Saloona

סיפור המוקדש באהבה לכל הילדים שחזרו יום אחד הביתה עם חץ מורעל בלב ולכל ההורים שניסו להוציא אותו

חודש הוא לא ראה את גיא. מאז ההשבעה, שם ישב עם שאר ההורים הנרגשים שבכו יחדיו בשקט. הילד שלו בחר ביחידה קרבית מובחרת. "אני נשבע להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל", חזר הילד שלו על מילות ההשבעה והוא חש איך הגאווה נאבקת עם הפחד, הבלבול והדאגה. הילד שלו – תפארת המדינה, מלח הארץ. איך הוא אמר לו: אבא, אני הולך על הכי הכי ובכל מחיר. בכל מחיר.

רק עצם המחשבה מעלה בה גל חום. הוא הולך ומתפשט מהחזה מעלה לראש. כמו הר געש שמאיים להתפרץ, אבל לא. הוא נשאר בשלמותו, משמיע קולות עמומים, חוכך בדעתו, משתהה.

היא מתחילה לקלוף את השכבות. מאז שהחלו גלי החום, את הלבוש הפשוט החליף הלבוש המודולרי. לפשוט וללבוש, לפשוט וללבוש.

היא מביטה בבלה. למה לה יש אופציה ולי לא? כולה קצת דמיון מודרך – איך היא אמרה – לדמיין את הפסולת יוצאת. נחכה לגל הבא ונהפוך אותו לאוטו זבל.

אם איש ואישה היו מדברים ביניהם הייתי מגלה לך, מתארת לך, איך הגאות שלך כבשה את היבשה שלי, עד שלא נשאר לה ים משל עצמה.

בדיוק באמצע החתונה נפלו לי השיניים. לא סתם באמצע, בחופה עצמה.

אני עומדת שם כשכל המצלמות עלי ופתאום הן זזות לי בפה. אני מנסה לדחוף עם הלשון, אבל זה לא עוזר. הגשר באוויר. שכבת רוק דקה משמשת דבק זול שעוד רגע גם הוא יצא מכלל שימוש והטעם המר של האבקה שהשאירה לי רופאת השיניים המחורבנת הזאת עומד לי בפה וממלא לי את הנחיריים.. מזל, מזל שנעתרתי לאמא שלי לעשות טקס מסורתי ולשים הינומה על הפנים לפני הנשיקה. לפחות ככה אף אחד לא רואה את תזוזות הפה העצבניות שלי, את המבט המבועת בעיניים.

עוד הייתה צורחת עליה מפעם לפעם – אותן צרחות שלא יכולה הייתה לצרוח על בני הבית האחרים. מעיפה אותה בכוח ומיד מתכווצת. מה עוד חדש? חשבה לעצמה. אני מנקה, היא מלכלכת ובסוף אני מרגישה מלוכלכת.
אבל גורלה הקטנה לא עשתה איתה שום חשבונות מוכרים. היא התרפקה עליה והתמסרה לה, כאילו לא היו דברים מעולם. חוטים דקים ושקופים משפמה דגדגו את פניה וננעצו בחזה והיו לחלק משגרת יומה.

שוב הנעליים האלה בסלון. תמיד נעליים בסלון. מה כל כך קשה, מה?!
היא אספה אותן בהפגנתיות. מרפקיה שולחים אליו חיצי רעל. ואת הילד אספת? ואת החבילה מהדואר הבאת?
הוא לא אסף ולא הביא. והנה עכשיו הוא יאסוף ויביא ויבוא. והיא כבר יושבת עם חברה כשהוא נכנס מבויש עם הילד. מסתכל בהן פורשות בדעתנות נחרצת את משנתן. החברה נמצאת בעיצומה של כתיבת עבודה אקדמית במסגרת הקורס ‘לימודי נשים ומגדר’ – על הדימוי הכוזב של האישה הפוטנטית – זו שבעצם בתוך תוכה, ויעידו על כך מעשיה, נשארה עבד לגבר. פעם הכוחני, היום האפתי. כי כמה גברים כבר מורידים לעצמם שערות בעינויים כדי למצוא חן בעיני המין השני, וכמה מהם מותחים את הפנים בניתוחים כירורגיים וכמה מהם ממיינים כביסות, עושים עם הילד שיעורים, מארחים, מנקים, מסדרים תוך כדי בניית קריירה ולימודים? נכון! בטל בשישים. עיניהן נצצו בשטנה.
הוא עמד שם רגע אחד. מביט בהן. מביט בבית. מחפש את מקומו.