הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 49

עוקבים: 27

החל מיולי 2014

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. זה גם חודש ההתמודדות שלי ושל נשים כמוני, שזכו לשרוד אבל לחיות בתוך פחד מתמיד בידיעה שהחרב מונפת כל הזמן. בידיעה שהחיים שבירים מדי.

28/09/2017

 סרטן השד, משקפיים ורודים, יסמין כהן

אתמול נכנסתי לקבוצת “גמאני” וגיליתי שעוד אחת הלכה לנו. כל הגוף שלי השתתק, והשערות סמרו. לא, מעולם לא דיברתי עם אפרת אבל היא היתה חברה שלי בפייס. כמו משפחה רחוקה.

ככל שעובר הזמן, זה לא נהיה יותר קל. ההפך, אני אחוזת אימה מחזרת המחלה לחיי.

נפגשתי היום עם אישה מדהימה, היתה לנו שיחה טובה מול הים האהוב, בחוף שאני הכי אוהבת בארץ. החוף שמול ביתה של סבתא נוגה האהובה שלי. בנוף הילדות שלי שהיה מובן מאליו ועכשיו הוא מעורר בי געגועים. אני מתגעגעת לילדות ביפו, לסבתא שהיתה מטיילת איתנו ליד הדולפינריום, עם השמלות הפרחוניות, הנעליים האלגנטיות, השיער האסוף במטפחת. הצעדים הקטנים שהיתה עושה ואיך שהיתה טופחת לי על הגב באהבה.

IMG_20170902_203626_648

בכל אופן, אותה אישה שפגשתי סיפרה לי על עצמה וגם על הסרטן בחייה. וקרה מה שלא קורה בדרך כלל, דמעתי. אני, שלא בוכה בקלות. אישה חזקה בכל מובן, עמידה, עוזרת לאחרים ובמיוחד לאחרות. לחלוחית קטנה ועצב עמוק שתקוע בגרון. על זה שיש עוד כמוני, הרבה. ושיהיו עוד. אין לי דרך מדויקת לתאר מה אני מרגישה כשאני שומעת על עוד אחת, או אחד שנכנסים למשפחה הזאת של חולי הסרטן בעל כורחם.

ובגלל שיש בי דחף אדיר, לעיתים כזה שלא מועיל לי, לעזור למי שמקבל/ת את הבשורה, אני חשופה לחוויות הקשות פעם אחר פעם. לא עובר שבוע בלי שאשמע על מישהו שפגש או שמע על אהוב קרוב שחטף את המגיפה. ורוב הזמן הדחף שאני לא מנהלת, אלא מנהל אותי, מנוהל היטב. אני מצליחה לעשות בשביל אחרים ומפה מקבלת כוח להמשיך להתעסק במה שהפך להיות נחלת העבר.

כנראה שחודש המודעות לסרטן השד והפרויקט שלי “יומן החלמה” שהולך ומתהווה מיום ליום, והופך להיות כנראה אחד הדברים החשובים שאעשה בחיי הופכים אותי בימים האחרונים לחשופית. הכל נוגע, הכל עצוב. ואני אגיד לכם משהו קצת מטורף – זה טוב להיות רגישה ועצובה. זה אומר בעצם שאני חיה. שאני כאן וחווה את כל קשת הרגשות האנושיים. אז חודש אוקטובר הוא חודש שמנקה אצלי צ’אקרות. ולא, לא אפסיק לעזור בגלל שעצוב לי. אין לי את הפריווילגיה.

נפרדנו ליד החניה, נכנסתי לרכב ואז טריגר קטן קטנצ’יק בצורת קשיים ביציאה מהחניה הוציאו החוצה נחשול אדיר של בכי בלתי נשלט במשך שעה שלמה, התקשרתי לגבר שלי והאיש העסוק הזה שמע אותי במשך חצי שעה בוכה על דברים לא הגיוניים. ברגישות מאוד גבוהה הוא הכיל והקשיב ועזר.

אז לפני יום כיפור אני מבקשת סליחה מראש. אם אני נראית מוטרדת, עסוקה, חסרת סבלנות, מתעלמת או כל דבר שעשוי לפגוע – סליחה. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. זה גם חודש ההתמודדות שלי ושל נשים כמוני, שזכו לשרוד אבל לחיות בתוך פחד מתמיד בידיעה שהחרב מונפת כל הזמן. בידיעה שהחיים שבירים מדי. ומה שמערער אחרים כשקורה אסון אחת לכמה זמן, קיים בתוכי כל הזמן. הקיום שלי שמח ומלא באושר וחי לצד פחד מוות.

המהות שלי מדייקת עצמה בכל רגע באמצעות הבנות על מה חשוב באמת. ובלי החושך הגדול שקיים שם, לא הייתי מוצאת גם את הניצוץ של השמחה על שאני כאן.

 באוקטובר אני חשופית

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה