Saloona

אוכל והרגלי אכילה הם דברים לכאורה בנאליים, של יום יום, אנו חייבים לאכול כדי לשרוד, אז מה עניין שלנו? מה אנחנו עושים סיפור? למה דווקא אוכל? אז רגע לפני המפגשים האינטנסיביים שלנו סביב השולחן עם מזונות החג…קצת על הקשר בין אכילה לרגשות,.. אכילה לאימא.

גמילה מאכילה רגשית היא לא עניין של להיפטר ממשהו. זהו תהליך של מודעות הנמשך מרגע לרגע, זהו תהליך של להיות עם "משקל" מול האוכל, מול החיים

"במהלך כל היום הרגשתי כול הזמן את הבטן שלי. לא רק אותה בכלל את כול האגן. המכנס לחץ לי על הבטן, לא לחץ, הוא, המכנס שלי, כאילו היה מלא בי, מכנס שרק אתמול "ישב" טוב, את יודעת מה? לא טוב אבל בסדר. ניסיתי להתרכז בעבודה, הייתי גם חייבת להגיש דוחות כספיים די דחוף, אבל התחושה

כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שלא נעיר את שהעירו לנו? שלא ננפנף לילדינו "שיש רעבים באפריקה" או שנבטיח פרס- ממתק אם יתנהגו יפה? למרות כל ההבטחות אנו חוטאים באמירות וקלישאות שרק מסבכות את מערכות היחסים בין הילדים שלנו לבין האכילה שלהם, כמו גם בינם לבין גופם לאכול איתם ולא לאכול את השאריות שלהם – ילדים לומדים

    האם אפשר להיות גם שמן וגם בן אדם בעל דעות עצמאיות, אישיות,  וסוג של נוכחות פעילה בחברה המערבית? מאמרה של יופי תירוש "להתיר את הקשירה הפנימית: כתיבה על הגוף השמן בתרבות הרזון" סוקר כתיבה וחשיבה עכשווית אודות השמנה. באחד מהמאמרים שהיא סוקרת, היא מספרת על האסופה של לאה קנט ( Kent) ובו קנט

  "אני ביום חופשי שלי, הנה סוף כול סוף אני לא עובדת, סוף כול סוף יכולה קצת לנוח. בטח חופש? יש הרי מלא דברים שאני צריכה לעשות. לסדר, לנקות, לכבס, לתלות, לקנות, ללכת לבנק, אני צריכה גם להחזיר טלפונים, להכין את התחפושת של הקטנה, לפתוח מכתבים שהחליטו לרדוף אחרי, להתקשר לבזק וחברת החשמל ולשלוח את המייל

דיאלוג ביני לבין ביתי המתבגרת על רעב, תיאבון , על הסירוב להיכנס למערכת ה"פיצויים", אכילה- ריצה, אכילה- הרעבה, וכו’…ועל ההתנתקות מהירושה עתיקת היומין שקיבלנו שהביאה נשים רבות להילחם הגופן. האם גם אנחנו האימהות של שנות האלפיים נגדל בנות שחשות אשמה על הרעב שלהן? ומסוכסות עם גופן?

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט).