הבלוג של אושרת ירושלמי

שוזרת הסיפורים

"כל אדם הוא סיפור" כל אדם הוא סיפור וכל רגע בו אנו חיים לא היה כמותו מעולם ולא יהיה עוד לעולם. הזדמנות מיוחדת לעבור מסע ממלא ומרגש, לספר את הסיפור שלך ולהותיר חותם. --------------------------------------------------------------------------------

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מדצמבר 2011

הכל התחיל במפגש פורום בוגרי ‘יוזמים עסק’ של מטי קריית גת. רק כדי להכניס אתכם לעניינים עלי להסביר שהקורס נועד להקנות כלים לניהול עסק. יזם בראשית דרכו הוא כמו נער שנפל בשבי האהבה. הוא רואה ברעיון העסקי שלו נערה כובשת לב, ובטוח שהחברות איתה תביא אותו לגן העדן. הקורס הוא קצת כמו לטעום מפרי עץ הדעת. פתאום אתה מבין שהעובדה שאתה רוצה להפוך את התחביב שלך למקצוע, היא טובה ויפה, אבל כבעל עסק קטן, למעשה רובנו הקמנו עסק של אדם אחד, עליך לעשות הכל בעצמך. אני יכולה לספר לכם באופן אישי על עצמי, שבמקום לעסוק בתחביב שלי, הכתיבה, מצאתי את עצמי מנהלת טבלאות לארגון זמן, טבלאות לניהול תקציב, מחפשת רעיונות לשיווק, מתכננת ומעבירה הרצאות, מקיימת פגישות עסקיות, בונה אתרים, מנסה לקדם את עצמי בכל דרך אפשרית. הרעיון בו התאהבתי בהתחלה נשאר אי שם בגן העדן של החולמים, ואני מזמן במערבולת החיים, מנסה להרוויח את לחמי בזיעת אפי. למפגשי הפורום שמתקיימים אחת לחודש אני תמיד מגיעה עם הלשון בחוץ. בדרך אני עדיין חושבת האם כדאי לי להפסיד יום עבודה כדי להגיע למפגש?

30/03/2012

 

 ואז נכנסתי לכיתה. המפגש עוד לא התחיל וכבר באוויר נשבו בין המשתתפים אנרגיות חיוביות. איילת גרוזניק כתב, המנחה שלנו קיבלה את פני בחיבוק, והתעניינה כיצד אני מקדמת את הספר שלי, “מתחת לסלע” לקראת יום האישה הבינלאומי? כשהשבתי לה כי אין לי זמן לתכנן מסע פרסום שכזה היא נדהמה והאיצה בי להתעורר לקראת חג הפסח. חלק מהיזמיות ששמעו את דבריה, החלו להשליך לעברי רעיונות. כך בלי הכנה מראש מצאתי עצמי בלב ליבו של סיעור מוחות פורה. מה שאילץ אותי להניח את הקפה, ולהתחיל לרשום שלל הצעות, ומספרי טלפון שנורו לעברי מכל עבר.

מרחפת על גבן של אותן אנרגיות אדירות, הפעם לא דחיתי את העשייה. יום למחרת הפורום התקשרתי לריטה קליין, יזמת מקסימה מתחום הקולנוע.  ריטה הציעה שנכין ביחד מארזי שי מדולרים לחג, שיכללו ספר, יין בוטיק, ומגוון עציצי נוי. מכיוון שלגיבורת הספר שלי קוראים רקפת, החלטנו שכדאי לקדם את הספר בצירוף עציץ רקפות. ריטה סיפרה לי כי היא נמצאת בקשר חם עם אדם שיש לו לב זהב, ומה פלא אפוא ששמו בישראל אפרים גולד. מצלצל מוכר? אכן מדובר באפרים ממשתלת גולד ברחובות.

גם הפעם מבלי להתמהמה שמתי פעמיי לרחובות לפגוש את ריטה ואפרים, ומי אמר שפגישות עסקים אינן מהנות? באותו ערב כבר פתחתי את המועדון.

“מועדון אנשי לב הזהב”

אפרים גולד היה הראשון שנכנס אליו בצעד נינוח.

מאחורי הדלפק, עמד אדם רחב כתפיים, גבוה, עם שיער חום בהיר, ועיני תכלת המסתתרות בצניעות מתחת לעפעפיים מעט מושפלים. ברכת השלום שלו הייתה, “משהו עם סלע?”

“מתחת לסלע” השבתי לו מופתעת, והבנתי כי ריטה סיפרה לו עליי.

“אני מעוניין לרכוש את הספר שלך.” הוא אמר בנדיבות בלתי צפויה.

כעת היה זה תורה של ריטה לספר לו על הרעיון לשלב רקפות במארז עם הספר.

מבלי להסס ביקש אפרים מאחד מעובדיו להביא את רקפת הבר. בזמן שהמתנו ריטה סיפרה לו שאני כותבת סיפורי חיים של אנשים. “תביאי לי כרטיס ביקור.” זרק לעברי, מבלי להישיר מבט, “אני רוצה לכתוב את הסיפור של אימא של אשתי.”

עוד אני נפעמת מיופייה עוצר הנשימה של רקפת עדינה לבנבנה, שהונחה על הדלפק לפני, וריטה ממשיכה לשאול, “האם יש לך עוד רקפות? האם הן יחזיקו מעמד עד הפסח.” גם הפעם מיהר אפרים לשלוח את העובד לחפש את כל הרקפות שנותרו, “זו לא העונה המתאימה.” אמר והניח את העציצים היפים בארגז קרטון. “קחי אותן במתנה.” הגיש לי לתדהמתי את הארגז, ופתח בליבי את המועדון.

לחשתי לריטה שלא נעים לי לקחת את השי, והיא השיבה בטבעיות, “כך הוא אפרים, גם לי הוא נותן תמיד ארגזי עציצים שעונתם חלפה.” ואז המשיכה לשוחח עימו, “אפרים הילדים החלו לנסר את גזע העץ שקרס בסופה האחרונה בגינתי, האם תוכל להשאיל לי את המסור הידני שלך?” “קחי,” אמר אפרים מגיש לה את המסור, “תשאירי אותו אצלך.” לרגע הרגשתי שחזרתי שוב לגן העדן שלי, התהלכתי שם במשתלה הפורחת, מוקפת אנשים לבביים, כל אחד מהם הוא סיפור הבנתי, ואני רק צריכה להתחיל לכתוב.

בתום הפגישה יצאנו מהמשתלה לאחר שסיכמנו כי נקבל מאפרים בהשאלה עציצים לצורך יום צילומים, להכנת הפלייר, ובהמשך נרכוש ממנו עציצים בהתאם להזמנות שנקבל. לפני שיצאנו אפרים לא שכח לרכוש ממני את הספר כפי שהבטיח, ולתת לריטה פנס במתנה לבנה.

פגישת העסקים הבאה שוב התקיימה ברחובות. יום קודם לכן נסעתי לבאר שבע להעביר הרצאה לקבוצה מקסימה של גמלאים, המכנים את עצמם “פרלמנט תרשיש”. את הזכות להרצות בפניהם העניקה לי בתיה דויטש המנחה המקסימה שלי מהקורס של מטי, שמלווה אותי עד היום בחונכות אישית. כשחזרתי היה עליי לארגן את הבית לקראת יום הולדתה של בתי. רק סיימתי וכבר החלו הבנות למלא את הבית, בקולות צחוק ושמחה, אך גם בדרישות תובעניות. מצאתי עצמי מתרוצצת ביניהן מנסה לשמח ולהיענות לצרכיהן. בסופו של יום סיימתי מרוצצת מעייפות וסחוטה כסחבה. למרות הכל בשיחת הטלפון עם ריטה, הבטחתי להגיע למחרת בבוקר שוב לרחובות. איך אני יכולה לסרב לבחורה עם שיער זהב ולב רחב. תוך כדי שיחה קולחת בה הציפה אותי ריטה ברעיונות לקידום, הבנתי שלמעשה הייתה זו היא שפתחה את השער למועדון. “בואי נצלם את המוצרים בבית של הילה,” היא הציעה, “להילה יש בית מדהים ביופיו, שהיא עיצבה כמובן בעצמה. שאלתי אותה אם היא תסכים לארח אותנו, והיא השיבה בחיוב. בבית שלה נוכל לצלם את המוצרים באווירה ביתית, כך יוכלו הלקוחות לדמיין איך תראה המתנה שיעניקו לקרוביהם בביתם.”

למחרת בעודי שוחה בעייפות במי סבון, רוחצת היטב את הרצפות והקירות, מנסה לשוות להם את מראה הבית שאבד, והנה טלפון מריטה, “מתי את מגיעה? הילה אמרה לי שבשעה שתיים עשרה היא חייבת לצאת.” מכל אדם אחר הייתי מבקשת דחייה, אבל לא מריטה. ריטה היא הדרייב שלי, מספיקה שיחת טלפון איתה, וכבר אני מלאת אנרגיה כסוללה שהתחברה לילה שלם למטען. “אני כבר מסיימת, מתארגנת ויוצאת.” שמעתי את עצמי עונה, ואכן כשהתקשרתי לריטה להודיע לה שאני כבר ברחובות, הפעם הצלחתי להפתיע אותה. “מה כבר הגעת?” היא שאלה ומיהרה להוביל אותי למשתלת גולד. “קראתי כבר חצי ספר.” זרק אלי אפרים את ברכת הבוקר טוב, האופיינית רק לו, שלח אלי מבט חם, והמשיך בעיסוקיו. אני וריטה התרוצצנו כשתי נמלים במשתלה, אוספות עציצי נוי, ומיכלים יפים לאחסון. “ואוו תראי איך הסחלבים יפים.” אמרה ריטה והוסיפה, ” מעניין האם אפרים יסכים שנשאיל אחד מהם.” אמרה וניגשה לברר. לאחר שריטה הבטיחה כי נשמור עליו כראוי, ולא נשאיר אותו ולו לרגע בשמש יצאנו עם סחלב אצילי ולבן, ועם שני ארגזים של עציצים. החלטנו לחבור להמשך המסע ברכב אחד, כדי שאחת תנהג והשנייה תשגיח על העציצים, ובעיקר על הסחלב. כך שמנו פעמינו לביתה של הילה כץ אבידן, השוכן בהרחבה של גבעת ברנר.

עכשיו כשאני חושבת על-כך הילה נכנסה עוד הרבה קודם לכן לתמונה, שכן במפגש הפורום הילה שהיא יזמת ומעצבת פנים, קיבלה בעצמה את הבמה, והעבירה לנו הרצאה מרתקת. במהלכה היא פרסה בפנינו מגוון רעיונות איך לעצב סביבת מכירה. למעשה הייתה זו היא שהציתה בנו את גפרור היצירה. הנסיעה לביתה היוותה מעין סגירת מעגל. כבר עם הגיענו להרחבה נשמנו את אוויר הקיבוץ לרווחה. הילה שלמראית עין נראית נערה, חייכה אלינו מפתח הדלת בעיניה הכחולות, ויצאה מיד לסייע לנו בהובלת הארגזים פנימה. כפי שהבטיחה ריטה ביתה אכן שבה אותי בקסמו. בית שבו שורה בחן העדינות המאפיינת את דמותה של הילה. לכל קיר היא העניקה אופי וטקסטורה מעניינת. בכל פינה היא שילבה בדיוק את הפריטים הנכונים. מגע ידיה ניכר בכל חדר בבית. ביתה מואר בטוב ליבה. שוב התרוצצנו כנמלים, הכובשות יעד חדש לקן מגורים. הילה טיפסה על כיסא, והחלה להוריד מארון המטבח מגוון קנקנים מחומרים שונים, אגרטלים, כלי הגשה ועוד… היא וריטה סידרו במרץ את הפריטים, מתייעצות ומשנות פוזיציות. מכוונות את המצלמה ומנציחות. הצילומים עברו במרץ מהמטבח, לפינת האוכל, לסלון, לחדר העבודה, וגם על חדר הרחצה לא פסחנו. ריטה המתמחה בהפקת סרטים, הפגינה מיומנות רבה בניהול העניינים. טוב, עבור בחורה שהפיקה קמפיינים גדולים, יום צילומי סטילס הוא בהחלט קטן על מידותיה. השעה החלה להתקרב לשתיים עשרה, ואני ידעתי שהילה ממהרת ניסתי להעיר את תשומת ליבן. “לא זה לא נורא.” אמרה הילה, “פשוט היום חל יום הולדתה של בתי, ותכננתי לארגן אותו, אבל זה בסדר.” הילה היא פרפקציוניסטית, ולכן כל עוד לא חשה כי השלמנו את המשימה, לא הסכימה להפסיק. נינוחה כאילו אינה ממהרת המשיכה להוציא מהארונות כלים, ולהציע עוד ועוד קומפוזיציות,שכל אחת מהן יותר מרשימה מקודמתה. לבסוף כשרווינו צילומים, ריטה שחשה נפילה אנרגטית, שאלה אם היא יכולה לקבל כוס קפה. ביודעי כי הילה ממהרת, הצעתי שאזמין אותה לבית קפה בסביבה. אבל הילה התעקשה שנשתה בחברתה. כך עברנו מפגישה עסקית נמרצת, לישיבה נינוחה של שלוש חברות המהוות אוזן קשבת האחת לרעותה. סביב פינת אוכל מעץ מהגוני מלא, למדנו להכיר זו את זו. למדתי שהילה מגדלת שלוש בנות, ונמצאת רוב היום איתן בעצמה. ריטה סיפרה לנו שמסיבות אישיות היא אינה עובדת כבר שלושה חודשים, וכעת כשהיא מנסה לשוב למעגל העבודה, היא מתקשה לגייס את הכוחות לעשות זאת. רק בתוך מעגל החברות המחבק הזה יכולנו למצוא ולו לרגע אי של שפיות. נפרדנו בהוקרת תודה מהילה המקסימה, שמבלי ידיעתה נכנסה אחר כבוד למועדון. כשחזרתי הביתה באותו היום מלאת אנרגיות, הרגשתי שפשוט חזרתי מיום בילוי עם חברות. בדרכנו חזרה למשתלה הייתה זו הפעם הראשונה שהעזתי לשאול את ריטה מה יוצא לה מכול העסק הזה. ריטה שתפה אותי בקשיים איתם היא מתמודדת בחודשים האחרונים. היא אמרה שמשום שקשה לה לחזור לעסקים שלה בסדר הגודל בו עבדה בעבר, היא מחפשת כרגע פרויקטים קטנים להפקה, כדי לאמן את שרירי היצירה בהדרגה.

החבר הרביעי במועדון אנשי לב הזהב, נכנס לליבי הרבה זמן קודם לכן, אך עד אותו היום לא מצאתי את הזמן ליצור איתו את הקשר. מדובר בבחור פיוטי בשם מאיר כפיר, המנהל יקב בוטיק באזור התעשייה של קריית מלאכי. מאיר גם הוא יזם במטי, והוקסמתי מאישיותו כבר במפגש הראשון. בביתה של הילה, היא הציעה שנשלב את בקבוק היין שרכשה ממנו בכנס מטי. אני שמחתי על ההצעה, שחייבה אותי עוד באותו היום להתקשר אליו, ולבקש את אישורו. מאיר מיהר להיענות בחיוב, והזכיר לי כי הבטחתי לבקר אצלו ביקב. הפעם החלטתי להפתיע אותו, ומיד הודעתי לאורי אישי היקר, כי הערב אנו יוצאים לבילוי. הגענו לחנות יינות קטנה וקסומה, שעל שולחנותיה ניצבים עציצי לבנדר פורחים בסגול. מיד שכחתי שאנו נמצאים בלוס אנג’לס הישראלית, ונדדתי בדמיוני לחבל טוסקנה המדהים. מאיר ואשתו קיבלו את פנינו בלבביות, ומיד יצאנו לסיור ביקב. בהיותי נשואה לחובב יין מושבע, מיד הבנתי שחדר המכונות של מאיר לא יבייש אף את היקבים הגדולים. לא זאת בלבד אלא שמאיר במו ידיו בנה את המבנה המרשים. לשאלתי מי מבקבק  ומניח מדבקות על כל אלפי הבקבוקים שניצבו מסודרים באופן מופתי בחדר הקירור, השיב מאיר בענווה אני. כן הבנתי מדובר במפעל של אדם אחד, שבליבו אהבה אינסופית לתחום. מאיר שמאוחר יותר למדתי שהוא אוטודידקט חשף בפנינו את רזי המקצוע. דיבורו השלו והמהפנט גרם לי להתענג וזה עוד בטרם טעמנו מן היין. אז הגיע החלק המהנה של הערב, ישובים על כסאות הבר, זכינו לטעום ממגוון היינות העשירים שמאיר הכין במו ידיו. הוא סיפר לנו איך עבר הסבה מעובד הייטק. איך התחביב שהתחיל במרתף ביתו בגן יבנה הלך וטפח, עד שהביא לפתיחת היקב. מתענגים על שלל גבינות, שלכל אחת מהן התלווה הסבר מפורט מאין הגיעה ומהן איכויותיה, ועל פטריות נימוחות שמאיר מילא בעצמו, זכינו להכיר זוג חברים חדשים, שאף הם קיבלו מקום של כבוד במועדון.

כעת נותר רק לעצב את הפלייר. ריטה הציעה שנפנה לנטע, יזמית ומעצבת גרפית, המנהלת את סטודיו נטי. נטע מיהרה להרים את הכפפה, ואף הציעה מחיר אטרקטיבי לבוגרי הקורס, וזאת מבלי שביקשתי הנחה. אולם לאחר ששלחתי לה את התמונות שצולמו במצלמה ביתית ובתנאי תאורה טבעיים, שלא ממש תרמו לאיכות התמונות, וזה בלשון המעטה, נטע המליצה לנו לצלם שוב בסייעו של צלם מקצועי. בשלב הזה ירדה לי הרוח מהמפרשים. כאן נכנס לתמונה אורי אישי האהוב, שהוא חבר במועדון ששמור רק לו, ובראותו את הייאוש שתקף אותי, נכנס לפעולה. הוא לקח את התמונות ועיצב בעצמו פלייר, ובלבד להוכיח לי שזה אפשרי. ואכן זה עשה את שלו, שלחתי את הפלייר שלו לריטה, נטע וגם לבת שבע, שעליה אספר בהמשך. שלושתן שיבחו את אורי על היוזמה, אך אמרו שזה עדיין לא ממוקד. אובדת עצות התקשרתי לריטה, כעת היה זה תורה להרגיע אותי. היא לקחה על עצמה להתקשר לנטע. בשיחה היא הסבירה לה שגם אנחנו פרפקציוניסטיות, אבל 1000 ש”ח עבור יום צילום זה מעבר לתקציב העומד לרשותנו בשלב זה. עוד היא הוסיפה  כי כרגע אלו התמונות שעומדות לראשותנו  ואיתן צריך לעבוד, למרות שזה לא מושלם. נטע הגיבה לדבריה בנועם, וגילתה המון אמפטיה. בשלב הזה נרתמה גם בת שבע, הפשילה שרוולים, ומשכה במרץ את העגלה קדימה.

את בת שבע, דמות ציורית של רועת צאן ממושב לוזית, יזמת שמגבנת גבינות מובחרות מחלב צאן שהיא ובני משפחתה מגדלים בעצמם, אימצתי לחיקי כחברה עוד הרבה קודם לכן. למעשה הייתה זאת היא שהפעילה את הבנות הסוערות בהצלחה מרובה ביום הולדתה של בתי. בחן ובקסם שלה היא רתמה אותן לסדנת גבינות מרתקת. נדהמתי לראותן נענות לקריאתה לעשות פוזה כדי לראות את הגלייז (הברק) המתרקם על החלב כשהוא מתחיל להתגבן, ועוד יותר כשראיתי את ההפתעה על פניהן כשגושי ה-”קוטג’” שהעבירו לסלסלה הפכו לנגד עיניהן כבמטה קסם לחריץ גבינה. אולם הפעם בת שבע שמנהלת את העסק המשפחתי כבר שנים, גילתה כישורים אחרים בתחום השיווק והפרסום. “אני אשוחח עם נטע.” היא הרגיעה אותי, “אל תדאגי יצא לך פלייר מדהים!” באותו רגע קנאתי ברחלות ובעיזים שזוכות ללכת אחריה במרעה. וכן לאחר שבת שבע עזרה למקד את הרעיון, גם נטע נרתמה והסכימה לפנים משורת הדין, לעבוד עם התמונות החובבניות. תחת ידיה המקצועיות, התקבל תוצר שאין בו זכר לחובבנות. וכך הצטרפו גם השתיים למועדון.

כשאני מוקפת במועדון של אנשי לב הזהב, לפתע לא הייתי יותר בודדה במערכה. כל אחד מאנשי לב הזהב תרם בהתאם לניסיונו וכישוריו, ויחד העצמנו את התוצר של הקבוצה.

המועדון עדיין פתוח לחברים נוספים, אם גם אתם מכירים אנשים שמתאימים להיכנס למועדון, אשמח שתשתפו אותי.

אז מי אמר שלא ניתן ליהנות כשעושים עסקים?  

 

עוד מהבלוג של אושרת ירושלמי

מַשְׁכּוּכִית[1]

ניסיתי. באמת שניסיתי, ואפילו האמנתי או רציתי להאמין שאני יכולה להשפיע על המערכת. לתרום ולו תרומה קטנה ולשנות לטובה. לא יום ולא יומיים ניסיתי, שש עשרה שנים דבקתי במטרתי הנעלה. למדתי, התמקצעתי, והשתדלתי ככל יכולתי. תוך כדי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

נפלתי ברשת

כאותו עכביש מוכה פרומונים, כך גם אני מגששת דרכי בחשש מידי יום, אל הרשת. זה מתחיל בהבטחה לעצמי, שהיום רק אתעדכן בנעשה, ואחר-כך אמשיך לעבוד. כמובן שברגע שהעכבישה, מזהה את הרטט הקל שבקלים המעיד על כניסתי, היא מצידה שולחת לי...

תגובות

פורסם לפני 6 years

נחמד שנתנו לנו אגוזים, אך הגיע הזמן לתת לנו שיניים

אתמול התקשרה אלי נסערת, חברתי הטובה העובדת כגננת במשרד החינוך. היא סיפרה לי כי עבר עליה לילה קשה, בו לא חשה בטוב ולא הצליחה לישון. בבוקר הבינה כי עליה לפנות למרפאה ולהיבדק.  על כן ניסתה כמקובל לפנות למפקחת, לצורך הזמנת...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה