הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 76

החל מיולי 2014

חבורה של אוהבי אדם, אשר לא מתייחסים לשוני באמונות. שלא מעניין אותם הדעות הפוליטיות של האנשים להם הם נותנים עזרה. שעסוקים בעיקר ולא בתפל. בראש מעייניהם קיימת נתינה לכל אדם שצריך עזרה באשר הוא, ורצון שכולם יהיו מאושרים. כולם.

09/08/2015

  IMG_20150805_183309

אחד הסרטים הכי פופולרים בשנות השמונים, ושהיה חלק מעיצוב נעוריי,  היה ריקוד מושחת. באותה התקופה, המתנו לסרטים חדשים שיגיעו בוידאו חודשים ולעיתים שנים. וברגע ששמנו את ידינו עליהם, ראינו אותם הלוך ושוב עד שידענו לדקלם אותם במדויק. שנות התשעים, אם כן, היו השנים בהם ג’וני המחוספס ובייבי הנערה הביישנית ליוו את שנות התבגרותי, עם השירים של הסרט שהיו פסקול חיי. השנים בהם הייתי נערה מתבגרת, היה “ריקוד מושחת”. אחד הדברים שמשכו אותי בסרט הזה (מלבד פטריק סוויזי), היה הרעיון של אתר הנופש של “קלרמן” אליו מגיעים בכל קיץ. אפילו שיר מסורתי היה להם שם. כמה קינאתי במסורת המשפחתית – קהילתית הזאת.

25 שנים אחרי, וזכיתי.

קיבלתי הזמנה מ”עזר מציון” להגיע עם ילדיי למחנה הקיץ הכל כך מושקע שלהם. המקום שאליו אני הולכת מדי שבוע לפגוש נשים כמוני. בערך. כולנו מ”חוג הסרטן”, אבל כל אחת בסרט אחר. אני נחשבת לאחת שנמצאת במצב הכי טוב. זאת ששורדת  את “המחלה”. כן, גם בינינו יש היררכיה. אני נמצאת במקום בו אחרות מהחוג מתקנאות בי. יש את אלה שעוד נלחמות, את הגרורתיות (הן יישארו בחוג כל חייהן, והרבה פעמים אני מקנאה בהן) ויש את אלה שמטפלות בילד המשויך לחוג הזה. בהן אני לגמרי לא מקנאה. והן אלה שבסולם ה”קדושה”, במקום העליון ביותר. אני מעדיפה לעבור עוד מאה סבבים מהסוג הזה ולא להתחלף איתן.

“בית אורנית” וגיא שמלווה אותי ואת הילדים כבר חודשים הגשימו לעדי שלי חלום. הם נתנו לה חוג תופים שלא היתה מקבלת  השנה בשום צורה אחרת. המרכז הנמצא בפתח תקווה הוא גן עדן לשוחרי אמנות. מתחילים ומקצועיים. שם העזתי לצייר לראשונה בזכות לידיה שהתעקשה ללא הרף שאגיע, ומיכאלה שידעה בדיוק איך לגרות אותי ליצור. כי למרות שיש לי כמעט תואר שני בתולדות אמנות, ולמרות שאני מציירת על אנשים כבר שנים,  לא העזתי עד השנה לצייר באמת.

לא יודעת מאיפה להתחיל ולספר עד כמה המחנה הזה, האינטנסיבי, ומלא בשמחה, היה מעצים. החל מהפרופורציות שדויקו והתחדדו שוב ושוב אצלי כשראיתי עם מה משפחות אחרות מתמודדות, וכלה באינסוף נתינה טהורה שהגיעה מכיוונו של הרב המייסד צ’ולק ושל הצוות והמתנדבים, ובראשם יומי דולב. ילדות בנות 16-18 טיפלו במסירות ענקית בילדים ונתנו שיעור ודוגמה שאין דרך אחרת לקבלם לילדיי. חוויתי חוויות וראיתי מראות שלא אראה גם בעוד מאה שנות חיים. ילד שיורד מכיסא גלגלים כדי לחבק את המדריך שליווה אותו במסע בן השבוע שלו, ושהתפרק בבכי למראה הבלונים באוויר.

כן, המייסד הוא רב. ולא, הוא לא ניסה להחזיר בתשובה. בהרצאה שעשה לנו דיבר רק על הדרך שלנו ההורים לעזור לילדים ונתן עצות חכמות. חבורה של  אוהבי אדם, אשר לא מתייחסים לשוני באמונות. שלא מעניין אותם הדעות הפוליטיות של האנשים להם הם נותנים עזרה. שעסוקים בעיקר ולא בתפל. בראש מעייניהם קיימת נתינה לכל אדם שצריך עזרה באשר הוא, ורצון שכולם יהיו מאושרים. כולם. הדתיים והחילוניים, נשים שהגיעו בגופיות וחרדיות, אשכנזים, ספרדים, ומכל קצוות הארץ. הקשר בין כולם הוא הסרטן הארור. אותו אחד שמשבש משפחות ופוגע בהן עד היסוד.

במשך כמעט שבוע רקדנו, צחקנו, יצרנו, צפינו בהופעות, הפרחנו בלונים, אכלנו יחד, בכינ

.facebook_1438594207321

והרגשנו שיש אנשים שאכפת להם. שעושים כדי לעזור. זה היה לי מוזר בהתחלה. מוזר שאנשים מתנדבים ומזיעים כאשר הם לא מקבלים תמורה כספית. וגם אם כן, היא מועטה נוכח הנתינה האינסופית שלהם. שיירות של ג’יפים עם נהגים מתנדבים שנתנו מזמנם ומטוב לבם ובילו אתנו יום שלם של טיולים, זה לא נתפס. ליוו אותנו צלמים שנתינה בסתר מניעה אותם, כשביקשתי מאחת מהן לפרגן לה בפוסט, ביקשה שלא אעשה את זה.

ביום האחרון הפרחנו בלונים ענקיים עליהם כתבה כל משפחה את המשאלות שלה. בתי שאלה אותי “אמא הבלונים לא באמת יגיעו לאלוהים נכון?” ואני השבתי תשובה מאולתרת מהמותן ששלחנו ליקום אנרגיות טובות. “הבלונים יתפוצצו כשהחמצן יידלל, והמשאלות יתפזרו ביקום. ואנרגיות טובות ששולחים, תמיד חוזרות אלינו כמו בומרנג”.

יומיים לפני כן הפריחו את הילדים בשקט ובסדר כבועות סבון עדינות במצנחי רחיפה. הורים מסרו את היקר להם מכל בידיים של יומי וצוותו. והצוות התייחס לילדים כיהלומים עדינים. בשקט, בדריכות, ילד אחר ילד, מאות של ילדים, הגיעו לקו הרקיע מחייכים, מנצחים, אהובים. לדקות אחדות הם נהנו ממה שילדים בריאים לעיתים לא עושים, וחזרו עם אנרגיות מחודשות לזרועות ההורים.

היה לי מחנה קיץ מדהים בזכות עזר מציון, ואפילו שיר מסורתי היה בו. הרבה יותר ערכי מ”קלרמן” של פטריק סוויזי.

תודה רבה לך סרטן, שבזכותך אני יכולה לפגוש אנשים כל כך טובים באמצע הדרך

.  20150803_202932

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה