הבלוג של יסמין כהן

משקפיים ורודים

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן,... +עוד

כותבת תוכן, מלמדת כתיבה אותנטית ויומנאות. סופרת ופזמונאית בהתהוות. התחלתי לכתוב על מחלת הסרטן בקיץ 2014, מעט לאחר הגילוי. את הפוסטים הראשונים פרסמתי בשם בדוי: סיון לוי, מהר מאוד נחשפתי בשמי האמתי. אני בריאה, המסע מתועד כאן, ואני עדיין בתוכו.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מיולי 2014

ולפעמים הריסוק הנפשי הוא בטווח האפור. אין מכות, אין קללות או צעקות.

25/11/2019

יסמין כהן, משקפיים ורודים

היום זה יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. הרשת מלאה בכתבות ובמילים בהם מתוארים הזעזוע על רצח נשים, על אלה שמוכות ושותקות. על הסימנים שהיו וישנם.

הדברים הם לא שחור או לבן. אם ניקח לרגע את נושא האלימות ונרחיב אותו קצת למקומות שהם פחות נראים, פחות שפיציים, כאלה שהם מתחת לרדאר אולי נצליח לראות שאלימות זה גם בדברים הקטנים. ולפעמים בחברה כוחנית כמו שלנו, זה כבר טבוע בנו, גברים ונשים, לקבל את הצעקות, את הדיבור עם הידיים, את המחוות השקטות, האגרסיביות. זה בפרסומות הרגילות, היומיומיות ברדיו ובטלוויזיה – המפרסמים דואגים לצעוק לנו לתוך האוזן מהבוקר ועד הערב מסרים. זה בסדרות שאנחנו והילדים שלנו צורכים – כאלה שגם אני מאוד אוהבת – “שובר שורות” – סדרה בה הגיבור הופך להיות עבריין מהסוג הקשה ביותר, “משחקי הכס”  – סדרת פנטזיה מושקעת ומצליחה בכל העולם, בה כל כמה דקות ראשים נכרתים ונשים מוחפצות. בדיוק כמו שכתב אביב גפן בשיר שלו “אלימות” – “סרטי אהבה משודרים מאוחר אבל אלימות בכל שעה מותר”.

גם אם המסרים הם נגד אלימות – המוח שלנו קולט את התמונות ולא תמיד יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. זה בטח לא אומר שנהפוך לרוצחים אם נראה את אותן הסדרות, אבל הנפש שלנו לאט לאט נשחקת. היא מתרגלת למראות הללו. הזעזוע מתכהה.

 זה ניכר בכביש – אותם אנשים שאנחנו פוגשים ומחייכים אליהם בבניין,  בסופר מרקט או באסיפות ההורים בבתי הספר, משנים את ההתנהגות שלהם בשנייה בה הם עולים על ההגה. הסבלנות נגמרת וברוטליות שלא היתה נראית במקומות אחרים פורצת החוצה. כאילו חלונות הזכוכית מטשטשות את הפנים שלהם/ן ומאשרות זליגה של אגרסיות.

זה בתחושה שבן או בת הזוג, לעיתים בתחילתו של קשר, הם רכושו של אדם אחר מעצם החיבור הזוגי. זה יכול להתבטא בשאלות הקטנות שנראות לרגע כמחמאה, וצריכות להיות נורה אדומה שמרחיקה לקצה השני של היקום. כמו: הערות על לבוש, שאלות כמו “לאן את/ה הולכ/ת?, למה את/ה צריכ/ה את זה? ובקשות לנתק מגע עם אנשים אחרים.

ולפעמים הריסוק הנפשי הוא בטווח האפור. אין מכות, אין קללות או צעקות. יש טחינה עד דק את הדימוי העצמי של אותו האדם שלו אמורים לתת את ההרגשה הכי טובה. אבל ככה זה לא אהבה. אנחנו צריכים לזכור שאהבה גורמת לחיוך, לתחושה של חופש, של טוב. אהבה אמיתית מוציאה את הגירסה הטובה ביותר שלנו.

אלימות יכולה להתבטא בחוסר פרגון, בביקורת ממושכת על מי שאנחנו, על בחירות שלנו. זה יכול להפוך בני זוג שרוצים לשמר את האהבה שיש להם בחיים, כי הם מאמינים שזאת אהבה, לאנשים שמרצים אחרים. לכאלה שסופגים כדי לשמור על שקט, כדי לא לזעזע מערכות, כדי לשמור על אחרים.

ואמנם יום המאבק נגד אלימות לנשים היום, אבל אני רוצה לדבר על אלימות בתוך זוגיות בכלל. יש גברים שסובלים מנשים המרשות לעצמן, מעצם היותן נשים, מה שגברים רבים מזמן נזהרים לא לעשות. כאלה שמאיימות בתביעות, מוציאות צווי הרחקה נגד מי שהיה עד לא מזמן בן הזוג שלהן, כדי להשיג כל מיני מטרות. או כאלה שמרימות ידיים, ומקללות ומחריבות מעגלים של נשמות שנמצאות איתן במערכת המשפחתית.

זה לא מוריד מחומרת המצב. וזה לא מסיט את הפוקוס מזה שנשים נרצחות בשיאה של התעללות ממושכת.

זה רק אומר שהקרקע עליה צומחת אלימות היא תרבותית רחבה. רובנו חיים באותה המדינה, באותו אקלים חברתי. השינוי מתחיל בסבלנות בסיסית, בהקניית ערכים פשוטים של קבלת אנשים אחרים כפי שהם. בלי לנסות לשנות אף אדם. לקבל או ללכת. ואולי גם בהכנסת שיעורי נימוס לבתי הספר. אולי גם את זה צריך להכניס. זה לא ארכאי ולא מותרות – שיעורי נימוס בסיסיים וכבוד הדדי, עוד לפני שההורים אומרים לילדים שלהם “תחזיר למי שמרביץ”. כדי שנדע בבסיס שלנו שהדברים לא צריכים להיות ככה, שמערכות החינוך שלנו הם לא ג’ונגל אליו שולחים את הילד להתחשל.

יום המאבק הבינלאומי לאלימות נגד נשים, משקפיים ורודים, יסמין כהן

זאת עבודה קשה. לא נקודתית. השינוי שצריך לעשות חייב להיות רחב. נשים צריכות לדעת שהן לא צריכות להילחם כדי להרגיש מוגנות. גברים לא צריכים לחשוש מלדבר על זה שגם הם חווים אלימות. העניין במקרה הזה מושתק מסיבות שונות.

לכולנו מגיע לחייך ולהרגיש אהובים ובטוחים. זאת הנחת היסוד הבסיסית. משם מתחיל השינוי.

עוד מהבלוג של יסמין כהן

תצוגה מקדימה

חשבון נפש קצוץ דק

ביום שלישי האחרון, הרגשתי שדי,  מיציתי את השיער שלי עד תום, ומעכשיו הוא לא שייך לי. זה התחיל ביום שלפני, השיער הגיב בצורה מאוד מוזרה לסירוק שלי אחרי החפיפה היומית. כמישהי, שאף פעם לא התהדרה בשיער מלא מדי, תמיד היה חבוי בי פחד...

תצוגה מקדימה

סיפור ניצחון

 חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אני לא צריכה אותו כדי להגיד בכל הזדמנות לכל אישה הנקרית בדרכי שתלך להיבדק. לא מצאו עדיין מה הגורם לסרטן השד. לכן, אין משהו שאפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המחלה הארורה. הדבר היחיד...

תצוגה מקדימה

שדים מהעבר

    אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה