הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מיולי 2014

את תהליך ההחלמה כנראה שלא אסיים לעולם. כי את מה שהחומרים משאירים אחריהם אי אפשר לתקן. ואת כל מה שהנפש הדחיקה בימי ההישרדות, היא מוציאה אט אט עכשיו. לפעמים נדמה לי שאני פוחלץ, שהחומרים הכימיים אכלו את כל התוכן שלי, ולכן אני כבר לא אותה יסמין. את הראש שלי החומר האדמדם לא הצליח לאכול, אבל השאיר בו ובלב שריטות רבות.

14/09/2015

צילום: שאטרסטוק

ישבתי לשולחן אחרי שדליתי את שארית כוחותיי בגופי ספוג הרעלים. נתתי הוראה למוח להזיז את העצמות או השרירים הכואבים, לא ידעתי מה מהם באמת כואב. אמא עזרה לי להתרומם מהמיטה ואחרי דקה שנראתה כמו נצח התיישבתי על הכיסא הקבוע שלי, מול דלת הכניסה, עם הגב למטבח. המקומות הטובים יותר בזמן הארוחות הם דווקא מולי. עליהם השתלטו כבר מזמן הילדים. אני לא זוכרת מתי זה קרה, אבל הם מצאו את הדרך להיות מול מסכים גם בזמן האוכל, וכדי לשמור על הסטטוס קוו, אין מי שמעז לערער על כך. אבי קרא את הברכות, הילדים הסתכלו בי בבעתה. הייתי “חולת הבית”. זאת שלידה דיברו בשקט, אותה אחת שבגללה נמנעו מדברים. כל זה לפני שנה בדיוק.

כל הטעמים והריחות התעוותו וקיבלו תפנית מוזרה ומתכתית. “היו לך סימני הרעלה” אמר לי לאחר סיום הטיפולים, הגבר שלי. רק היום אני מבינה מה עברתי, וכל הסימנים מורים על כך שאני פוסט טראומטית. המילה “כימו”, למשל, גורמת לבטני להתהפך בבחילה, וכך גם החג הזה. זה שמסמל לי את סיום התהליך של ההחלמה שלי, גורם לי לתופעות של חולשה לא מוסברת מלבד הטראומה.

את תהליך ההחלמה כנראה שלא אסיים לעולם. כי את מה שהחומרים משאירים אחריהם אי אפשר לתקן. ואת כל מה שהנפש הדחיקה בימי ההישרדות, היא מוציאה אט אט עכשיו. לפעמים נדמה לי שאני פוחלץ, שהחומרים הכימיים אכלו את כל התוכן שלי, ולכן אני כבר לא אותה יסמין. את הראש שלי החומר האדמדם לא הצליח לאכול, אבל השאיר בו ובלב שריטות רבות.

לא לטעות, אני שמחה. לפעמים יותר ולפעמים פחות. אני אופטימית  ואני יודעת שהכוחות שלי עצומים. אבל, אני גם לא תמימה יותר. חברה יקרה שבעלה נפצע ב”צוק איתן” אמרה שאין לו יותר את מנגנון ה”לי זה לא יקרה”. אז גם לי המנגנון הזה נעלם. הפכתי, כמוהו, למי שמאמין שכל אסון יכול לקרות לו. כל הדברים האלה שקורים לאנשים אחרים, בעיתונים, ברשתות החברתיות, בסיפורים של חברים, הם כאן והם עשויים לפגוע.  הבן שלי, בן 13 ראה את זה לפניי. הוא אמר לי שכל הזמן אני צופה אסונות. ואכן, מבקשת ממנו שייזהר על הנמשים שלו בשמש, שישתה כדי לא להתייבש, שייזהר עם האופניים בכביש, פרנואידית. מוזר בהתחשב בעובדה שאני עושה דברים שלא עשיתי בחיים. כאלה שפחדתי מהם ושגורמים לי היום להרגיש חיה. רצה לתוך הים הגועש בלי לדעת לשחות, עולה על מתקנים, על מגלשות מים, חיה. אבל מפחדת. מפחדת לחלות שוב. לא מוכנה לאופציה כזאת, אבל מכינה את עצמי כל הזמן למצב שזה יקרה.

בימים כאלה, אחרי שתחושת הניצחון המשכר על הפולש הבלתי קרוא שככה מעט, ואני מחפשת ללא הרף את האיזון המיוחל בין חרדה ויאוש לבין אופטימיות וחוזקה, אני משתדלת להודות על כל הטוב שיש. כי עכשיו, שנה אחורה מהמלחמה הגדולה, אני יודעת שאני ברת מזל. חברה שעברה באותו הזמן (http://saloona.co.il/sivanlevy/?p=160?ref=blog_main) , את אותם שלבים במחלה, והעבירה איתי שעות רבות באונקולוגית, לא שרדה אותה. ואני כן. אני כל כך אוהבת אותה וכואבת את לכתה. לא יודעת למה כשיוצאים למלחמה חלק שורדים וחלק לא. אין לזה תשובה ואני דבקה בדת שלי, דת האהבה. זאת שאומרת שצריך להיות טובים האחד לשני, להוקיר את מה שיש ולנצל כל שנייה בחיים להתפתחות ולאהבה.

לאף אחד מאיתנו לא קל כאן. כל אחד והמסע/משא שלו. דברים טובים עומדים בפתח, אין לי ספק. תודה על החברים שלי, תודה על המשפחה שלי, תודה על הגבר שלי, שאם לא היינו נפרדים, לא היינו מבינים עד כמה אנחנו אוהבים ורוצים.

שתהיה לנו שנה של חיות אחרות, בלי סרטנים. אולי של פרפרים, גחליליות או ציפורי שיר.

שנה באמת באמת טובה!

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה