הבלוג של silvya

silvya

אישה,חד הורית,אמא לילד אוטיסט חכם ויפיפה. החיים בצד הספקטרום. הם באמת החיים שלי?

עדכונים:

פוסטים: 18

החל מיוני 2015

רכבת הרים

דוהרת , מטורפת, תזזיתית, תובענית,לא מתגמלת מייד.

עצבים רופפים, אי שקט,דאגה מטורפת לעתיד,דאגה אובססיבית להווה.

מרתון ארוך ומייגע עם אינסופור מכשלולים בדמות: בירוקרטיה מסורבלת,  תורים רחוקים הזויים והוצאות כספיות כבדות על טיפולים.

ילדי הבועה היקרים שלנו.

רק אלוהים… כן אלוהים. אותו אחד שבחר בנו להיות הורים לילדו המורכבים, רק הוא יודע מה מתחולל בנפשינו.

אני תמיד אומרת שאנשים מהצד טובים ומשתתפים ככל שיהיו לא יוכלו להבין עד כמה קשה ההתמודדות עם ילד על הרצף בשנים הצעירות.

עם הזמן יבוא איזון, תהיה פריצה, יהיה השקט.

אבל עכשיו…

לפעמים אני מחזיקה חזק את הידיים שלי כדי לא להכות מישהו, את בני ,אותי, את מי שלידי או סתם איזה טינופת מקומית עם הערה שמרעידה את הפצע הכואב המוגלתי בליבי.

ילדינו אומנם עם אותה אינטיליגנציה נורמלית ויש אף מופלאים עם ניצוצי גאונות.

אבל התקשורת המחורבנת הזו ששמה חיץ בינם ובין  העולם, התסכול בשל הקושי השפתי והמחסור בהבנה של סיטואציות חברתיות, כל אלה מדרדרים אותנו ההורים אל תוך איוזר הדימדומים .

אזור הדמדומים של הורים לילדים עם בעיות תקשורת.כן אוטיזם. אני חייבת כבר להתמודד עם המילה המקולקלת הזו.

מילה שזורעת גבישי מלח שורפים על שפתיי הסדוקות שיורקות את האותיות המחברות בין החלום שלי מפעם להתמודדות של היום.

יש לי אבא מקסים, חכם. מנהיג.

לפני כמה זמן אמרתי לו שלהיות אוטיסט  זה תיקון של נשמה ושזו שליחות בשביל ההורים.

הוא ענה לי ” בטח שזו שליחות עבור ההורים,בטח שתהיי בגן עדן. כי את הגהנום את  הרי עוברת עכשיו”.

הוא בעצם תמצת את ההויה שלי כמו שהיא משתקפת בעיניו הרבה פעמים.

ילדינו מקיצים מוקדם בבוקר וסובלים משינה לא רציפה.

הם יכולים לכעוס על משהו שלעולם לא נבין אותו, לדרוש מכונית ספציפית ולשבור חפצים בבית או להרביץ לנו כשהם לא מקבלים.

אני לא ישנה צהריים כבר שנים. גם לא אחרי יום ארוך בברכה.

בני לעולם יהיה פעיל. אני כבר רגילה לעיניים שלי ולגופי הרעב למנוחה.

אני נאבקת  כעת במילים הזורמות ממני תמיד בקלילות כדי להסביר מה אנחנו עוברים.

לפעמים יש לי מישהו שצורח בתוך הראש,כי אם אני אצרח את אשר יש לי העולם המוכר לי ירעד.

ילדינו יכולים לעשות מעשים מוזרים והזויים פתאום ולצחוק צחוק משובה פרוע.

כשאני בוהה באותו בקבוק שמפו ריק או בעשרות יחידות של במבה מעוכות על הריצפה בא לי לבכות.

אני לא מספיקה לנקות משהו וכבר יש מוקד אחר, בגדים עפים באוויר או קוטג’ מרוח על הספה.

“אל תפתח את המקרר”

“לאאאא   לא לשפוך מים על הריצפה”

“אבל למה? למה? למה? לקפוץ עלי  כשאני עם הנס קפה”?

“תן ל ילדבר שניה בטלפון”.

“אמא עושה פיפי. לא להפריע לה. לא לפתוח את הדלת.לא. לא”.

“אתה הורס לי את הפןןןןןןן”

אלו המאבקים בבית. ובחוץ?… זה הסיוט השני שלנו. להתמודד עם הסביבה.

עם סביבה שאין לה פאקינג מודעות לאוטיזם.

סאמק. תבינו כבר מה זה כרטיס פטור מעמידה בתור.

בני לא יכול לחכות בתור. הוא זז ומשתולל ומושך לי בשיער ומעיף חפצים מהמדף ובורח לי.

את עם שלושה ילדים ואני רק עם אחד. אבל שלי לא יכול לעמוד. מצאתי את עצמי פעם צורחת על מישהי ומרוקנת עליה את זעמי.

זעם על ההתמודדות הקשה, זעם על מקום העבודה שלי שמנסה לתת פרשנות משלו לחוק ימי מחלה להורים עם ילדים מורכבים.

זעם על אלוהים על כל שלוחותיו.

ואז אני נשברת.

וכשאני נשברת אני כבר לא לביאה לוחמת חזקה.

כשאני נשברת אני גור חתולים חבוט מטונף וגוסס.

כזה שמשפיל מבטו, גורר זנבו על הריצפה וסופר קיצו לאחור ( כן כן כן זה משפט של שלמה ארצי שתמיד רציתי להשתמש בו :)

ואז החזרתיות על אותו משפט גומרת אותי.

ועם כל אהבתי לאיל גולן אני כבר לא יכולה לשמוע את אותו השיר שוב ושוב ושוב.

ואז עיניו היפות ירוקות של בני לא קוסמות ל לצלול לתוכן.

ואז אני אומרת לו:” למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי. תגיד כבר אמא אני אוהב אותך”

אז אני אמא כבויה.

אז מה היא חופרת אתם תוהים.

אני חושבת שהורים לילדים על הרצף האוטיסטי במיוחד אלה שילדם היפרקטיבי צריכם לקבל אישור למריחואנה רפואית.

זה בטח עדיף מלאכול כדורי הרגעה.

שתי שאיפות מתוקות ונוכל להכיל את ילדנו הרבה יותר טוב.

תהיה צניחת סטרס.

הילד יקבל הורה טוב יותר ואנחנו נישאר שפויים.

וטוב שנשאר לי משהו לעשן מאתמול בלילה כשיצאתי.

יום שישי הוא יום ארוך מאוד.

באחת סידרתי עצמי עם כמה שאכטות ופתאום הכל היה רגוע.

שחקת עם בני והייתי פעילה ולא רתחתי על מעשי משובה חסרי פשר, שטפתי איתו את המכונית בחוץ והשפרצנו מים אחד על השניה.

היה אחלה שישי.

יש להבין כי אנחנו ההורים, נפשינו עייפה, רועדת , מרוטה.

אז קנאביס רפואי…

התחיל אצלי הרעיון כהלצה עם עוד הורים השותפים למצבי אבל פתאום… זה נראה הגיוני.

 

shutterstock_79794364 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של silvya

תצוגה מקדימה

הוא לא נראה

אז הגיעה לה תקופת המודעות לאוטיזם. מן חגיגה שנתית של אוטיסטים והוריהם. הם יוצאים מהארון. הם מגיחים מתחת לענן אפור. הם מחפשים תשובה, הבנה, אהדה ובעיקר שינוי. כולם הורים עם כוחות על. גיבורי העל האנושיים. האהבה שלהם לילדם...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

בידוד חברתי

כשאת צוחקת וחופשיה כולם רוצים שתבואי. כשאת מחייכת ומספרת סיפורים מבקשים שתישארי. כשאת נינוחה וקשובה מחכים לרגע שתחזרי. כשאת סקסית רוצים לגעת בך. כשאת שנונה מתמוגגים ממך. ככה הייתי שנים. היו כמעט כועסים עלי על...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

ריטלין ארור-נפרדנו

ריטלין נוחות זמנית. רגיעה מתיימרת. כלא. חנק. עוצר. כן. זה מה שאני חושבת על ריטלין. זה מה שהריטלין עשה לבן שלי. הוא חנק אותו. הוא הכניס אותו לכלא ואני ישבתי עם הצוות הרפואי ומחאתי כפיים. אני מתביישת בעצמי שלקח לי חצי שנה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה