הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 44

עוקבים: 27

החל מיולי 2014

השינוי הוא חלק ממני, הוא הפך להיות מקור כוחי. צלקות הגוף מסמלות את הרבדים החדשים והעוצמתיים שנוספו לתוך נפשי. אני מרגישה שעברתי דרך שער ממקום אחד למקום אחר. בצד השני אני יותר מחוספסת, יותר עמידה. לעיתים מרגישה כל יכולה. גם השאיפות והתוכניות שלי השתנו. מה שהיה קודם כבר לא רלוונטי.

07/02/2017

 

צילום אליסיה שחף

 

את הניתוח הראשון שלי באיבר שהוא אחד מסמלי נשיותי עברתי בגיל 16.  כבר אז סכין המנתחים השאירה בי חותם רחב ומעוגל כאילו סמיילי ביקר אצלי. בחוץ לא ראו כלום אבל אני כבר אז ידעתי שהגוף שלי מצטלק לא יפה.  בגיל 19,  במהלך שירותי הצבאי הוסר ממני גוש נוסף, רק שהפעם המיקום היה נראה לעין. הכירורג לא השכיל להגיע אליו ממקום אחר כמו שמקובל לעשות היום. כאן כבר התחילה התמודדות חדשה. הצלקת ממוקמת כל כך גבוה שאפשר היה לראות אותה בקלות. לא הייתי צריכה בגד ים בשביל זה. אני זוכרת שמדי פעם כשאנשים שאלו אותי ממה הצלקת נוצרה,  השתעשעתי כשאמרתי להם שנוריתי, או שהסרתי קעקוע ממש מביך.

DSC_8681 DSC_8674צלמת: אליסיה שחף

צילום אליסיה שחף

DSC_8773 DSC_8762 DSC_8755

הניתוח השלישי שלי נעשה אחרי הצבא. הרופא, שכמה שנים אחר כך נפטר מסרטן, כמה אירוני, דאג להשאיר לי צלקת מוסתרת, למרות שהגידול השפיר היה גם הוא במקום בולט לעין. בגיל 38 כשנודע לי שכריתה מלאה היא לא חלק מהעסק, כבר לא ממש התעסקתי במיקום הצלקת, או במראה שלה. זה היה סרטן, עניין אותי לחיות. זה הכל.

צלמת: אליסיה שחףDSC_8629

ההשלמה האמיתית מגיעה עם ההבנה שהכל יכול להיגמר ביום בהיר אחד ברגע אחד. בתקופה מסוימת הגוף השתנה בזמן קצר, השיער נעלם, צבע העור האפיר, המשקל עלה ולא זיהיתי את הדמות במראה. כל יום בו אני נראית כמו אישה רגילה מהרחוב, אני אוהבת את המראה שלי. כשאין צורך לחשוב פעמיים לפני שאני יורדת לרגע לרכב לקחת משהו, אז זה מספיק.

ויחד עם זאת גם אם לא נעשה מעשים קיצוניים לגוף כמו ללדת, להיפצע או לעבור טיפולים נוראיים הגיל מביא איתו השלמה מבורכת. נוצרה אצלי הבנה חדשה  והיא  שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, משתנים כל הזמן. ויש בזה יופי, בשינוי. ביכולת להיראות כל יום אחרת, גם במחיר של ההתבגרות והזיקנה.

היום הייתי מתולתלת. מחר אולי עם שיער שהוחלק. אבל בפן ולא באופן פרמננטי, כי אני לא אוהבת מחויבויות כבדות. אני רוצה לקום כל בוקר מחדש ולהחליט איזו יסמין אני אהיה היום. מה הכוחות שלי מאפשרים לי, ומה בא לי לדחוף בכל הכוח. לעיתים זה לא משאיר לי שקט. מעין דחף אובססיבי למצוא את הגירסה המקורית, האמיתית של מהותי. כל היום אני מלטפת אותו אם הוא חלק, מסרקת בו עם הציפורניים. או שאולי בגירסה הקפיצית אני מנפחת ונזהרת לא לפתוח תלתלים.

קורה שאני שואלת את עצמי מה נותר מאותה אחת של לפני עשר שנים, של לפני שלוש שנים ושל שנתיים. בימים מסוימים מתעוררת לה תחושת הבגידה, בעצמי. במי שהייתי, במי שהייתי רוצה להיות. בפנטזיות שלא מימשתי ושאריות מהן נצרבו בתודעתי. מרימות את ראשן ורומזות לי לבחון מחדש האם הן עוד דרושות לי.

הטרנספורמציה היא חלק ממני. היא מקור כוחי, כי צלקות הגוף מסמלות את הרבדים החדשים והעוצמתיים שנוספו לתוך נפשי.  אני מרגישה שעברתי דרך שער ממקום אחד למקום אחר. בצד השני אני יותר מחוספסת, יותר עמידה. לפעמים מרגישה כל יכולה. גם השאיפות שלי השתנו, התוכניות שלי. מה שהיה קודם כבר לא רלוונטי.

DSC_8482DSC_8475

והקליפות המיותרות שאני משילה בכל פעם אחת אחרי השנייה, בקצב לא אחיד, מותירות אותי פעורת פה ולעיתים גם פעורת עיניים בלילות על מה שמצאתי בי. אני לא מפחדת להיות לבד. עם עצמי. אני לא מפחדת לא להיות בתוך זוגיות ממכרת.

את אליסיה, אמנית הצילום, אני פוגשת בתקופה בה אני אוספת את שברי מחלתי. עדיין, גם לאחר שנתיים, השברים לא לגמרי התאחו. אני מתמודדת עם הטראומה הגדולה וההשלמה עם שבריריות החיים. וכשאני אומרת מחלה אני מתייחסת לסרטן וגם לטיפול בו. לפעמים זה נראה לי כאילו הסרטן היה משני לתופת אותה עבר גופי. אני מדברת על הרעלה בחומרים כימיים שהייתי חייבת לקבל כדי לחיות, על חתכים בגופי והקרנות שורפות.

אליסיה מצלמת ברגישות. מקדמת בברכה פרויקטים העוסקים בנשים ובנשיות. במה שאישה בתקופתנו מתמודדת איתו. היא מוצאת שלמות בגוף הנשי כפי שהוא, נותנת תחושה של חופש ואהבה עצמית בלי צורך לתקן. היא משוחחת, רוקדת איתי, מצלמת בתנועה ומסכימה כמעט להכל מול המצלמה.

שתינו רואות את זה. שהפגום הוא המושלם. כל אדם הוא יצירת אמנות חד פעמית של הדרכים שבחרו עבורו והדרכים בהם הוא בחר.

צילום אליסיה שחף

 

אני והצלקת. צילום: אליסיה שחף.

 

באופן מפתיע ונהדר חברי הטוב ניר מגנזי כתב גם הוא השבוע פוסט בשם “צלקות”. מוזמנים לקרוא את הפוסט הנפלא שלו ולהיכנס לנבכי נשמתו כדי לקבל תובנות חדשות:

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה