הבלוג של אושרת ירושלמי

שוזרת הסיפורים

"כל אדם הוא סיפור" כל אדם הוא סיפור וכל רגע בו אנו חיים לא היה כמותו מעולם ולא יהיה עוד לעולם. הזדמנות מיוחדת לעבור מסע ממלא ומרגש, לספר את הסיפור שלך ולהותיר חותם. --------------------------------------------------------------------------------

עדכונים:

פוסטים: 10

עוקבים: 3

החל מדצמבר 2011

אני בטוחה שגם אתם מכירים את ההרגשה, ברשותכם או לעיתים אף בלי לבקש רשות, הוא פולש לתוך גופכם, משתקע שם כבשלו, וזולל ברעבתנות את כל מצבורי האנרגיה שצברתם בעמל רב. מרגע שהוא נכנס אתם כבר לא באמת אותה ישות שהייתם קודם לכן. אתם משרתים את רצונותיו, מאווייו ובעיקר את גחמותיו. בלילות הוא מדיר שינה מעינכם,  או לחלופין קורם עור וגידים בחלומות בלהה מטרידים. ובימים, כל מילה שנאמרת מזכירה לכם אותו, כל צל חולף מעורר את חשדנותכם שמא הוא יצא אל האור מבלי ידיעתכם. אתם מוכנים לסבול הכול בשקט או יותר נכון בדממה, ובלבד שלא יצא. כטפיל המחסל בשיטתיות את הפונדקאי, כך גם הוא יוצר במעמקי גופכם כיבים שותתי דם. מחליש את כוחה של המערכת החיסונית שלכם, ומותיר אתכם חשופים לכל פורענות שרק תבוא. פעמים רבות אנו מכניסים אותו מבחירה, ולעיתים בלית ברירה. בשני המקרים אנו מוכנים לעשות הכול ובלבד שלא יצא. למרות שלרוב  המפתח להוצאתו בידינו. ברגע שרק נחליט, נצליח להוקיעו מתוכנו.  נכון, סביר להניח שזה יכאב. תחילה זה עשוי לגרום לנו ולסובבים אותנו שיברון. אבל השיברון הוא השלב  הראשון וההכרחי בתהליך האיחוי. איחוי שמוביל להחלמה.

לא אינני עוסקת במדע בדיוני על חייזר דמוני שחדר לגופכם, אני דווקא עוסקת בעניין הרבה יותר יומיומי.   אני מדברת על אותם סודות כמוסים, לעיתים אפלים שכולנו בשלב זה או אחר של חיינו מסתירים.

לפני חודש השתתפתי ביום שיא, שהיו בו דוכני ממכר, הפעלות, ובין היתר הייתה שם גם קוראת בכף היד. מעולם לא הלכתי לאותם מגלי העתידות. אני לא באמת מאמינה בכך. בדרך כלל את חיי אני נוהגת לנווט בהתאם לתחושות הבטן שלי, או אם תרצו לקרוא להן אינטואיציות. נכון לא תמיד אני קשובה אליהן, אבל לרוב הן איתי. זאת הייתה אחת מהן שמשכה אותי באותו ערב ללכת בשביל החיצים המפותל, שהוביל לחדר אחורי קטן שם ישבה אותה קוראת בכף יד. העניין הוא שבו זמנית התערבבו לי בבטן שתי תחושות אחת שניסתה לדחוף אותי פנימה, ואחרת שאמרה לי שזה ממש מיותר. כמנהגי במקרים כאלה מצאתי בינהן פשרה. אם לא יהיה תור ארוך מידי אני אכנס הבטחתי, מותירה את ההחלטה ביד הגורל. בסופו של דבר נכנסתי. עמדתי בפתח החדר, עיניים פקוחות לרווחה ננעצו בפניי, ובקול מחויך היא שאלה, “למה את מדברת יותר מידי? את צריכה ללמוד לשמור סודות.” אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי, ואת משפט ההתנצלות המגומגם שבקע מפי, “נכון, אני באמת לא יודעת להסתיר.” כן אני מסוג אותן רכיכות שקופות שניתן לראות מבחוץ בבירור את הנעשה בקרביהן.

וודאי חלקכם נעים עכשיו בכיסא בחוסר נוחות. חושבים לעצמכם איזה שטויות, הרי כולנו מסתירים בשלב זה או אחר של חיינו סודות, ולא צריך להיות מומחה לראיית הנולד כדי לקלוע בול בעזרת משפט כזה, הוא הרי נכון לגבי כולנו. אם חשבתם כך, אז אני בהחלט מסכימה איתכם. אבל בינינו בואו נודה שיש דרגות שונות של מסתירי סודות. כמו-כן גם בין הסודות לבין עצמם יש רמות שונות של סיווגים. אני נמצאת בדרגה הכי נמוכה של הסתרת סודות! מסוג האנשים השקופים, שהבעת הפנים שלהם מסגירה מיד את  העובר עליהם. יחד עם זאת אני יודעת בהחלט לשמור סודות של אחרים.

 הבוקר סיימתי לקרוא את ספרה של טטיאנה דה רוניי “המפתח של שרה”. הספר מגולל את קורותיהם של יהודי צרפת במלחמת העולם השנייה. את חלקם של הצרפתים לטוב ולצערי בעיקר לרע בתקופת השואה. את אירועי ה-’וול-ד’איב’, ואת גורלם של ילדי ה-’וול-ד’איב’ . אולם בעיני מעבר לסיפור התקופה מסתתרים בספר רבדים הרבה יותר עמוקים. על יחסי אנוש, ואודות האחריות ההדדית שעל בני המין האנושי באשר הם לשאת האחד כלפי רעהו.  כל הסיפור נסב סביב סוד אפל בעברה של משפחה. סוד שהוא גם כתם בעברה של אומה שלמה. כמו במקרים רבים אחרים, גם בסיפור הזה תיבת הפנדורה נפתחת בסופו של דבר על-ידי גורם שלישי, שלא היה מעורב באופן אישי בדבר. אז מתחילים השרצים לצאת מהארון הנעול, ולטלטל את חייהם של כל המעורבים בדבר מהקצה אל הקצה. בתחילת הספר מציינת הסופרת כי אינה מתיימרת לתעד את המציאות כפי שהייתה, וכי בדתה את הדמויות מליבה. אך הוא נכתב באופן כה מציאותי ומשכנע שיכולתי לראות את אותן דמויות מהלכות בנינו. במהלך הקריאה, חשתי את מצוקותיהן, פחדתי איתן ובעיקר הזלתי איתן דמעות.

 ככל שאני מנסה לתהות אודות כוחם וחשיבותם של הסודות, אני מתקשה יותר להבין את תכליתם. קשה לי לדוגמה לקבל סיטואציה שבה ילד שגדל כל חייו עם הוריו לא מכיר אותם כלל, ולא יודע דבר על זהותם האמיתית. כמה אנרגיה צריך אותו הורה כדי לקבור זהות שלמה תחת סיפור כיסוי?כמה ויתורים עליו לעשות? איך אדם יכול לחיות חיים שלמים בתוך קליפה ריקה מתוכן? אילו נזקים נגרמים לטיב היחסים בין שומר הסוד לבין מקורביו? אני יודעת ששמירת סוד נחשבת לסוג של מנגנון הגנה. ניתן  לקרוא לילד בשמות יפים כמו הדחקה או הכחשה. יכול להיות שלתקופה מוגבלת זה אכן כלי חשוב בתהליך ההתמודדות. אולם שמירת סוד בשורה התחתונה, אם רוצים לקרוא לילד בשמו האמיתי, היא סוג של שקר. לשקרים כידוע אין רגליים, וסופם להתגלות. במקרה הזה יפה שעה אחת קודם, ורצוי שהגילוי יגיע דווקא ממקור ראשון.  אילו רק היו בעלי הסודות משקיעים אותה כמות אנרגיה הנדרשת להסתרתם, בחשיפת הסודות ובהתמודדות עם תוצאותיהם, לאמונתי, חייהם יכלו וודאי להמשיך לקלוח משם והלאה כמעיין זך. מעיין מפכה חיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של אושרת ירושלמי

מַשְׁכּוּכִית[1]

ניסיתי. באמת שניסיתי, ואפילו האמנתי או רציתי להאמין שאני יכולה להשפיע על המערכת. לתרום ולו תרומה קטנה ולשנות לטובה. לא יום ולא יומיים ניסיתי, שש עשרה שנים דבקתי במטרתי הנעלה. למדתי, התמקצעתי, והשתדלתי ככל יכולתי. תוך כדי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

נפלתי ברשת

כאותו עכביש מוכה פרומונים, כך גם אני מגששת דרכי בחשש מידי יום, אל הרשת. זה מתחיל בהבטחה לעצמי, שהיום רק אתעדכן בנעשה, ואחר-כך אמשיך לעבוד. כמובן שברגע שהעכבישה, מזהה את הרטט הקל שבקלים המעיד על כניסתי, היא מצידה שולחת לי...

תגובות

פורסם לפני 6 years

נחמד שנתנו לנו אגוזים, אך הגיע הזמן לתת לנו שיניים

אתמול התקשרה אלי נסערת, חברתי הטובה העובדת כגננת במשרד החינוך. היא סיפרה לי כי עבר עליה לילה קשה, בו לא חשה בטוב ולא הצליחה לישון. בבוקר הבינה כי עליה לפנות למרפאה ולהיבדק.  על כן ניסתה כמקובל לפנות למפקחת, לצורך הזמנת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה