Saloona

כמה פעמים ביקרת בניו יורק והבאת איתך איזו מזכרת מהעיר שבסופו של דבר נשכחה באיזו מגירה או ארון? כמה פעמים ביקרת בניו יורק ואמרת לעצמך ש‘הלוואי והיו לי עכשיו תמונות יפות וטובות שלי בעיר, מבלי שאני צריכה לבקש ממישהו שיצלם אותי עם המצלמה של האייפון’? כמה פעמים ביקרת בעיר ורצית להיראות או לפחות להרגיש כמו ניו יורקרית אמיתית? נכון שענית ‘כן’ על

ניו יורק היא אחת הערים היותר מרושתות חברתית על הפלנטה. את האמת, די בהצצה חטופה לאחד מסניפי הסטארבאקס ברחוב ספרינג ושרידן, ולראות את האנשים עם הלפטופים שלהם, כדי להבין כמה ניו יורקרים נמצאים באותו רגע נתון אונליין. לכל אחד כמעט יש טוויטר שמחובר לטאמבלר, שמתקשר לדף הפייסבוק, בלוגר, וורד-פרס וואט-אבר….ניו יורק היא גם עיר מאוד

אני אתחיל את הפוסט באנקדוטה קצרה: בתוכניית הלימודים של סמסטר הסתיו בבית הספר לצילום שאני לומדת, הופיע שמו של ביל קאנינגהם בתור אחד המרצים. לא האמנתי למראה עיניי!!! אני ועוד שתיים מחברותיי לספסל הצילומים מאוד התרגשנו וישר נרשמנו לקורס שלו. ההתרגשות הייתה בשיאה וחיכינו לרגע בו ביל קאנינגהאם, הצלם (אולי הותיק ביותר של הניו יורק

קצת קשה לתאר במילים חוויה מעצימה. נכון, "תמונה שווה אלף מילים" ולכן בהרבה מקרים אני מעדיפה להעביר חוויות או הוויות באמצעות הויז’ואלי יותר מאשר הוורבלי, ובכל זאת, יש פעמים בהם גם הויז’ואל לא יעביר ב-100 אחוז את אותה תחושה שמעצימה את הנפש, או את אותן האנרגיות והאדרנלין על הסט. אותה תחושה של "היי" ואותן אנרגיות

בעוד פחות משבוע, העם היפני "יציין" שנה לרעידת האדמה האכזרית וגל הצונאמי ששטף את יפן במרץ 11, 2011. לעין תיירותית ו"בלתי מזויינת" מה שנקרא, אי אפשר לראות את ההבדל של "לפני" ו"אחרי" ברחובות השוקקים של טוקיו. שלט קטן בכניסה לחנות, או ברושור לצד הקופות, יכולים אולי להיות הסממן היחידי, שהאומה היפנית תורמת ומתגייסת למען נפגעי

באחד הביקורים האחרונים שלי בארץ, יצא לי לדפדף בלא מעט אלבומים משפחתיים ישנים. בתור מי שימי הילדות שלה היו בשנות ה-70 וה- 80 המוקדמות, ושגדלה בבית עם אבא צלם חובב, צברתי מספר לא מבוטל של תמונות משפחתיות ופילם על גבי פילם מסודרים באלבומים. אני זוכרת איך אחותי ואני היינו שואלות את אבא שלנו בטלפון אם

וויטנאם. מאיפה בכלל להתחיל? אולי אני אתחיל עם זה שהאופנועים נוהרים ברחוב כמו דבורים שרק הרגע יצאו מהכוורת וכל מעבר כביש גובל בתפילה בלב ועצימת עיניים של ‘על החיים ועל המוות, אחת, שתיים, שלוש….אני חוצה את הכביש’. ואם כבר אני מזכירה אופנועים אז אולי לספר על התופעה שמשפחות שלמות רוכבות על אופנוע וילדים מגיל שנה

אני חושבת שנוסטלגיה מצטלמת טוב. נוסטלגיה יכולה להיות מאוד פוטוגנית. אני חושבת שאם תוסיפו לזה את הרחובות של ניו יורק וקבוצת צלמים יהודים אמריקאיים, אז בכלל…. זו כבר סיבה מספקת לבקר בתערוכת הצילום "מצלמה רדיקלית" במוזיאון היהודי באפר איסט סייד במנהטן. לא צריך הרבה כדי לשכנע אותי לראות תערוכות צילום. זה האגף הראשון שאני בודקת

מדריך הכושר שלי דוגל במשפט של הרמב"ם שאומר ‘בבוקר תאכל כמו מלך, בצהריים תאכל כמו בן מלך ובערב תאכל כמו אביון’. הווה אומר: ארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה במשך היום וגם הכי עשירה. אני דוגלת במשפט שארוחת בוקר טובה לא נמדדת רק במרכיבים שלה, אלא גם במה שקדם לה. הווה אומר: אימון כושר מפרך

כן סילבסטר, לא סילבסטר….. כן תתנשקו בסילבסטר, לא תתנשקו בסילבסטר….תכ’לס, מה זה משנה מתי תתנשקו? מבחינתי, תתחילו לתנשק כבר מעכשיו. אני חושבת שהשאלה היותר רלוונטית היא עם מי תתנשקו ואם להיות יותר ספציפית, אז איזו נשיקה תתנשקו וכמה היא תהיה רלוונטית וזכורה עבורכם. נשיקה מיתולוגית, כזו שתשמור על העוצמה שלה והמשמעות שלה גם בעוד כמה שנים.

את שנת 2011 פתחתי בבכי. חצי שעה אחרי שהכדור המוכסף נפל בטיימס סקוור לעיניי מליוני אנשים, נפלו אצלי בראש כמה אסימונים. text message קצר מהאקס המיתולוגי החזיר אותי בבת אחת כמה צעדים אחורה. אבל להבדיל מאותו טקס של ליל הסילבסטר, ששודר בשידור חי בכל רשתות הטלוויזיה בעולם, את מה שאני עברתי באותו רגע, אף אחד

בצעירותי, כשעוד הייתי גרה אצל ההורים, היו כמה משפטים (ברובם היו נאמרים על ידי יוצאי פולין) שהיו, איך לומר זאת, די מעצבנים. משפטים שהיו נאמרים רק לצורך אמירתם ושהאג’נדה היחידה שעמדה מאחוריהם הייתה בעיקר דאגה: ‘אל תשכחי לקחת סוודר’ ‘אל תצאי מהבריכה עם שיער רטוב’ ‘שימי יד כשאת משתעלת’ או ‘תאכלי הרבה גזר, זה טוב

אני יושבת מול מסך המחשב שלי ורואה בפייסבוק את כל הפידים שרצים ועולים בסלונה; פוסט על מחאת הבלוגרים ועוד פוסט על מחאת הבלוגרים, ובין השאר חברה שלי (שגם היא בלוגרית) שולחת לי לינק על פוסט שקראה (נכון, גם על מחאת הבלוגרים) ומאוד הזדהתה ורצתה שאני אקרא אותו גם. אני מסתכלת על ערימת הפוסטים שמצטברים לי

בעוד שעשרות תל אביבים התלבטו בימים האחרונים מה ללבוש לשבוע האופנה הישראלי שנערך במתחם התחנה, אני מצאתי את עצמי קצת אובדת עצות, כשהייתי צריכה להחליט מה ללבוש לארוחת ערב אקסקלוסיבית בחברתם של כמה מהטופ של הטופ של בלוגרי אופנה מובילים בניו יורק ועוד כמה אושיות אופנתיות. ניסיתי להזכיר לעצמי שבלוגרים הם בסופו של דבר גם

הסתיו היא העונה הכי רומנטית במנהטן. האוויר הופך להיות יותר קריספי, היום הופך ליותר קצר, הסאבויי הופכים ליותר קרירים ונעימים ואפילו נראה שהניו יורקים מורידים הילוך ועושים הכל קצת יותר לאט…(אבל קצת…) הניו יורקיות כבר מתחילות להתהלך עם סוודר והצעיפים תופסים מקום של כבוד על הצוואר. אבל אם כבר הזכרתי ‘מקום’, אז המקום הכי יפה ומרהיב

בתור מי שגרה בניו יורק, איפה ש’שופינג’ הוא לא רק מונח אלא בעיקר דרך חיים, אני לא מקדישה הרבה זמן או מאמץ לקניות בארץ. לא כי (חלילה) אני לא אוהבת לקנות בארץ, נהפוך הוא, אלא בעיקר בשל חוזר זמן. חברות שלי כבר יודעות, שכשאני בארץ, תשומת הלב שלי מופנית לדברים אחרים, ואם הן רוצות להסיט

גלעד, כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב… כמה טוב סוף כל סוף להחליף את הדמות המצויירת הכחולה, הדמות עם המבט הקבוע, שבמשך חמש שנים ליוותה אותנו והייתה אייקון לקיומך, עם דמות בשר ודם. כמה טוב! כמה טוב לראות אותך לבוש מדים של צה"ל, כאילו כל  ה-1941 הימים מורטי העצבים נמחקו ברגע אחד.

"אם יש משהו שאני יודע בוודאות, זה שה 1% אוהב מצב של משבר" זה המשפט שפתח את אחת הכתבות שפורסמו בעיתון המהפכה The Occupied Wall Street Journal שחולק היום בהפגנה החברתית בטיימס סקוור. "כשאנשים בפאניקה ונראה שאף אחד לא יודע מה לעשות, מצבי המשבר הם קרקע פורייה לכל בעלי ההון שנמצאים ב Corporate America לנצל

לשתות כל בוקר קפה מייד אין איטלי, לרוץ את ריצת הבוקר שלי במעלה הגבעות מסביב לפירנצה עד ל Piazzale Michelangiolo רק כדי לראות את העיר טבולה בטל בוקר. לקצר תורים לגלריית Ufizzi רק על ידי אינטואיציה ישראלית או חיוך, בית הכנסת הישן ב Via Farini. סוודר כתום- ורוד של בנטון רק לזכר הימים הטובים שהייתי

לפני כמה שבועות, בסוף עונת הקיץ וקצת לפני עונת טרום החגים, הרגשתי קצת ׳תקועה׳ בחיי. דברים לא  ממש התקדמו בקצב שרציתי, שוב שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן לעזוב את ניו יורק ולחזור לתל אביב, וכמובן הספקות החוזרות ונשנות אם אי פעם אוכל להתאהב במישהו ומתי אהיה במערכת זוגית יציבה ואוהבת, שתוביל אותי לאן

יש לי רגשות מאוד אמביוולנטים לחודש ספטמבר. אפילו שספטמבר תמיד מתקשר להתחלות חדשות, הגדרת יעדים אישיים ותחושת התרגשות והתחדשות, ספטמבר עבורי מסמל את סוף הקיץ, ועבורי זה קצת עצוב. אז אולי בתור פרס ניחומים, החליטו איך שהוא בעיריית ניו יורק (לפחות בשבילי) לקיים הרבה אירועים, מה שהופך את חודש ספטמבר לאטרקטיבי ביותר, שמשכיח ממני את עצבות

לפעמים, כדי לשנות סדרי עולם ואת השיח הציבורי, כל מה שצריך זה רעיון אחד מקורי ובן אדם מעורר השראה, שעומד מאחוריו. במקרה הזה אני לא מדברת על דפנה ליף, למרות שגם היא מעוררת השראה, אלא על אומן הרחוב JR, שעומד מאחורי הפרוייקט הבינלאומי Inside Out בתזמון מושלם עם אחת ההפגנות הגדולות בהיסטוריה שלנו כעם ובמיקום

מה את אמורה לעשות כשהוריקנית מאיימת לשטוף את העיר שאת חיה בה? למצוא גבר שיחזיק לך את היד ויפתח קופסאות שימורים

רק תתנו לניו יורקים סיבה להתחפש, והם יעשו את זה בלי בעיה. ביום שבת שעבר, במסגרת אירועי הקיץ, התקיימה מסיבת ג’אז קלה על כר דשא ב Governors Island אי קטנטן דרומית למנהטן. הנושא היה ‘חזרה לשנות ה 20′ ותנאי ההשתתפות היה לבוא לבושים בהתאם. ללא יוצא מן הכלל. הניו יורקים רק מחפשים סיבה להתחפש או

את הסרט חצות בפריז ראיתי בפריז. זה היה ב 10 בלילה ולימיני ישב בחור פריזאי, שלחש לי באוזן את כל שמות המקומות שהופיעו על המסך במבטא צרפתי כבד. הסרט, הסתיים בתזמון מתבקש, בחצות. זה היה הלילה האחרון שלי בפריז,  ומאז…? מאז אני קצת חיה בסרט. חצות בפריז, למי שעדיין לא הספיק לראות, הוא על סופר

הקיץ במנהטן היא אולי העונה הכי קצרה והכי עמוסה שיכולה להיות. ספטמבר כבר מחכה בסיבוב ואיתו כל הפסטיבלים של חגיגות הסתיו והחזרה לשגרה. (כמה שאנחנו לא אוהבים שגרה). בין ימים חמים במיוחד לממטרים פזורים במהלך היום שממיסים את החום, יש כמה דברים שחייבים לעשות לפני שהעונה היפה הזאת נגמרת. אם אתם בעיר או אם אתם

לאחרונה, אני אוהבת לפתוח את הפוסטים שלי עם משפט של גילוי נאות. אולי בגלל שההיכרות שלי עם הקוראים היא ברובה ויראוטלית ואני רוצה שהם יאמינו לי…. את הבלוג של מיכל התחלתי לקרוא בגלל השם: "שחררי, זה יעבור" אהבתי את ההצהרה הזאת, במיוחד לאור העובדה שאני שומעת ומשננת את המשפטים "שחררי, לא בלחץ", "כל עכבה לטובה"

לרוץ כל בוקר לאורך האוקיינוס על הכביש המתעקל שנקרא Slow curve road, לחפש לאורך הרחוב המרכזי סניף בודד של Starbucks, לשתות סולו אספרסו מקיאטו שלוש פעמים ביום, לבקש אקסטרה שוט של אספרסו ביום מיוחד. מגבות ים רכות עם פסים כחולים, שני עצי דקל וערסל אחד באמצע, סלט קונכיות שנקרא קונצ’ (אמרו שזה מאכל אפרודיטי אז אכלתי שניים) אזור המסעדות המקומי דה פיש פריי, צבע טורקיז דומיננטי, כנסייה יוונית, אין ספור

עונת הקיץ, לחה ודביקה ככל שתהיה, היא אחת העונות האהובות עליי בניו יורק. אולי בגלל שהקיץ כל כך קצר בעיר, אולי בגלל שהוא עמוס באירועים, פסטיבלים, קונצרטים ומופעים, (מה שרק גורם לי ללחץ תרבותי מסויים ולתחושה שצריך להספיק הכל) או אולי בגלל שהניו יורקים הופכים נינוחים יותר וכל אלו רק גורמים לי לחבב את העונה הזאת יותר ולהיכנס