הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 79

החל מיולי 2014

כשיוצאים לטיול הגדול של החיים הסוף הוא לא המטרה. הרעיון הוא לחיות את הרגע, לחוות אותו ולהשאיר את הזיכרונות. לקחת לתוך הריאות את התחושות הצרובות בזיכרון ובנפש, כאלה שבכל פעם שמאגר האנרגיות יידלדל יהיה אפשר לעצום את העיניים ולשלוף אותם. כאלה שאף אחד לא יוכל לקחת ממני, כי כבשתי אותם והם רק שלי.

25/11/2014

shutterstock צילום

כשסיימתי את שירותי הצבאי לא תכננתי את הטיול הגדול שלי. רוב חבריי יצאו ליעדים אקזוטיים, ואין לי תשובה לשאלה שצצה לעיתים ביני וביני, למה לא נסעתי כמו כולם. היא כנראה מורכבת מכמה גורמים. בדיעבד, אחרי שהתחתנתי הרגשתי פספוס גדול. דור שלם גדל על מושגים שאני לא מכירה. יודע בשיחת חברים בבר להעביר תחושות ורשמים על ידי מחוות ראש או מילה זרה.

מעולם לא ישנתי בשק שינה בטבע יותר מלילה אחד, וגם אז זה היה בחוף מסודר כשמנגל וילדים משתוללים הם יותר הנוף המקובל בסביבה. מעולם לא ראיתי חיות יותר גדולות מכלב שלא בספארי ברמת גן. אף פעם לא התארחתי במקום בו אין מקלחת ושירותים וצריך לאלתר מיקום לביצוע צרכים בסיסיים (בעצם כן, אבל זה לא נחשב כי זה היה בצבא). לא הייתי בחו”ל יותר משבועיים, וגם אז לא טסתי לאף יעד מעל ארבע שעות. לא הייתי באף אתר אקזוטי (החוויה האנושית בקמר נחשבת?) התוכנית הגדולה שלי כללה סיום תואר שני בתולדות האמנות (מה שעשיתי), נישואין (עשיתי וסיימתי), מעבר לארץ אירופאית ועבודה במוזאון נחשב (לא ולא).

אחת ההנאות הגדולות שלי במערכות יחסים היא לטייל עם אהובי. לא צריכה איתו הרבה, הקרבה אל הנפש הקרובה לי ולטבע עושות את העבודה. אף פעם לא חשבתי לצאת לטייל לבד. לא לחו”ל ולא בארץ. חלק מחוויית ההנאה אצלי היה תמיד קשורה בלחלוק. כאילו שאם עוד אדם לא ראה איתי את הנוף המהמם או היצירה במוזאון, הדבר מעולם לא התרחש.

השבוע עשיתי משהו חדש. באופן ספונטני, בדרך לרכב, מצאתי את עצמי מטיילת בפארק הירקון לבד בגשם. טיול רגלי קצר שהרגיש כאחד הדברים החזקים שקרו לי בחודשים האחרונים. משהו שישאיר בי רושם לשארית חיי.  לא היה צורך בעוד אדם, לא היה צורך שמישהו אחר יאשר לי שמה שאני חווה זה אושר אמתי. בכיתי בכי של פורקן מתוק כי נהניתי להריח, לראות ולהרגיש את הטיפות.

אני בוחרת לראות את המחלה הזאת כיציאה למסע. בחיי שאני רואה בה הזדמנות. יש לי משהו עוצמתי וענק להתמודד אתו, ואני לא מוכנה בשום אופן שלא לצאת נשכרת מכל הסיפור הזה. אני לא מדברת על ההחלמה, שזה ברור לי מאליו שקורית ברגעים אלה ממש. אני מתכוונת לזה שההתחשלות הזאת, שנכפתה עליי, אני מאמצת אותה לתוכי פנימה. לא מאלחשת את עצמי עד יעבור זעם. ההפך, כמו בתוכנית ריאליטי אינטנסיבית, חווה כל דבר ברמת העצימות המקסימלית. אני לא מסיטה מבט כשהאחות דוקרת אותי, ואם צריך זריקות, אני עושה אותן לעצמי. ככה. רק ככה אשיג את המקסימום מההתקפה הזאת. מהברכה הזאת.

ברכה, כי כשיוצאים לטיול הגדול של החיים הסוף הוא לא המטרה. הרעיון הוא לחיות את הרגע, לחוות אותו ולהשאיר את הזיכרונות. לקחת לתוך הריאות את התחושות הצרובות בזיכרון ובנפש, כאלה שבכל פעם שמאגר האנרגיות יידלדל יהיה אפשר לעצום את העיניים ולשלוף אותם. כאלה שאף אחד לא יוכל לקחת ממני, כי כבשתי אותם והם רק שלי.

וברכה כי אני מצליחה לראות בכל דבר קטן את היופי. כן, זה באמת קורה כמו שמספרים. כל הצ’אקרות נפתחות פתאום. אם חוש הריח שלי הלך בגלל הכימו בימים הראשונים לכל טיפול, בימים שאחרי כן אני אנשום לקרבי כל ניחוח שקיבל ממני התעלמות עד היום. והמתנות? הן נמצאות בכל דבר. ריח של גשם, של בגדים אחרי שישבו כל העונה במדף למעלה, אציטון, משב אוויר עם ניחוחות עוגה של השכנה מלמעלה, קלמנטינה.

בטיול הגדול שלי אני ישנה רק בבית, במיטה החמימה, ואהוביי האמתיים נמצאים כאן לידי לחזק. הילדים, ההורים, האחים, החברים. וכמו בכל מסע, התחלתי אותו עם כמה שנפרדו ממני בדרך. הם לא רצו להיות שם, אולי רצו להגיע למקומות אחרים. אני ממש משתדלת שלא לכעוס. אני יודעת שהם לא מתאימים למסעות מסוג כזה, אולי הם חלשים עכשיו. הכרתי אנשים אחרים, נמצאים במסע משלהם, דרכינו הצטלבו, אולי יימשכו זמן קצר או ארוך, אולי ניפרד. יש זרימה וציפייה, ואני פתוחה לקראת הבאות. כל יום שונה, ממש כמו בטיול. כל שבוע מביא אותי למקום אחר.

יצאתי למסע, אני לא צריכה בו תרמיל. מה שמשתנה הוא לא הסביבה, הנוף, האנשים. מה ששונה מעתה היא הצורה בה אני רואה את העולם. וכמו כל תהליך חזק אותו עוברים, כשאסיים, שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. וכמה טוב שכך. שנים אני מנסה לפרוח, לפתוח את אותם עלי כותרת שנותרו סגורים, ואני יודעת שעכשיו הגיע זמנם להפיץ ריח נוכח ונעים.

 

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה