הבלוג של אושרת ירושלמי

שוזרת הסיפורים

"כל אדם הוא סיפור" כל אדם הוא סיפור וכל רגע בו אנו חיים לא היה כמותו מעולם ולא יהיה עוד לעולם. הזדמנות מיוחדת לעבור מסע ממלא ומרגש, לספר את הסיפור שלך ולהותיר חותם. --------------------------------------------------------------------------------

עדכונים:

פוסטים: 10

עוקבים: 3

החל מדצמבר 2011

אתמול בלילה עמדתי מול המראה לצחצח שיניים, משתמשת במשחה שהבטיחה להבהירן בדרגה אחת בתוך שבוע. התבוננתי בגוונים הבהירים שזרק הספר, לפני שבועיים על שערי. אחר-כך מרחתי משחה מבהירה על כתם פיגמנטציה עקשן שנצמד לפניי מאז הלידה השלישית, ובתוך כך התאמצתי להבהיר לעצמי האם אנו חיים באמת בחברה גזענית?

22/01/2012

אם נתבונן לאחור ונשוב להקמת המדינה אין ספק שכך היה המצב. במדיניות מוצהרת בריש גלי, ניסו  למחוק באחת את המנהגים והתרבות העשירה שהביאו עמם העולים החדשים ארצה. מיד עם עלייתם ריססו אותם בענן די.די.טי, נתנו להם בגדי בחאקי, וכמובן שלא דאגו למתורגמן שיסייע בידם לתקשר עם הסביבה, אלא ציפו שיסתגלו וירכשו את שפת הארץ.  כך בלי לחשוב פעמיים הושלכו כולם כאחד לכור היתוך, שמטרתו להוציא צברים שמדברים עברית, מתלבשים בבגדי חלוצים, רוקדים הורה, ומעבדים את אדמת המולדת.

אני שנולדתי דור אחרי, יודעת בדיעבד שגם בדור שלי החברה בארץ הייתה גזענית. כבר בהיותי בגיל צעיר, הסבו אחיותיי הגדולות את תשומת ליבי לעובדה  שבמשפחתנו יש חלוקה ללבנים ולשחורים. אכן חלק מאחיי נולדו בהירי עור ושיער, וחלק נולדו כהים. בהיותי בת חמש, ובעלת דמיון מפותח, מצאתי הסבר לתופעה.  לאימי ברחם, סברתי, היו חדרים מוארים וחדרים חשוכים. צבע עורנו נקבע ע”פ החדר בו שהינו ברחם. אני לדאבוני, כך חשבתי אז לפחות, שהיתי בחדר חשוך. כל-כך שנאתי את צבע עורי, עד כי בשעת הרחצה, שפשפתי אותו חזק בליפה, בתקווה שיתבהר.

כן זו הייתה חברה גזענית, אחרת אין הסבר רציונאלי לכך שהתביישתי במוצאו של אבי. אבא נולד בבגדאד, ועלה ארצה בהיותו בן שבע עשרה. עם הגיעו נשלח מיד לחזית הקרב. כבמגדל בבל דברו סביבו החיילים בשפות שונות, מה פלא אפוא שהתקשה להבין מי נגד מי. עד כדי כך מבולבל היה,  כי יום אחד כשחצה בשוגג את הגבול, לא הבין כלל את טעותו. מרוצה שמצא לו חברה המבינה את שפתו, התיישב לשתות כוס קפה עם אויבינו הסורים. כיוון שפנה אליהם בשפתם, זכה להכנסת אורחים נדיבה. רק בדיעבד הבין עד כמה היו חייו בסכנה. השפה העברית עבורו תהה תמיד שפה שנייה, ומשום כך נוהג הוא לדבר בעברית מעורבת בערבית. כנהג אוטובוס, אהוד במיוחד, תיבל את בדיחותיו בחצי עברית וחצי ערבית, הנוסעים התגלגלו מצחוק, גם אם לא הבינו הכול. אבל אני התביישתי. התביישתי גם כשאימא קראה לשטיפת הרצפות ספונג’ה, ולסחבה ספונג’דור. למעשה עד גיל שתיים עשרה הייתי בטוחה שגם אימי עיראקית. הרי היא שוחחה  עם אבא בעיראקית שותפת, בישלה תבית יותר טעים משל דודתי העיראקית, וגם קובה, אנגריה, סלונה, קיצ’רי בקיצור  עיראקית לכל דבר.

אבל אימא שנולדה בארץ, והייתה למעשה אותו צבר נכסף, לא דיברה עברית בלבד, לא לבשה בגדי חלוצות, וגם לא רקדה הורה. היא אהבה לאמץ לעצמה דווקא שפות זרות, ולמדה מנהגים ומאכלים מכל  עדה שאליה נחשפה. כמו מים התאימה את עצמה לסביבתה, סופחת אליה צלילים, ריחות, טעמים ומרקמים. משקפת לכל מי שניצב מולה, בצלילות ובזכות את בבואתו שלו. רק היום מסוגלת אני להבין כי אימא הצברית מחוסנת הייתה, בפני אותו נגיף גזענות שנגס בכל חלקה טובה.

לימים כשגדלתי כמו רבים מבני דורי, חיפשתי ואני עדיין תרה אחרי הדרך לשוב אל אותם שורשים עשירים של תרבות מרתקת של בית אבי, אותה ניסיתי למחות. לימודי הביולוגיה לא הבהירו אמנם את צבע עורי, אך הם הבהירו לי היטב כי אותו פיגמנט (מלנין) המכהה את עורי, הוא גם זה המגן עליו מפני הקרינה המזיקה. לא רק את צבע העור למדתי להוקיר ולהעריך, כי אם את השפה. בבר המצווה של בני הזמנתי חזן ששר פיוטים בעיראקית, הפעם ניצבתי לצד אבא, גאה. לצערי הרב, אינני דוברת השפה, ויחד איתה איבדתי עוד הרבה דברים, כי ידוע הרי שהשפה היא מראה המשקפת את התרבות. 

כשאני צופה באתיופים הצעירים המפגינים היום, ליבי עימם. אני שמחה שהם אימצו את דרכי המדינה, מבינים שכאן מקשיבים לך רק אם אתה צועק. ויחד עם זאת פונה אל ליבם הצעיר ומבקשת, אל תתכחשו לשפת אימכם, ולא למנהגי אביכם. שמרו על התרבות העשירה שהביאו עימם מכל משמר. הגיע הזמן שנשכיל לראות את יופייה של השונות, ונלמד כאימי לספוג את המיטב מכל תרבות. זכרו שבין השחור ללבן יש פלטה שלמה של גווני אפור. 

עוד מהבלוג של אושרת ירושלמי

מַשְׁכּוּכִית[1]

ניסיתי. באמת שניסיתי, ואפילו האמנתי או רציתי להאמין שאני יכולה להשפיע על המערכת. לתרום ולו תרומה קטנה ולשנות לטובה. לא יום ולא יומיים ניסיתי, שש עשרה שנים דבקתי במטרתי הנעלה. למדתי, התמקצעתי, והשתדלתי ככל יכולתי. תוך כדי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

נפלתי ברשת

כאותו עכביש מוכה פרומונים, כך גם אני מגששת דרכי בחשש מידי יום, אל הרשת. זה מתחיל בהבטחה לעצמי, שהיום רק אתעדכן בנעשה, ואחר-כך אמשיך לעבוד. כמובן שברגע שהעכבישה, מזהה את הרטט הקל שבקלים המעיד על כניסתי, היא מצידה שולחת לי...

תגובות

פורסם לפני 6 years

נחמד שנתנו לנו אגוזים, אך הגיע הזמן לתת לנו שיניים

אתמול התקשרה אלי נסערת, חברתי הטובה העובדת כגננת במשרד החינוך. היא סיפרה לי כי עבר עליה לילה קשה, בו לא חשה בטוב ולא הצליחה לישון. בבוקר הבינה כי עליה לפנות למרפאה ולהיבדק.  על כן ניסתה כמקובל לפנות למפקחת, לצורך הזמנת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה