הבלוג של סיגל גליל

sigalgalil

עדכונים:

פוסטים: 6

החל מספטמבר 2013

מה עולה לכם בראש כשאתם חושבים על שחור?

חתול שחור, שמלה שחורה, כבשה שחורה, כושים, אפריקה, צבע בגדי אבל, צבע שמסמל מוות, מרה שחורה, שחור בעיניים, אלגנטיות, צבע בגדים של אדריכלים, שחור הוא יפה, אל תקרא לי שחור, ברק אובמה, נלסון מנדלה, אופרה וינפרי, אריתה פרנקלין, דיזי גילבסבי, אתיופים, סודנים, אריתראים, חורים  שחורים, אפר, פיח, זפת, יום שחור…

זוודיתו סרי יוסף צילום סיגל גליל

זוודיתו סרי-יוסף. מסכות שחורות

ואיך מרגיש אדם שנולד שחור? …

את התשובה לשאלה הזאת ניתן למצוא אולי בשיר המצמרר שכתבה הדר טסאו בשירה ‘ילד יקר’, המצוטט בטקסט התערוכה סמענה של האמנית הצעירה זוודיתו יוסף-סרי, המציגה בגלריה של מכללת דוד ילין, במסגרת פסטיבל מנופים שייפתח מחר ה-29.10.2019 בירושלים. את התערוכה אצרה נאוה ט’ ברזני.

ילד יקר שלי / אין לי אותך עוד / ואתה אפילו עוד לא מתוכנן / ואין לך שם / וגוף / אבל אינני מפחדת כבר / עליך / שתיקבר / תחת / ערמות של אי צדק / של אי שוויון / של שנאת חינם / ואתה יודע בני / כל זה / כי אתה שחור / לא מספיק לבן / ליהדות / למדינה / ועכשיו כנראה / גם לא מספיק לבן / לחיים.

מסכות שחורות. -ק-ריבוי של זהויות. צילום סיגל גליל

כשנכנסים לתערוכה פשוט רואים שחור בעיניים. כל היצירות התלויות על הקיר ומרחפות בחלל הן שחורות.  אותי השחור האינטנסיבי הזה מהפנט. שואב אותי כמו חור שחור פנימה. השחור הזה הוא כבר מעבר למנלנכוליה האפורה שלפעמים היא אפילו מתקתקה ומלאת השראה. השחור הזה זועק בכתמים שלו הנראים כמו כתמי רורשאח איזו צעקה של יאוש תהומי. השחור הזה חודר ישירות כמו באינפוזיה לתת-מודע.

האוצרת והאמנית-ק- צילום סיגל גליל

האוצרת נאוה ט. ברזני והאמנית זוודיתו סרי-יוסף.  צילום: סיגל גליל

במהלך סיור העיתונאים לפסטיבל מנופים 2019 בירושלים, פגשנו את האמנית האתיופית זוודיתו יוסף סרי ואת האוצרת נאוה ט’ ברזני שסיפרו על התערוכה.

מסתבר שעבודותיה של יוסף-סרי נוגעות דרך החומר השחור ודרך הצורות שהיא יוצרת בו בחווייה הקיומית שלה כאתיופית שעלתה לארץ. דרך המסכות השחורות פעורות החורים היא מציגה שאלות של זהות. זהותו של אדם שחור בחברה לבנה.

זוודיתו סרי יוסף-ק-והמסכות השחורות שלה. צילום סיגל גליל

מסכות שחורות כביטוי לזהות עצמית בחברה לבנה. סרי-יוסף והמסכות שלה. צילום: סיגל גליל.

סרי-יוסף אומרת על מסכות הפחם שהיא יוצרת שהן:

” שכפול עצמי בעצם. אני קוראת להן ‘אני’ והאני של הצופה נכנס אל תוך המסכה. רציתי לכלול את הצופה בתוך העבודות שלי. … גם אם הוא לא מודע, אני מודעת לתהליכים שהוא עובר. “

נאוה ט. ברזני האוצרת מסבירה בטקסט שלה המלווה את התערוכה:

” באמצעות עבודה זו הופכת האמנית את המציאות על פיה. היא יוצרת משחק תפקידים מתעתע שבמהלכו נצבע ונשבה הצופה בקסמה של המסכחה השחורה שמשמשת מראה וקורא את המילה אני. האמנית שמפעילה את המבט ושולטת בו מציינת:

“אני ממספרת אותן,  ‘אני 1′, ‘אני 2′, אני 3′, כך קורא אותן הצופה. הצופה כל הזמן מגדיר אותי ובאמנות יש לי אפשרות להגדיר אותו. מישהו יצפה בזה ויקרא את השם, הוא לא מודע והשהוא אומר ‘אני’ זה שלו, לא שלי.”.

אני 2 - ק- זוודיתו - ריבוי של זהויות. צילום סיגל גליל.

אני 2 . זוודיתו  בריבוי ופיצול של זהויות. מכניסה את הצופה לתוך הזהות שלה באמצעות הטקסט שהוא קורא, והופכת אותו לחלק מן היצירה.  צילום סיגל גליל

בתערוכה סמענה, שמשמעותה באמהרית “התשמע קולי”, ואולי גם “שמע נא”, בנוסף למסיכות המייצגות זהויות מתחלפות של האמנית, ישנה  גם עבודת וידיאו, וכן מסך שקוף שעליו רושמת האמנית את צורות המבקרים, ובכך הופכת אותם לחלק מן האמנות שלה ומן הזהות המתחלפת שלה בכל רגע.

שקופים -ק- מתוך מיצג רישום על שקף ואקריליק. צילום סיגל גליל

שקופים. רישום המבקרים בתערוכה.  מתוך מיצג רישום על שקף ואקריליק. צילום סיגל גליל

סמענה היה גם שמו של אחיה שמת בן שלוש במסע של משפחתה מאתיופיה לישראל.

שקוף על שקוף- ק-השתקפות המסכות בויטרינה. צילום סיגל גליל

שקוף על שקוף. השתקפות המסכות בויטרינה. צילום סיגל גליל

“אחים שלי מספרים שההורים הלכו איתו לפנות בוקר כי היה לו חום גבוה ואז הם לא חזרו איתו” מספרת סרי-יוסף על הטראומה, והמחיר הכבד שגבו הכיסופים לעלות לארץ ישראל.

חלק מן המסכות המרחפות בחלל צבועות בחלק האחר בצבעים… אולי הזהות של סרי-יוסף מטמיעה בתוכה גם זהויות לבנות וצבעוניות…  אחת התמונות היפות היא ההשתקפות של המסכות התלויות על הקיר בזכוכית של הויטרינה שבה מוצגות מסכות אחרות.

הצד הצבעוני-ק- של  השחור זוודיתו. צילום סיגל גליל.

הצד הצבעוני של  השחור. זוודיתו בעירבול זהויות. צילום סיגל גליל.

ואולי בצד הצבעוני של המסכות מסתמנת איזו שהיא תקוה שקצת מאווררת את החזון והמציאות השחורים משחור.

התערוכה שלכאורה היא אמנות מופשטת, מצליחה לגעת בנשמה. ולעורר מחשבות פילוסופיות על זהות. על זכרון. על חורים בזכרון. על הדיכוי של האדם השחור על ידי האדם הלבן. על החומר השחור על הפחם שהופך לחומר בידי היוצרת להביע יחסים בין אטימות לשקיפות.

באמצעות הצבע השחור שבו היא עושה שימוש ביצירתה מרפררת סרי-יוסף אל ההגות השחורה האיקונית של פראנץ פאנון בספרו “עור שחור, מסכות לבנות” וכן אל המאמר הפוסטקולוניאלי של הומי ק. באבא ‘החומר הלבן (היבט פוליטי של לובן)’ .

עוד בלטו בסיור העיתונאים יצירות שחורות. האחת, שלא במסגרת התערוכה, אלא בסטודיו של יעל סרלין, היוצרת בסדנאות האמנים.   משכה את תשומת הלב גופה שחורה של אשה כרותת ראש המונח על שטיח. דימוי פלאסטי בפסל שמסגיר איזו טראומה שדורשת פענוח.

דמות שחורה -ק- כרותת ראש. פסל של יעל סרלין. בסטודיו שלה בסדנאות האמנים. צילום סיגל גליל

טראומה שדורשת פענוח. דמות שחורה  כרותת ראש. פסלה של יעל סרלין בסטודיו שלה בסדנאות האמנים. צילום סיגל גליל

והעבודה השחורה האחרונה שראינו בסיור הוצגה בחלל הנטוש של מחלקת הפגים בבית החולים ביקור חולים בתערוכה “אחות, אחות” . בתוך החווייה ההזויה של סיור בתוך איזה בית רפאים, בלט הפסל המבעית של שלד שחור, שיולד עוברים מתים. תמונה מסוייטת, שפשוט זורקת אותך החוצה, בנסיון להימלט על נפשך מן הזוועה…

עד כדי כך הזדעזעתי, שכמובן לא צילמתי, ורק ברחתי לנשום אוויר מן המראה המזוויע, ואני אפילו אינני זוכרת מה שם האמן או האמנית שיצרו את העבודה השחורה והקשה הזאת לצפיה.  מי שיראה את העבודה, ויצליח להישאר ולראות ולזהות את שם יוצר הפסל הזה, מוזמן להוסיף כאן את המידע, וגם פרטים נוספים על העבודה.

כמה מילים על פסטיבל “מנופים” לאמנות עכשווית בירושלים : 29.10.19 – 2.11.19

פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים, נוסד לפני 11 שנה ומנוהל עד היום  ע”י שתי אמניות ירושלמיות: לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, הפועלות במהלך כל השנה לקידום אמנים ויצירה מקומית בירושלים. זהו מיזם עצמאי שצמח מהשטח ושותפים לו עשרות גלריות ומוסדות תרבות ומאות אמנים ויוצרים מתחומים שונים.

פסטיבל מנופים, יתקיים במהלך חמישה ימים וערבים רצופים בכל רחבי ירושלים. בין האירועים והמופעים השנה: עשרות תערוכות, תערוכה מרכזית במבנה של בית החולים ביקור חולים, כנס ירושלים לאמנות במכון ואן ליר בירושלים, מופע של “תנועה ציבורית” לראשונה בירושלים, “סינמה בלאש” בשיתוף סינמטק ירושלים, סדנאות ופעילויות לילדים, סיורים, מפגשים אישיים עם אמנים, אורחים מאינדונזיה, שוויץ, ארה”ב וליטא, רצועת מופעי מוסיקה ועוד.

התוכנית המלאה באתר מנופים בירושלים www.manofim.org ובקיר הפייסבוק

www.facebook.com/manofimjerusalem

עוד מהבלוג של סיגל גליל

תצוגה מקדימה

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי! נעים מאוד, שמי סיגל גליל ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי.   כמה מילים על עצמי: נתחיל בכך שאני סקרנית חסרת תקנה. ניסיתי להבין את העולם...

תגובות

פורסם לפני 1 month
תצוגה מקדימה

לאסוף את הרסיסים, לשבור את קיר הפחד - "הבמה שלך".

הדמעות לא הפסיקו לזלוג כשראיתי את הקליפ של השיר "הבמה שלך" שנבחר להוביל את המופע לגיוס תרומות לילדות ונערות בסיכון. הלב נכמר, והבשר נעשה חידודים חידודים. שיר מצמרר שמזכיר לנו כמה ילדים נפלאים נזרקו מהמשפחות...

תצוגה מקדימה

ז'אק ברל קם לתחייה בסינמטק תל אביב

מאת: סיגל גליל  צילומים: יח"צ, ויקיפדיה, עטיפות אלבומים של ז'אק ברל    היה שווה לעשות את כל הדרך מירושלים ובחזרה כדי לחזות בשאנסונר שנותן לא רק את הקול ואת כל הגוף שלו על הבמה, אלא נותן לקהל את כל הנשמה. ...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה