הבלוג של סיון אסקיו

56 and Broadway

ישראלית בדם, ניו יורקרית בנשמה. גרה במידטאון מנהטן כבר עשר שנים. בעלת תואר שני בתקשורת, פרסום ושיווק. אירלי בירד, לייט בלומר. צלמת (בעיקר אורבן ארט, צילום רחוב וילדים), בלוגרית, שחיינית, ,צמחונית, כותבת ספר ראשון (שיצא... +עוד

ישראלית בדם, ניו יורקרית בנשמה. גרה במידטאון מנהטן כבר עשר שנים. בעלת תואר שני בתקשורת, פרסום ושיווק. אירלי בירד, לייט בלומר. צלמת (בעיקר אורבן ארט, צילום רחוב וילדים), בלוגרית, שחיינית, ,צמחונית, כותבת ספר ראשון (שיצא בקרוב), אוהבת לטייל ולצלם במקומות מרתקים בעולם ובין השאר גם מחפשת חתן. »אתר אינטרנט

עדכונים:

פוסטים: 117

החל מפברואר 2010

אני חושבת שנוסטלגיה מצטלמת טוב.

נוסטלגיה יכולה להיות מאוד פוטוגנית.

אני חושבת שאם תוסיפו לזה את הרחובות של ניו יורק וקבוצת צלמים יהודים אמריקאיים, אז בכלל…. זו כבר סיבה מספקת לבקר בתערוכת הצילום “מצלמה רדיקלית במוזיאון היהודי באפר איסט סייד במנהטן. לא צריך הרבה כדי לשכנע אותי לראות תערוכות צילום. זה האגף הראשון שאני בודקת בכל מוזיאון שאני מבקרת בו. ובכל זאת, המלצה חמה משני מרצים שלי לצילום, זרזה אותי ללכת לראות.

* הדבר הראשון ששבה את ליבי היו המראות של רחובות ניו יורק בשנות השלושים. תוסיפו לזה שיום קודם ביקרתי במוזיאון המהגרים בלואר איסט סייד (מן שבוע תרבותי שכזה) כדי לזרוק אותי בין רגע לאותה תקופה נוסטלגית של שנות ה 30-50, תקופה שכמה שהייתה קשה בימי מלחמת העולם השנייה והמשבר הכלכלי בארצות הברית, עדיין הצטלמה טוב. אני אוהבת לראות תמונות ישנות של העיר בה אני חיה. תודו שזה קורה גם לכם, שכשאתם רואים תמונה ישנה של מקום מסויים, אתם באופן כמעט אוטומטי מנסים למקם את אותו מקום בהווה. כשאני הולכת ברחובות הצרים של הלואר איסט סייד אני ישר חושבת על Gangs of New York. זה בילט-אין כזה.

* הדבר השני ששבה את ליבי היה איכות התמונות, האותנטיות שבהן והתפיסה של הרגע. כמה שהצילום של ימינו הוא צילום מתקדם, עם מצלמות דיגיטליות משוכללות, כרטיסי זכרון במקום פילם, אייפונים, היסטגרם וכו’, התמונות השחור לבן שהוצגו בתערוכה, לא היו צריכות פוטושופ. הן היו חזקות וברורות גם ככה.

התערוכה היא אוסף צילומים של חברי ה Photo League בין השנים 1936-1951. חברי הקבוצה היו ברובם צלמים צעירים, רובם דור ראשון של יהודים אמריקאיים שנולדו בארצות הברית ודגלו באמונה ובדעה שצילום דוקומנטרי אותנטי יתמוך ברעיונות הסוציאליסטים של אותה תקופה וייצג את הרעיונות שלה ואת המציאות. הם פסלו כל צילום מודרני והעדיפו להתמקד ברחובות של ניו יורק ובהתבוננות מקרוב של האנשים הפשוטים. הם חקרו שכונות, עברו מרחוב לרחוב אוחזים במצלמה. הקבוצה הקימה קומפלקס של בית ספר, חדר חושך לפיתוח תמונות, גלריה וסלון קטן להתקהלות ולנטוורקינג, מה שנקרא. המורים בקבוצה ובראשם סיד גרוסמן, עודדו ודרבנו את הצלמים לבחון לא רק את משמעות הצילום שלהם, אלא גם מה היחס שלהם כלפי הצילום והעבודה האישית שהם מצלמים. הגישה החוקרת ולא רק האומנותית, הייתה למעשה חוד החנית של ה Photo League

התמונות מראות את חיי הרחוב באותה תקופה: האושר והשמחה לצד העוני והחיים הקשים ברחוב. תמונה אחת שווה אלף מילים ואכן, בתמונה השלישית לדוגמא, יש את השלט במסעדה שאומר ladsies invited ומלמד אותנו על מקום האישה בחברה באותה תקופה (ואני יודעת שחלק מכם יסכימו איתי שהדרת נשים זה לא)

התערוכה לא מתמקדת בעיקר במהגרים היהודים, אלא בכל מי שתפסה עדשת המצלמה.

התערוכה תוצג עד מרץ 25 ובהחלט ממליצה לעלות עד לרחוב 92 והשדירה החמישית, אפילו במזג אוויר חורפי שיהיה.

כתובת ושעות פתיחה, לחץ כאן:

כל התמונות בכתבה נתנו על ידי מחלקת יחסי הציבור של המוזיאון

עוד מהבלוג של סיון אסקיו

Thumbnail

מאחורי כל מפה מצליחה עומדת אישה מוצלחת

בתקופה האחרונה פונים אליי מגזינים או בלוגים בחו"ל ומבקשים ממני לכתוב על תל אביב, או לשתף את הקוראים שלהם בכל מיני מקומות שאני אוהבת לבלות בהם בתל אביב. זה לא משנה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

הוולנטיין שרציתי לשכוח

אני לא מאלו שחוגגות וולנטיין דיי. אם תשאלו את דעתי, וולנטיינס הוא די אובר-רייטד. תמיד הייתי אומרת שלא צריך את וולנטיינס, כדי להגיד למישהו שאוהבים אותו או להראות לו שאוהבים אותו, זו הכל קונספירציה של ...