ילד מקולקל / דרור שגב

מרום תרבות ישראלית 2016, 281 עמ’.

מקור

שולחן זכוכית מעוין מפריד בין אברם לבין אורי וערן בפגישתם הראשונה. ערן מופרד גם ע”י האוזניות שלאוזניו.  אורי יורה את המילים שננעצות בערן כמו חץ מורעל: ” אתה זוכר שסיפרתי לך בטלפון על הילד המיוחד שלי שנוטה להתעופף ולהתנתק?” (עמ’ 15) אברם אינו מסיר את מבטו מערן שכל מילה של אביו מדביקה אותו לכיסא יותר ויותר. ובאותה נשימה אורי מספר לאברם על שני האחים הגדולים של ערן, יצאי צבא, יחידות מובחרות,  אחד מהם לומד רפואה ורק ערן בן ה -16 מסתגר בחדרו עם המוזיקה והמילים הכתובות בלתי מובן, בלתי נגיש ואורי אינו מוצא את הדרך להגיע אליו.

אמו של ערן נפטרה לאחר מחלה ממושכת. ארבעת הגברים של המשפחה מתקשים להתמודד עם האבל, זה עם זה ובמיוחד עם ערן שתמיד היה הרגיש והמיוחד מביניהם. אמו טפחה בו את האהבה למוזיקה, למילים ולציור והיתה בעצם היחידה שהבינה את הרגישות שלו. מטבע הדברים, גם בבית הספר ערן היה עוף מוזר או “חייזר” ולא בטוח אם הנטיה שלו להתבודד גרמה לזה או שמא זה גרם לנטיה שלו להתבודד.

אברם הוא פסיכולוג קליני שמתקן ילדים מקולקלים. התקשורת בין ערן לאברם התבטאה בדרך כלל כאשר ערן הביא עמו דפים כתובים המתארים את התחושות והחוויות שלו כמו גם המוזיקה שהוא שומע וגם כדורגל  ואברם היה מקריא אותם באוזני שניהם במהלך הפגישות. בחלק ניכר מהסיפור, ערן כל הזמן מזכיר את עלות הטיפול 250 ש”ח לשעה או לפגישה מה שיצר תחושה חדה מאד לגבי הבדידות שלו בתוך המשפחה ו/או מחוצה לה.

בכל פגישה ערן מביא איתו דיסק עם מוזיקה. כל פעם סגנון אחר. כל פעם מיקס אחר שהוא יוצר עבור אברם בסגנון הייחודי לו. אברם לומד ממנו המון על מוזיקה, אבל באותו זמן, אברם לומד על עצמו. ביחד עם החשיפה של נבכי נפשו של ערן, גם אברם נחשף בפנינו מאז ימי ילדותו ביחד עם אחיו, דרך טראומת ילדות, השירות בצבא, עתליה, חברים ומורי דרך.

אני לא רוצה לחשוף את כל הספר, אבל במהלכו ערן מגיע לקיבוץ לוטן, מה ששלח אותי לגגל (לבושתי, לא ידעתי בכלל שהישוב הזה קים) ולהבין עד כמה הסופר נצמד קרוב לאופי של המקום, לפחות לפי הפרוט בויקיפדיה. התאורים בספר יפיפיים ומעוררים את הדמיון.

בקתות מבוץ בקיבוץ לוטן
התמונה מויקיפדיה

יותר מפעם אחת במהלך הקריאה התרגשתי ודמעתי. חלק מהמוזיקה הכרתי וחלק לא אז גם כאן לפעמים הלכתי לחפש. אני לא קוראת שמצרפת מוזיקה לקריאה וגם הסיפור כל כך מלא במוזיקה שקשה כל פעם להפרד מהספר כדי להאזין, במיוחד שצריך לזרום עם הרגשות של הספר והסיפור והספר מוצף בהם לכל אורכו. חלקם סגורים ועצורים ונתונים לתחושתו של הקורא וחלקם גלויים וחשופים ובכל מקרה מרגשים באותה מידה.

לא בדיוק מצאתי את המקום הראוי לומר את דעתי זו במהלך הסקירה שלי אז אני אניח את זה כאן: אין דבר כזה ילדים מקולקלים!  קטונתי מלשפוט, הורים, מורים וילדים אחרים אז שכל אחד יקח את זה בהתאמה לאן שהוא רוצה.

אני ממליצה על הספר הזה בחום ואחרי שתקראו, תעבירו אותו הלאה לאחרים.

הספר התקבל לקריאה ע”י הסופר דרור שגב דרך קבוצת אוהבי קריאה.