הבלוג של סיגל בשי

sigalbashi

עדכונים:

פוסטים: 11

החל מאפריל 2013

השבוע הזה היה כולו שלה,….סבב סביבה, עסק רק בה, כל הנסיונות שלי לכתוב על נושא אחר…עלו בתוהו, מה שאומר מן הסתם שגם הפוסט הזה, עוסק רק בה.

קרנבל שלם של יומולדת …..הילדה הקטנה שלי בת 17 !!!

כן כן 25/04/96  02:30 לפנות בוקר…אחרי 41+4 שבועות בבטן, 24 שעות מתחת לפלורסנטים, ניתוח קיסרי אחד  3,550 קילוגרם של מתיקות….ו…

ברוכה הבאה לעולם קטנה.

בשנים האלה, הקשות האלה של גיל ההתבגרות, אני מוצאת את עצמי נקרעת, בין לשמור קרוב קרוב לבין לשחרר…

אוףףףף כמה קשה לשחרר…..

כמה כוח אנחנו צריכים כדי לשחרר את החבל, כמה לבטים, פחדים ודאגות כדי לתת להם ללכת, להתנסות, לעצב את עצמם,…. להתבגר.

ולא משנה כמה נרפד, כמה נעטוף, כמה נגונן, עדיין….. חייבים ללמוד לשחרר.

מהרגע בו הפכנו להורים, כך נדמה לי, נגזרו עלינו חיים מלאים בדאגה.

לדאוג לה כשהיא יוצאת בערב, אבל לאחל בילוי נעים ולנשק.

לרעוד מפחד כשהיא הולכת לחוף לא מוכרז, כי לשם הולכים כולם, לנאום נאומים…. אבל, לדחוף קרם הגנה לתיק ולשחרר.

לשתף פעולה עם החברות שלה (אלוהים, על מה לעזאזל חשבתי ??? ) ולארגן לה צניחה חופשית כהפתעה ליומולדת,

לשחק אותה שם הכי קולית בעולם, אבל ברגע שהיא נעלמת בפתח המטוס, לצנוח על האדמה בפיק ברכיים ולחזור לנשום, רק כשהרגליים שלה נוגעות בקרקע…ולחייך כן לחייך ולשמוח איתה, בשבילה….. לתת לה לגעת בשמיים.

להתחנן שלא תתחיל ללמוד נהיגה בגיל כל כך צעיר,… להסביר שאני התחלתי בגיל 20, אבל לבלוע את הרוק כשהיא נואמת לי את נאום ה”עצמאית” שלה ולהתפלל, להתפלל שישמור אותה האל.

יוצא בעצם, שחובתנו כהורים, מסתכמת בעצם, בלצייד אותם בארגז כלים עמוס בכל טוב, לחיים, לחיים עצמאים,

ההצלחה שלהם, היא, היא ההצלחה שלנו ….

אנחנו, יכולים להראות להם את דרך המלך, לשים אותם ממש בתחילתה, אבל הבחירה אם ללכת בה או לא, היא שלהם ורק שלהם.

ארגז כלים מפואר יש לנועה שלי ובכל זאת …..

כשהבת שלך מקבלת צו ראשון שנקבע ליום שאחרי יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל….הכל נראה פתאום קצת אחרת,

מפחיד יותר, גדול יותר ועושה שכל…..

נועה תמיד חלמה להיות טייסת, לוחמת, פייטרית ! אחת שתורמת ולא עוד חיילת,

ואני שישבתי על הכסא מתמוגגת מתחושת השליחות שלה, התמלאתי גאווה ואושר, הוקסמתי.

אני, שתמיד נאמתי את נאום ה”לפני הזכויות באות החובות” וחובתנו לתרום למדינה ובלה בלה בלה …… הרגשתי שהצלחתי להנחיל את משנתי.

אבל היום, כשזה מתקרב בצעדי ענק, וכבר הגיע צו נוסף ועוד מעטפה עם הזמנה לחיל הים, כבר לא בא לי להיות בצד הפטריוטי, מצטערת…

פתאום צבא הגנה לישראל ששירתתי בגאווה לפני 26 שנה, נכנס לתוך הבית שלי, הפרטי שלי, למבצר שלי, לרחם שלי ומאיים לקחת את התינוקת שלי…

אני יודעת, סמוכה ובטוחה שזה יעבור לי (אבוי לי אם לא) אבל נכון לעכשיו, אל תתקרבו לתינוקת שלי !!!!

היא שחגגה 17 השבוע,

היא, שהיא ואני זה אחד מאז הייתה בת שנה וחצי ונפרדנו לראשונה ההוא ואני.

היא, שכשכואב לה, לי כואב יותר

וכשהיא מחייכת, הלב שלי גדל ומתרחב עד אין סוף.

היא, כשהיא מאושרת, אני בעננים

וכשהיא מיבבת אני מוכנה לצאת למלחמה מול כל העולם ולנצח !

היא שלי,

היא ואני זה סיפור אהבה מוצלח, כבר 17 שנה.

היא החברה הכי טובה שלי, האוזן, הכותל, הכתף….

למרות גילה הרך,היא הרבה פעמים גם יודעת להיות המבוגר האחראי ולכוון אותי בחזרה אל דרך המלך.

היא הייתה שם לאסוף את השברים כשהתפרקתי ועצם הנוכחות שלה בונה אותי כל יום עוד קצת והופכת אותי לאדם טוב יותר, רך יותר ואוהב יותר.

היא רודפת צדק ובדיוק כמו אמא שלה, אוהבת חיות וגם בני אדם.

היא תילחם ותשלוף שיניים למען החלשים, אבל בדיוק כמו אמא שלה, לא תמיד תילחם למען עצמה.

יש לה אהבה ראשונה ויפה ואני מאושרת שהיא משתפת אותי ונותנת לי דריסת רגל לרחשי ליבה.

היא אלופה בבחירת חברים ויש באמתחתה חברויות נפלאות שמלוות אותה מאז הייתה בת שלוש.

היא אוהבת ים, היא גולשת, היא מצלמת נפלא ויש לה עיין נהדרת לקלוט את החיים ,לפעמים גם בזווית אחרת, שאנחנו המבוגרים לא רואים.

היא מצחיקה, משתטה, מתנהגת כמו בן ליד הבנות וכמו ליידי ליד הבנים….

כמו רוב בנות גילה…היא אף פעם לא מרוצה מאיך שהיא נראית וזה מצחיק, כי היא באמת כל כך יפה (ואז מה אם אני לא אוביקטיבית) הכי יפה.

אז זו היא והיא שלי לעולם ועד

והיא בת 17

בת 17 אמנם, אבל לעולם האפרוח שלי,

לעולם אסוכך, אגונן ואשמור מכל פגע,

לו הייתי יכולה לכאוב בשבילה, לדמוע במקומה ולהשאיר לה לחוות רק את הטוב, הייתי עושה זאת מזמן.

מבטיחה להמשיך להיות לה תמיד ולא לשפוט לעולם,

להיות הסלע שלה, הצוק שלה.

ומבטיחה לה לתמיד מקום חם ובטוח בין זרועותי.

ואמנם…יש עוד שנה וקצת, אבל דיר בלאכ צה”ל אם תיפול ולו שערה מראשה של הגורה שלי…

הבת שלי בת 17 ואני…..אמא שלה…. לומדת לשחרר.

עוד מהבלוג של סיגל בשי

תצוגה מקדימה

כשהכתובת על הקיר וקוראים לה האישה האחרת ......

ההדחקה, כנראה עובדת.. מנגנון ההגנה שלנו, חזק כך מסתבר יותר מאתנו, נבגדתי, מצמרר להגיד, מצמרר עוד יותר לכתוב, אבל כן, בגדו בי, בגדו בי, רמסו אותי, השפילו אותי, לא זכרתי האמת, אולי קצת, במעורפל, את התחושות, את הכאב, את...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אז יש דבר כזה להיוולד מחדש ?

אוהבת לחיות ! אוהבת את החיים, אוהבת אנשים, אנשים אמיתיים ובעלי חיים, מכורה לבעלי חיים .... לתום שלהם, לנאמנות העיוורת שלהם, זו שהזדהתי איתה מרבית חיי. נאמנות עיוורת, נאמנה, כזו אני..... 17 שנים בהן הייתי נשואה, גרושה, שוב ביחד...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

נוגע לא נוגע .....

היא לא מוצאת את עצמה .... כבר כמה חודשים שהיא מסתובבת סביב עצמה ...משתבללת ...מתחפרת לבדה עם עצמה בעצמה . מידי פעם יוצאת לגיחה קצרה, ככה רק כדי להוכיח לעצמה שהיא לא מפסידה כלום והיא מוכיחה .... ומתחפרת.... שוב. אבל הוא.... יש בו מן...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה