבין איזה יום היום ומה השעה. לקוחה שאצלה הייתי אמורה להיות תוך עשר דקות, על הקו. כחכחתי בגרוני, עניתי בקול הכי בריא שהצלחתי לזייף, והיא, ביקשה שאאחר קצת. יותר מזל משכל, לא יודעת מתי המשפט הזה התאים לי כל כך. הייתי כל כך עסוקה בללכת  ישר ביומיים האחרונים ששכחתי שקבעתי איפור לשישי בבוקר. תוך עשר דקות התארגנתי, סידרתי את הציוד ברכב ויצאתי לעבוד.

היום הרביעי היום לכימו, ורק הבוקר דעתי נצטללה.  בעצם מי יודע, אולי אני עדיין בהזיה, ורק נדמה לי שאני מתאוששת. חומר טוב. מדהים שעד לא מזמן הייתי שותפה לניסיונות לברוח מהמציאות על בסיס שבועי כמעט, כמו רוב בלייני עירי, באמצעות אלכוהול. היום, המחשבה על כוס יין מבהירה לי שהתחושה  הפיסית  של כימו יכולה להיות דומה מאוד להאנג אובר ביום טוב, או לסיום הצום ביום כיפור פלוס בחילות הריון במקרה קצת יותר קשה. שום דבר לא יכול להכין למכה הזאת. כלום. את הופכת במחי שקית עירוי אדומה אחת לסמרטוט רצפה משומש, ואם מישהו לא ירים אותך, תהיי זרוקה באותה פינה בה הונחת לעוד הרבה שעות.

והפאניקה.  הפאניקה, היא אחד הדברים הגרועים בסיטואציה הזאת. הילדים מסתובבים בבית. דואגים, לא יודעים מה קורה, מי יסביר להם שאיבדת שליטה על גופך ודעתך, ושגם לך אין שמץ של מושג מה יקרה בשנייה הבאה. אז התיישבתי על הרצפה בשירותים, חייבת לציין שזה כבר קרה לי בסיטואציות שונות בחיים בברים בעיר הגדולה, נכנעת למה שיבוא ומחכה. מחכה לבחילות, להקאות, לזיעה הקרה, לכאבי הבטן, לפחד ולסחרחורות.

שנים שאני נאבקת בעצמי. מוצאת עבודות ועוזבת. מתחילה פרויקטים ולא מסיימת. עד שלאחרונה הבנתי שאני פשוט עושה דברים שמשעממים אותי, או שממש לא מתאימים לי. בפעם האחרונה בה עזבתי עבודה כדיילת קוסמטיקה, נשבעתי לעצמי שזהו. הפעם, העבודה שאמצא לא תגרום לי להרגיש שבגדתי בעצמי. מספיק עם המלחמות היומיומיות שלי, איתי. כל החיים התפשרתי, ולא כי לא הייתי מספיק מוכשרת או משכילה, אלא כי הרגשתי שאני לא מספיק טובה. לא מספיק טובה כמו האחרים. לא מספיק חכמה, מוכשרת ויעילה. ודי. נשבר לי להרגיש ככה. אז עזבתי עבודה נחמדה, עם משכורת בינונית, והחלטתי להמשיך במסע שלי אבל להיות יותר מדויקת. ובדיוק כשהחלטתי לדייק, הגיעה המחלה הגורלית. זאת, שבגינה, נאלצתי לדחות שלושה מקומות עבודה שכבר קיבלו אותי, ונראו כמו משרות מהחלומות.

בכל השעה וחצי בה איפרתי, ארגנתי לי את הריכוז הכי מרוכז שיש. ממש התמצית המזוקקת של הריכוז שקיים בי בכלל. דיברתי עם עצמי תוך כדי, “להישאר מפוקסת”, “את מקצועית”, “תני את הכי טוב שלך”, ואיכשהו זה עבד. אחד האיפורים הטובים שלי. והלקוחה שלי, שהיא לקוחה קבועה כבר שנים, לא הרגישה ולו לשנייה, שאני אחרי כימותרפיה קטלנית. ניצחון גדול בשבילי. כבר פלוס אחד לכימו.

 

 

 

shutterstock_181957430

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה