הבלוג של סיון אסקיו

56 and Broadway

ישראלית בדם, ניו יורקרית בנשמה. גרה במידטאון מנהטן כבר עשר שנים. בעלת תואר שני בתקשורת, פרסום ושיווק. אירלי בירד, לייט בלומר. צלמת (בעיקר אורבן ארט, צילום רחוב וילדים), בלוגרית, שחיינית, ,צמחונית, כותבת ספר ראשון (שיצא... +עוד

ישראלית בדם, ניו יורקרית בנשמה. גרה במידטאון מנהטן כבר עשר שנים. בעלת תואר שני בתקשורת, פרסום ושיווק. אירלי בירד, לייט בלומר. צלמת (בעיקר אורבן ארט, צילום רחוב וילדים), בלוגרית, שחיינית, ,צמחונית, כותבת ספר ראשון (שיצא בקרוב), אוהבת לטייל ולצלם במקומות מרתקים בעולם ובין השאר גם מחפשת חתן. »אתר אינטרנט

עדכונים:

פוסטים: 117

החל מפברואר 2010

באחד הביקורים האחרונים שלי בארץ, יצא לי לדפדף בלא מעט אלבומים משפחתיים ישנים. בתור מי שימי הילדות שלה היו בשנות ה-70 וה- 80 המוקדמות, ושגדלה בבית עם אבא צלם חובב, צברתי מספר לא מבוטל של תמונות משפחתיות ופילם על גבי פילם מסודרים באלבומים. אני זוכרת איך אחותי ואני היינו שואלות את אבא שלנו בטלפון אם התמונות כבר מפותחות וברגע שהגיע הביתה מהעבודה, היינו לוקחות לו את התיק ומחפשות את התמונות. זו הייתה התרגשות כזאת. אולי כזאת שאופיינית רק לשנות ה 80. אני, לא יודעת איך, התחלתי לפתח מיומנות של קולאז’ים. הייתה לי תקופה בגיל העשרה, שמכל דבר כמעט הייתי עושה קולאז’. לקח לי קצת זמן להגמל ואת הקולאג’ים החלפתי במשהו אחר, אבל גם היום יש פעמים שאני חוטאת לפעמים בעשיית קולאז’ אחד או שניים.

אין ספק שכיום ממרומי גילי וממרומי מקצועי כצלמת ילדים, אני רואה את החשיבות ואת הצורך בצילום תמונות משפחתיות ותיעוד סיטואציות משפחתיות. אני חושבת שמה שאישש לי את ההרגשה, ומה שחיזק עבורי את החשיבות במקצוע שלי מעבר לפן האומנותי בזה, הייתה הרצאה ושיח גלריה שנכחתי בה לפני כמה חודשים, בשם Family Matters

זה היה מפגש עם שלושה צלמים, שעיקר עבודתם הייתה או סבבה סביב צילום המשפחות שלהם במשך כמה שנים. כל אחד עם ההיסטוריה המשפחתית שלו, האינטרקציה המשפחתית וסגנון הצילום האישי עבורו. מי שבעיקר משכה את תשומת ליבי הייתה אלינור קרוצ’י, שראיינתי אותה בעבר לפוסט קודם שכתבתי עליה, והפעם הייתה לי הזדמנות לפגוש אותה באופן אישי.

אלינור קרוצ’י

אלינור מצלמת את המשפחה שלה מגיל 15. היא התחילה לצלם בשחור לבן (לפני שהתחילה קורס צילום במוסררה) והתמונה הראשונה שצלמה בצבע הייתה של אמא שלה, יושבת על ארגז מעץ, באיזה מקום נטוש, כשהיא לבושה בשמלת ערב שחורה (ראה תמונה). לא הייתה תמונה ספציפית שגרמה לאלינור להחליט שהיא מתמקדת בצילום המשפחה שלה, אלא זה היה יותר בגדר תהליך: היא הבינה שהיא רוצה לצלם כל הזמן ושהיא מאוד מחוברת לסביבה הקרובה שלה. כשהחלה ללמוד בבצלאל היא עזבה את נושא צילום המשפחה והתמקדה בדברים אחרים, אבל מהר מאוד היא חזרה לתעד את המשפחה, בעידודם של שני המרצים שלה שמחה שרמן ויגאל שם טוב.

אלינור מנסה שלא להגדיר את סגנון הצילום שלה. הוא דוקומנטרי, הוא אומנותי. חלק ממנו מוקפד ויש בו תאורה מסויימת ומכוונת, חלק ממנו הוא סנאפ שוט. ‘אני אעשה כל מה שנדרש ממני לעשות כדי ליצור לעצמי קול, שאוכל לספר את הסיפור שלי’

סיון: ‘בתור צלמת, לפעמים קורה לי שבשביל לצלם, צריך פחות לחוות את הרגע ויותר להסתכל עליו מהצד’

אלינור: ‘אין לי תשובה ברורה. לפעמים אני מוצאת את עצמי לוקחת צעד אחורה, כדי לקחת שניים קדימה. כשאני מצלמת, אני כן מתקרבת יותר לילדים שלי ולחיים שלי. מתקרבת לא רק באופן פיזי, אלא כם באופן רגשי…אבל כן, אני מוצאת את עצמי לא פעם לוקחת צעד אחורה כדי להתקרב’

סיון: ‘איך תגדירי את תפקיד המשפחה באמצעות הצילום?’

אלינור: ‘בשבילי המשפחה היא מעין מיקרו קוסמוס. עולם קטן שהכל קורה בו. יש במשפחה הכל: אהבה, קנאה, עצבים וכעס. מיקרו קוסמוס של רגשות. המשפחה היא המקום הבטוח עבורי, שבתוכו אני יכולה לשרוד בתור בן אדם ובתור אומנית. זו בועה שהכל קורה בה, מלאה באהבה, הבנה ואמון הדדי’

אלינור ידועה בתור מי שמצלמת את המשפחה שלה במצבים אינטימיים אישיים, חלקם או רובם אפילו בביגוד מינמלי

אלינור: ‘הוריי גדלו אותי וחנכו אותי להיות מי שאני. גדלתי במשפחה עם הרבה פתיחות פיזית ונפשית והאווירה בבית יצרה אותי בתור בן אדם פתוח ונינוח עם הגוף שלו… וככה גם הוריי ובן זוגי… לא הייתי צריכה לשכנע אותם להצטלם רק בתחתונים…אני מצלמת את מי שהם…המשפחה שלי הייתה מאוד רגילה לזה…עד לידי מצב שפעם סבא שלי נעלב ובא אליי בטענות איך זה שהוא היחידי במשפחה שאין לו עדיין צילום בעירום…. מצאתי את עצמי מצלמת את סבא שלי מאחורי דלת המקלחת כשאבא שלי מחזיק את הפלאש’

עם הזמן נולדו לאלינור ילדים שהפכו לנושא הצילום המרכזי שלה. אלינור ממוקדת מאוד בצילום אמה וילדיה יחד, כי לאמה יש חלק נכבד בחיי הילדים של אלינור.

תמונות מהתערוכה האחרונה של אלינור Born בגלריית סשה וולף בצ’לסי, ניו יורק.

הצלמת השנייה בתערוכה הייתה ג’יליאן לאוב, שדי היה בלשמוע אותה אומרת את המשפט הראשון, כדי להבין שג’יליאן היא יהודייה והתמונות שאני עומדת לראות הן של משפחה יהודית בבוקה ראטון, פלורידה.

ג’יליאן לאוב

התמונה הראשונה של ג’יליאן, זו שלמעשה התחילה את פרוייקט התיעוד המשפחתי, הייתה של סבא של ג’יליאן עומד בחצר ביתו לבוש בבגד ים. אין ספק שהאופי המשעשע והנינוח של סבא שלה תרמו, ודרבנו את ג’יליאן להמשיך. זה היה במהלך שיעורי בית שהייתה אמורה לעשות המהלך הקורס שלה ב ICP והפדבקים שקיבלה מהמורה ושאר התלמידים, שגרם לה להמשיך.

ג’יליאן תופסת בעדשה שלה סיטואציות אמיתיות מחיי היומיום, סיטואציות שיש בהן הרבה הומור. היא הייתה מאוד קשורה לסבה ולסבתה ואהבה מאוד לצלם אותם באירועים המשפחתיים.  ’פרט למצלמה, הייתי מסתובבת עם טייפ-ריקורדר קטן ומקליטה את הקולות ואת השיחות שהמשפחה שלי הייתה עושה. הויזואל והסאונד השלימו עבורי הרבה דברים’ ספרה ג’יליאן. ועדיין, כם אחרי שסבא שלה נפטר, היא ממשיכה לצלם ולתעד את המשפחה שלה באירועים משפחתיים ולהנציח את הדינאמיקה המשפחתית שמיוחדת ומייחדת אותם. את הסדרת צילומי המשפחה של ג’יליאן אפשר לראות באתר האינטרנט שלה My Family: The American Life

לא רק בגלל שהן נשים ולא רק כי הם נשים יהודיות, שמתעדות משפחה, משפחה יהודית ודינאמיקה של משפחה יהודית, אני אוהבת את עבודותיהן של אלינור ושל ג’יליאן, אלא ובעיקר שהן מצליחות להעביר עניינים משפחתיים בכזאת רגישות ודיוק בעדשות המצלמה שלהן, ויוצרות תמונות שלעד יתעדו את האופי והייחוד של המשפחות בהן גדלו.

יום משפחה שמח ואל תשכחו לצלם.

כל התמונות הן באדיבות הצלמות ובאישורן

עוד מהבלוג של סיון אסקיו

תצוגה מקדימה

מאחורי כל מפה מצליחה עומדת אישה מוצלחת

בתקופה האחרונה פונים אליי מגזינים או בלוגים בחו"ל ומבקשים ממני לכתוב על תל אביב, או לשתף את הקוראים שלהם בכל מיני מקומות שאני אוהבת לבלות בהם בתל אביב. זה לא משנה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

הוולנטיין שרציתי לשכוח

אני לא מאלו שחוגגות וולנטיין דיי. אם תשאלו את דעתי, וולנטיינס הוא די אובר-רייטד. תמיד הייתי אומרת שלא צריך את וולנטיינס, כדי להגיד למישהו שאוהבים אותו או להראות לו שאוהבים אותו, זו הכל קונספירציה של ...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

Pay it Forward

את הפוסט הזה כבר רציתי לפרסם הרבה זמן. למעשה כבר חודשיים- שלושה שאני בדיאלוג עם חברתי מאיה, מנסה לשכנע אותה לפרסם את מה שהיא עושה. רק בביקור האחרון שלי בארץ, כמה שבועות לפני שהתקיים האירוע האחרון לעונה בסדרת האירועים שהיא...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה