הבלוג של שלומית מירון

סיפורים קצרים לימים מעורפלים

שלומית מירון - יוצרת ומנחת סדנאות "סיפור חיים" - סדנאות כתיבה חווייתיות וסדנאות לכתיבה אינטואיטיבית (ראו "סדנת סיפור חיים" בפייסבוק). מחברת הרומן "מורטוריום"... +עוד

שלומית מירון - יוצרת ומנחת סדנאות "סיפור חיים" - סדנאות כתיבה חווייתיות וסדנאות לכתיבה אינטואיטיבית (ראו "סדנת סיפור חיים" בפייסבוק). מחברת הרומן "מורטוריום" - http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=11730041&CategoryID=1 קישור לספריה הנוספים למבוגרים ולילדים באתר מנדליי מוכר ספרים ברשת: http://mendele.co.il/?product_author=shlomit-miron דף פרופיל באתר המכון לתרגום ספרות עברית: http://www.ithl.org.il/author_info.asp?id=483 דף הפרופיל באתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/showprofile.asp?id=29319

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מאוגוסט 2010

בדיוק באמצע החתונה נפלו לי השיניים. לא סתם באמצע, בחופה עצמה. אני עומדת שם כשכל המצלמות עלי ופתאום הן זזות לי בפה. אני מנסה לדחוף עם הלשון, אבל זה לא עוזר. הגשר באוויר. שכבת רוק דקה משמשת דבק זול שעוד רגע גם הוא יצא מכלל שימוש והטעם המר של האבקה שהשאירה לי רופאת השיניים המחורבנת הזאת עומד לי בפה וממלא לי את הנחיריים.. מזל, מזל שנעתרתי לאמא שלי לעשות טקס מסורתי ולשים הינומה על הפנים לפני הנשיקה. לפחות ככה אף אחד לא רואה את תזוזות הפה העצבניות שלי, את המבט המבועת בעיניים.

20/09/2010

בשיניים/ סיפור קצר מאת שלומית מירון

בדיוק באמצע החתונה נפלו לי השיניים. לא סתם באמצע, בחופה עצמה.

אני עומדת שם כשכל המצלמות עלי ופתאום הן זזות לי בפה. אני מנסה לדחוף עם הלשון, אבל זה לא עוזר. הגשר באוויר. שכבת רוק דקה משמשת דבק זול שעוד רגע גם הוא יצא מכלל שימוש והטעם המר של האבקה שהשאירה לי רופאת השיניים המחורבנת הזאת עומד לי בפה וממלא לי את הנחיריים.. מזל, מזל שנעתרתי לאמא שלי לעשות טקס מסורתי ולשים הינומה על הפנים לפני הנשיקה. לפחות ככה אף אחד לא רואה את תזוזות הפה העצבניות שלי, את המבט המבועת בעיניים.

והנה החתן הנרגש כבר קורא “אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי” ועוד רגע הנשיקה. הוא כולו בתוך הקטע, נישא על גלי ההתרגשות ההמונית שסביבו. אמא שלו מזילה דמעה בזוית העיניים, אבא שלו טופח על שכמו, איזה חבר טוב קורץ לו מרחוק ואני נאחזת בהינומה.

נו תשקה אותה, אומר לו הרב ואני מתפללת: רק שהשיניים לא יפלו לכוס. מן פלופ קולני שכזה שיתיז לו על כל החולצה הלבנה, ישתק את כל האורחים, ויהפוך חיש קל את הדמעות של האמא הפולניה שלו מדמעות גיל לדמעות בושה.

אני שותה בגְּרִיפָה,  עם פה סגור והרב דוחק בי: “תשתי, תשתי זה היום שלך.”

והנה ההינומה כבר הוסרה. פתאום יש הרבה רעש ושמחה ונשיקות. אני מחזיקה את השיניים עם הלשון והוא נצמד אלי, מחפש את השפתיים שלי. אני סוגרת את הפה חזק חזק. הוא מתעקש. אני מנסה להסיט את ראשי, והוא – טנק כבד ונחוש – ממשיך להתדפק על פרצופי. על חומותייך ירושלים! בא לי להחזיר לו על העקשנות שלו ולהעביר לו את השיניים ישר לפה.

זהו, הגשר נפל ואני מרגישה איך הכל קורס – היום הזה, הטקס הז. בתנועת קוסם מיומן אני מתכופפת, פולטת את הגשר לכף היד וסוגרת אותה חזק חזק.

עכשיו אני בלי שיניים ומולי גדודי אנשים מחייכים –  שאני צריכה, אלא מה  – להחזיר להם חיוך אוהב ומלא הכרת תודה.

אין לי הרבה זמן לחשוב, אני חייבת לאלתר ואני אלופה באלתורים. מהירות המחשבה שלי גם הפעם לא מאכזבת.

אני שמה יד על כל הפנים, כאילו מתרגשת, כאילו בוכה, לא מעכלת, מפילה את עצמי על צווארי דודות שאין לי מושג מאיזה צד הם,  עוטפת את פרצופי בשערותיי. אני נראית פרועה ואמא שלי רצה אלי ואומרת: “בואי אני אסדר אותך קצת” ומיישרת לי את השער. ואני, פעם ראשונה בחיים שלי עומדת בלי שום התנגדות, שפתי מהודקות, נותנת לה לעשות בי כרצונה.

“זהו”, היא אומרת ואחרי רגע מעיפה בי מבט חשדן שאני מכירה כל כך טוב מאז שאני זוכרת את עצמי: “מה קורה לך?”

אני מנסה להתכופף אליה ולספר לה, שתעזור לי, שתרחיק מעלי את נגלת הדודות הבאה, שמתקרבת אלי בדהרה. אבל היא  כבר פנתה לאיזה מכרה רחוקה והם כבר בכלל בעניין הילד שגדל והתגייס לצבא.

אני מנסה לפלס את דרכי לשירותים,  זה לגיטימי שכלה צריכה פיפי. מצד שני מה זה יעזור. שלוש דקות בשירותים סגורים לא יפתרו את הבעיה.

לרגע עולה במוחי מחשבה נועזת. לעמוד על הבמה, לקחת את המיקרופון ולהגיד במלוא הכנות: סליחה ארעה לי תקלה קטנה ואני חייבת לעזוב את המקום, או לחילופין לשאול: יש כאן רופא שיניים בקהל, רצוי עם דבק לגשרים.

אלא שברור שאין כאן אף אחד שיעריך את כנותי. אני מדברת בחצי פה, מסתערת על האוכל, אוכלת יפה בפה סגור – שיבינו שהפה שלי מלא, מהנהנת בנימוס ובעיניים מלאות כוונה לכל מי שמברך.

והנה קוראים לי לבוא. חתני הטרי פוסע לקראתי מזמין אותי לסלאו ראשון.

אני נצמדת לאוזנו, אבל צלם הוידיאו נצמד אף הוא לשם.

“תשמע”, אני לוחשת, “יש לי בעיה.”

“מה??”

“נפל לי הגשר. א..אני בלי השיניים.”

“מה??” הוא מפסיק לרקוד.

“לא משנה עכשיו”, אני כמעט עולה עליו, “תמשיך לרקוד, אבל אחרי הריקוד אני חייבת לעוף מפה.”

זוגות מתקרבים אלינו תוך כדי ריקוד ומישהו שואל אם אפשר לרקוד עם הכלה. שנינו עומדים ונועצים בו עיניים בייאוש עמוק.  הוא מחזיר לנו מבט המום, נבוך.

“אז אפשר?” הוא לא יודע מה לומר, מלבד לדבוק בגרסתו.

תאלתר כבר משהו, אידיוט! אתה יודע שאני לא יכולה לפתוח את הפה – אני צורחת בליבי על חתני הטרי. אבל מה לעשות הוא לא זריז תגובה כמוני ועל כושר אלתור אין מה לדבר.

לפחות דבר אחד ברור – כבר בשעה הראשונה של החתונה הזאת – הוא לא האיש שהולך להציל אותי.

אני אוחזת בידו של האורח הנבוך שמולי וגוררת אותו איתי לכיוון השירותים. עיני מלאות דמעות. אני לא ממש רואה. נדמה לי שהאורחים מפלסים לנו דרך, יוצרים שביל ארוך, מוחאים לנו כפיים או אולי סופקים כפיים. הבחור רץ, מדדה אחרי. אני נכנסת לחדר השירותים של הנשים יחד אתו ונועלת את הדלת. מאחורינו המולה הולכת וקרבה.

“אתה חייב לעזור לי לאלתר”, אני אומרת לו נחושה. “מכאן במילא אין לאף אחד מאתנו דרך חזרה.”

עוד מהבלוג של שלומית מירון

תצוגה מקדימה

סיפור חיים - סדנאות חווייתיות לכתיבה

אתם מבקשים לכתוב סיפור או שיש לכם סיפור שמבקש להיכתב? זאת השאלה הראשונה שאני שואלת את משתתפי סדנאות הכתיבה ...

שיפתח עלי, שיפתח - סיפור קצר מאת שלומית מירון

שיפתח עלי, שיפתח- סיפור קצר מאת שלומית מירון שוב הנעליים האלה בסלון. תמיד נעליים בסלון. מה כל כך קשה, מה?! היא אספה אותן בהפגנתיות. מרפקיה שולחים אליו חיצי רעל. ואת הילד אספת? ואת החבילה מהדואר הבאת? הוא לא אסף ולא הביא....

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

הצקות בבי"ס - - -"מי נבהל מחץ מורעל?" ביבליותרפיה להורים ולילדים

ההבעה על הפנים של הילד שלי לא הייתה, כנראה, נתונה לפרשנות נוספת. כי למרות ששוב מיהרתי מאוד, הלב שלי נעצר ונעכר. מה קרה? אני שואלת. שתיקה. מה קרה??? הפנים שלו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה