הבלוג של סיון אסקיו

56 and Broadway

ישראלית בדם, ניו יורקרית בנשמה. גרה במידטאון מנהטן כבר עשר שנים. בעלת תואר שני בתקשורת, פרסום ושיווק. אירלי בירד, לייט בלומר. צלמת (בעיקר אורבן ארט, צילום רחוב וילדים), בלוגרית, שחיינית, ,צמחונית, כותבת ספר ראשון (שיצא... +עוד

ישראלית בדם, ניו יורקרית בנשמה. גרה במידטאון מנהטן כבר עשר שנים. בעלת תואר שני בתקשורת, פרסום ושיווק. אירלי בירד, לייט בלומר. צלמת (בעיקר אורבן ארט, צילום רחוב וילדים), בלוגרית, שחיינית, ,צמחונית, כותבת ספר ראשון (שיצא בקרוב), אוהבת לטייל ולצלם במקומות מרתקים בעולם ובין השאר גם מחפשת חתן. »אתר אינטרנט

עדכונים:

פוסטים: 117

החל מפברואר 2010

לפני כמה שבועות היה לי סמי-ויכוח קטנטן עם אמא שלי, שטענה שאני מכורה לטרמינלים של שדות תעופה ולאקט של לארוז מזוודה ולנסוע. בעוד אני עונה לה בחזרה שטיסות וטיולים זה חלק מהעבודה שלי וגם משהו שכנראה טבוע לי ב-די.אנ.איי, הייתי צריכה לחשוב קצת יותר לעומק על מה שהיא אמרה. (אחרי הכל, אמהות יהודיות תמיד צודקות, לא?)

* האם אני באמת ‘מכורה’ לטרמינלים ושדות תעופה? (אחרי הכל, התמכרות זה משהו שרץ במשפחה)

* האם אני באמת לא יכולה לשבת במקום אחד ויש לי את הצורך לנדוד? (כבר מגיל צעיר הייתי ילדה סקרנית)

* מה יש באקט הזה של ‘לארוז מזוודה ולנסוע’ או באקט של הטיול עצמו שגורם לי לכזה אושר ולמצב שאני תמיד רוצה עוד? (הרבה פעמים אני מתכננת את הטיול הבא עוד לפני שהטיול הנוכחי מסתיים)

ולא לשכוח שלכל זה מצטרף הרצון שלי לצלם, לתעד ולהתאים את המציאות מולי לפריימים של המצלמה.

אני לא יודעת אם זה היה צירוץ מקרים מוצלח שכזה, אבל כמה ימים אחרי אותו סמי-ויכוח עם אמא שלי, חבר טוב הביא לי את הספר The Art of Tarvel של הפילוסוף הידוע, אלן דה בוטון ואני ישר ‘צללתי’ לתוכו. הספר The Art of Travel הוא לא מדריך טיולים, שממליץ לקוראיו איפה לטייל, מה לראות וכו’. זה ספר עם ניחוח פילוסופי שבודק את השאלות של למה אנחנו מטיילים ומה הערכים שאנחנו מקבלים. או בפשטות, ‘מה יוצא לנו מזה’

אלן דה בוטון מזכיר לקוראים שטיול היא חוויה מלמדת ואם אנחנו שומרים על ראש פתוח, אז חווית הטיול שלנו רק תועצם.

לקראת החגים ולקראת עונת הטיולים הקרובה, הנה כמה ציטוטים מהספר המומלץ.

“…Journeys are the midwives of thought. Few places are more conducive to internal conversations than a moving plane, ship or train. There is an almost quaint correlation between what is in front of our eyes and the thoughts we are able to have in our heads: large thoughts at times requiring large views, new thoughts new places. Introspective reflections which are liable to stall are helped along by the flow of the landscape. The mind may be reluctant to think properly when thinking is all it is supposed to do.

At the end of hours of train-dreaming, we may feel we have been returned to ourselves – that is, brought back into contact with emotions and ideas of importance to us. It is not necessarily at home that we best encounter our true selves. The furniture insists that we cannot change because it does not; the domestic setting keeps us tethered to the person we are in ordinary life, but who may not be who we essentially are.

If we find poetry in the service station and motel, if we are drawn to the airport or train carriage, it is perhaps because, in spite of their architectural compromises and discomforts, in spite of their garish colours and harsh lighting, we implicitly feel that these isolated places offer us a material setting for an alternative to the selfish ease, the habits and confinement of the ordinary, rooted world…”

” מסעות הן מיילדות המחשבה. מעט מאד המקומות המעוררים שיח פנימי כמו מטוס במעופו, אנייה או רכבת. יש מעין קורלציה מוזרה בין מה שלפני עינינו והמחשבות בראשנו. מחשבות גדולות מתאימות למרחבים ומחשבות חדשות למקומות חדשים. הטבע החולף מעודד את גלגלי המחשבה. המחשבה שקצת מתעצלת לחשוב כשזה כל מה שיש לה לעשות…בסוף מסע ארוך של חלומות- רכבת אנחנו מרגישים כי חזרנו לעצמנו – כלומר, חזרנו להיות מחוברים עם רגשות ורעיונות החשובים לנו. בבית אנחנו לא תמיד פוגשים באני האמיתי שלנו. הרהיטים מקבעים אותנו כי הם לא יכולים להשתנות. המסגרת הביתית רותמת אותנו לשגרה יום-יומית.

אם אנחנו מוצאים יופי בפונדק דרכים או אכסניה, אם אנחנו נמשכים לקרונות רכבת או מטוסים יתכן כי זה משום שלמרות חוסר הנוחות שבהם, התאורה הדלה והצבעים האפורים – אנחנו מרגישים שמקומות אלו מציעים לנו שחרור מההרגלים הישנים ומזיזים אותנו מאזורי הנוחות של עולמנו הקבוע” (אלן דה בוטון)

בעוד אני קוראת את ספרו של דה בוטון נתקלתי בעוד מאמר שמיטיב לתאר איך אני מרגישה כשאני מטיילת. אם אי פעם אצטרך להצדיק את עצמי בויכוח עתידי, המאמר ” מדוע אנחנו מטיילים” מאת הפילוסוף פיקו אייר – יכריע את הדיון.

“…We travel, initially, to lose ourselves; and we travel, next, to find ourselves. We travel to open our hearts and eyes and learn more about the world than our newspapers will accommodate. We travel to bring what little we can, in our ignorance and knowledge, to those parts of the globe whose riches are differently dispersed. And we travel, in essence, to become young fools again—to slow time down and get taken in, and fall in love once more. The beauty of this whole process was best described, perhaps, before people even took to frequent flying…”

” אנחנו נוסעים קודם כל כדי לאבד את עצמנו ואחר כך כדי למצוא את עצמנו. אנחנו נוסעים כדי לפתוח את ליבנו ואת עינינו וללמוד יותר על העולם מאשר כל עיתון יכול להציע. אנחנו נוסעים כדי להביא מעצמנו, קצת מתוך בורות או ידע, לאותם אזורים בעולם שבהם העושר מחולק אחרת. ואנחנו נוסעים בעיקר כדי להיות שוב כמו בני טיפש עשרה צעירים. מנסים להאט את הזמן, לתת לעצמנו להיסחף ולהתאהב שוב. היופי שבמסע תואר עוד לפני היות האדם ל” נוסע המתמיד”…

בעוד לכל אחד מהפילוסופים יש את הסיבות והתיאוריות שלו לסוגיה ‘למה אנחנו מטיילים’ ואני בטוחה שלכל אחד מהקוראים יש את המניעים שלו, הנה כמה מהסיבות שלי….

נ.ב. הפוסט הנוכחי נכתב בשדה התעופה לפני טיסה מסן פרנסיסקו לניו יורק.




עוד מהבלוג של סיון אסקיו

תצוגה מקדימה

מאחורי כל מפה מצליחה עומדת אישה מוצלחת

בתקופה האחרונה פונים אליי מגזינים או בלוגים בחו"ל ומבקשים ממני לכתוב על תל אביב, או לשתף את הקוראים שלהם בכל מיני מקומות שאני אוהבת לבלות בהם בתל אביב. זה לא משנה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

Pay it Forward

את הפוסט הזה כבר רציתי לפרסם הרבה זמן. למעשה כבר חודשיים- שלושה שאני בדיאלוג עם חברתי מאיה, מנסה לשכנע אותה לפרסם את מה שהיא עושה. רק בביקור האחרון שלי בארץ, כמה שבועות לפני שהתקיים האירוע האחרון לעונה בסדרת האירועים שהיא...

תגובות

פורסם לפני 7 years

הוולנטיין שרציתי לשכוח

אני לא מאלו שחוגגות וולנטיין דיי. אם תשאלו את דעתי, וולנטיינס הוא די אובר-רייטד. תמיד הייתי אומרת שלא צריך את וולנטיינס, כדי להגיד למישהו שאוהבים אותו או להראות לו שאוהבים אותו, זו הכל קונספירציה של ...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה