הבלוג של הפונדקאית

shlomitrauner

אשת חינוך, פעילה חברתית ירושלמית, נשואה למתן ואמא לדורון ושחר. פונדקאית שמחה.

עדכונים:

פוסטים: 7

החל ממאי 2019

אני באמצע החודש השביעי, ההיריון מתחיל להיות כבד לי וחם, וחצי יולי ואוגוסט שלפני נראים ארוכים מתמיד. בשני ההריונות שלי ניצלתי מן הקיץ: דורון נולד בתחילת יוני ושחר בסוף מאי, ושני התאריכים תוכננו בדקדקנות בהתאם לבגרות במתמטיקה, על מנת שלא אפסיד יום אחד של הוראה ואספיק לחזור במועד לתחילת שנת הלימודים הבאה. היה לי מזל, אני יודעת, מזל שהתיישב היטב עם תחושת שליטה כללית על חיי בכלל ועל גופי בפרט.

תכננתי שגם היריון הפונדקאות יתאים ללו”ז השנתי שלי כמורה ובכלל. כאשר העניינים התמהמהו (אני בתהליך כבר שלוש שנים שעל כולן אספר: אבל פה הכוונה היא להתמהמהות האחרונה), עברה בי המחשבה לחכות כבר לשנה הבאה. אבל ההחלטות על גופי, שהיו תמיד בלעדיות לי, נשאו לפתע השלכות על זוג נוסף, זוג באמצע העשור החמישי לחייו שחיכה שנים רבות מידי, והמחשבה חלפה כלעומת שבאה.

ידיים

היו עוד החלטות: לפני כשנה דנה שאלה אותי, מהוססת, האם יש סיכוי שאסכים להיריון תאומים, מאחר שלא נראה שהם יעברו הליך פונדקאות נוסף וחשוב להם שלילד/ה שלהם יהיה אח. עניתי מיד שבטח, בשמחה. ההתלבטות הגיעה אחר כך, למה אני צריכה את זה, היריון מסוכן יותר, כבד יותר, כזה שלא עברתי ואיני יודעת איך יהיה לי. לא חזרתי בי מהסכמתי. בסופו של דבר דנה ודן עצמם ירדו מהרעיון, אבל ההתרככות אצלי כבר קרתה: החלטות על גופי הפכו להיות עניין קבוצתי כמעט, והנטיה שלי היתה רק שיקול אחד מתוך מגוון שיקולים, עוד בטרם חתמנו חוזה. במהלך ההיריון עצמו ההחלטות הקבוצתיות כבר הפכו להיות עניין שבשגרה, ולמרבה השמחה לא התבקשנו להחלטות קשות כל כך. הזרה לי מכולן היתה ההחלטה לבצע מי שפיר, לפני כחודש.

 דיקור מי שפיר

מצדי, אני לא נוטה להיסטריה או לעודף בדיקות, ובשגרה לא הייתי מעלה על דעתי לערוך פרוצדורה רפואית שאף רופא לא המליץ עליה ושמסכנת את ההיריון. תורמת הביצית שלנו, האם השלישית והנעלמה (אך המושלמת גנטית), בת 22, והסקירות היו כולן מצויינות – לא היתה שום אינדיקציה לעריכת דיקור מי שפיר.

גם שלושת ימי המנוחה שנדרשים בעקבות הבדיקה לא התאימו לקוצים שלי בישבן ולעומס העבודה התמידי. ובכל זאת לא חשבתי באמת לומר לא: ההיריון הזה, על הדאגות שבו והסיכונים שבו, שייך לדנה ודן, ואם הם זקוקים לבדיקה כזו או אחרת כדי לישון טוב בלילה לא אמנע אותה מהם.

מתן התבקש להגיע גם על מנת להסיע אותי חזרה. רק באסותא הסכימו לסבסד את הבדיקה בהתאם לגיל האם המיועדת (ולא לגיל הביצית), ורק בחיפה היה תור שהתאים לכולנו. עם זאת, כשהגענו לבדיקה הסתבר שהצוות בחיפה לא מכיר מצב כמו שלנו ולא את נוהל הסבסוד במצב כזה.

דנה ודן היו חסרי אונים נוכח העלות היקרה שהוצגה להם – כ-4000 ש”ח – וכבר חשבתי שנחזור הביתה בידיים ריקות. אפילו עלה בדעתי להציע השתתפות במימון של הבדיקה אף שלא הייתי מעוניינת בה כלל. אחרי שעה של המתנה, עם שני ילדים חסרי סבלנות, הושג האישור המיוחל לביצוע הבדיקה ללא השתתפות עצמית.

רופא חביב במיוחד, עם אחות רחמניה במיוחד, קיבלו אותי ואת דנה. שם התבררה סאגת המדבקות והטפסים: של מי אמורים להיות הפרטים? באסותא לא הצליחו לחשוב על שום פתרון שיאפשר לשתינו מקום על הטופס, שלא לדבר על תורמת הביצית – היחידה שרלוונטית בעצם לבדיקה גנטית. בסופו של תהליך, מצאתי את עצמי עם טופס הפניה למיון (לכל מקרה של עליית חום) שבו המטופלת היא דנה בכבודה ובעצמה.

ההליך עצמו מרגיש כמו בדיקת דם: מכניסים מחט אל מעמקי הרחם שלי, ומוציאים 40 סיסי של מי שפיר, תוך התכווננות מרבית שלא לגעת בתינוקת. הילדה שיתפה פעולה יפה דווקא, ובניגוד לטבעה לא קפצה יותר מידי. דנה לעומתה היתה לחוצה כפי שעוד לא ראיתי אותה וסירבה אפילו להתבונן במסך האולטרסאונד. בימים שאחר כך היא חקרה מה שלומי כמעט מידי שעה. הכל עבר בשלום: הdna תקין, זיהום לא נוצר, ודנה ודן ישנים בשקט בלילות.

גבולות חופש התנועה

כאמור, קיץ. אני מורה השנה רק בשליש משרה (בשאר המשרה עובדת במטה משרד החינוך), ובהתאם החופש שלי לא גדול כל כך, ועדיין יכולה ורוצה לנפוש קצת. אלא שלראשונה בחיי, הוגבל חופש התנועה שלי.

אסור לי לפי החוזה לרדת לאילת בימים אלו. מסתבר שבאילת אין פגיה (אני מבינה מזה שנשים שמתגוררות באילת או בערבה מקפידות ללדת תמיד רק במועד). 40 קילומטר דרומית לסורוקה עובר הגבול הדמיוני שלי, וזה רק גבול אחד. גבולות נוספים נמתחים כבר או יימתחו בקרוב על פני הגלובוס. יש מדינות שאסורות לי מזמן, וצו איסור יציאה סופי מהארץ אקבל בעוד שבוע. לידת פונדקאית במדינה זרה היא הליך מסוכן, ולא בגלל איכות בתי החולים בלונדון או בציריך: מסתבר שהרבה ממדינות אירופה אינן מכירות בפונדקאות, ולכן אם פונדקאית תלד בהן הילד יירשם כבנה שלה.

ההגבלות הגיוניות והחוזה שלי יחסית מגביל מעט, ובכל זאת, יש משהו משונה במחשבה שאיני יכולה להסתובב בעולם באופן חופשי. ומן הצד השני, יש הרי משהו משונה בכל התהליך הזה, ומשהו משונה בלשאת איתי לכל מקום תינוקת של אחרים. וכמה שהוא משונה הוא בעיקר מרגש, ואיזה מזל שיש מקומות לטייל אליהם גם בגבולות החוזה הצרים, אני, המשפחה והבטן, בחום של יולי ואוגוסט, ובינינו, העיקר שיהיה מזגן.

עוד מהבלוג של הפונדקאית

היריון מרובה אמהות

כתבתי ביום של בדיקת הבטא: "אז פיזית אני בהיריון, ורגשית נמצאת אפשהו בין לא לעכל בכלל לבין לחוש שזה מובן מאליו לגמרי. איכשהו הנחתי שההפקדה הזו תצליח, עד כדי כך שביום בו הייתי אמורה לקבל מחזור השבוע לבשתי בהיר, וכשהתבוננתי על...

תגובות

פורסם לפני 2 months
תצוגה מקדימה

תרומת היריון - על שלי ולא שלי

יש איזו חצי שניה בין הרגע שאנשים קולטים את הפנים שלי לבין הרגע שבו הם קולטים את הבטן, ויש איזו הפתעה קלה, משעשעת על הפנים שלהם: רגע, פה היו אמורים להיות מותניים! או: אה, יש פה עוד מישהו? ואז הם לרוב נחמדים, מפנים לי עוד קצת...

תגובות

פורסם לפני 2 weeks

מה יש לאמא בבטן: על ההחלטה להיות פונדקאית, על תגובות וקצת על כסף

השבוע, לראשונה, קלטתי כמה מבטים לכיוון הבטן שלי מכאלו שלא סיפרתי להם שאני בהיריון, ועוד שפע הערות מכאלו שכן: יצאה לך בטן! ולאף אחד לא הייתי צריכה לומר, כן, רגע, אבל זה לא שלי, כי אלו שאמרו משהו ידעו כבר מראש, ולאלו שלא אמרו...

תגובות

פורסם לפני 4 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה