הבלוג של שלומית

בין השורות

אם יוצאים - מגיעים למקומות נפלאים!

עדכונים:

פוסטים: 33

החל מיוני 2014

זה התחיל בקיץ האחרון. רצח שלושת הבנים, מבצע צוק איתן וגיוסו של בני הבכור ליחידה קרבית. ואת הכל מלווה תחושה קשה – מה שהיה הוא שיהיה

17/11/2014

מאז הקיץ אני מסתובבת עם מועקה. בעבר היתה לכולנו, אנשי שמאל או ימין, דעה ברורה איך הפיתרון לסכסוך צריך להיראות. הקיץ האחרון גרם לי להבין שהמצב מורכב משחשבתי.

כשהגיעה ההזמנה להיפגש עם קבוצת בלוגריות ממטה בנימין - מתנחלות ברשת במרחב שלהן, היה לי חשוב להצטרף ולראות את החיים מבעד לעיניהן.
לא באתי לדבר אידיאולוגיה. אם היינו מתרכזות בזה בטח היינו מגלות את המפריד. אבל אותו כולנו מכירות. באתי להכיר ולדבר.


נשים בצל – עד מתי?

תוכנן לנו יום עמוס תחת המטריה של מועצה אזורית מטה בנימין. ביקרנו באולפנה לנערות במצוקה בדולב- מפעל מבורך ומחמם לב. ביקרנו בשילה הקדומה, עם כל ההיסטוריה שהיא מקפלת בתוכה ופגשנו את שורי המקסימה- משחזרת מלאכות קדומות וביקב טורא, שם הכרנו את בעלת המקום, ורד בן סעדון.

אבל גולת הכותרת מבחינתי היתה המפגש עם הנשים ב״בד בבד״, בית קפה עם נוף קדומים. ישבנו שם נשים מרחבי הארץ ומתנחלות וביניהן העיתונאית אמילי עמרוסי ובת גלים שער, אימו של הנער שנחטף ונרצח – גיל-עד שער ז״ל.
ופתאום המילה מתנחל קיבלה פנים וצבע. הרבה צבעים. לא רק הפנאט המתלהם שמצטייר מהתקשורת ומהמערכונים.

המתנחלות, נשים מקסימות שעם כל אחת מהן הייתי יכולה לשוחח שעות, דיברו במגוון קולות – היתה זו שמאמינה שכאן, בדיוק כאן, היא צריכה לגור, והיתה אחרת שרק חיפשה חינוך טוב וקהילה תומכת והיא פוחדת בלילה אבל משתדלת להסתיר זאת מהילדים. וזאת שהיא דור שני שם ומרגישה שיש לה זכות אבות וההיא שכועסת על המדינה ששלחה אותה לכאן אבל לא מחילה עליה את החוק הישראלי. ובת גלים שער, שמסתובבת הרבה בארץ ומרגישה שמשהו קורה בחברה הישראלית על מגזריה השונים ושיש יותר נכונות לדבר.

והיינו אנחנו, מהצד השני של הקו הירוק – הצפון תל אביבית שאין סיכוי שלפני שנה היתה מגיעה לכאן וההיא שבעלה ממש לא אהב את זה שהיא כאן. אבל היא כאן.

ומשני הצדדים, אימהות לחיילים שכל כך פוחדות מהדפיקה בדלת.

כשנשאלו על כך, הביעו המתנחלות רצון לדבר עם שכנותיהן הערביות, דיבור שנקטע מאז האינתיפאדה הראשונה. וחשבנו לנו שאת השיח מובילים גברים ואולי אנחנו יכולות לעשות את זה אחרת, כמו ורד בן סעדון מיקב טורא, הייננית היחידה בארץ בעולם גברי, אשר מצליחה להבקיע מחסומים ולהגיע לשיתופי פעולה נפלאים.

והבנתי כמה חשוב שנדבר. קודם עם עצמנו, ואז גם עם נשים ערביות. יש לי הרגשה שנמצא הרבה דברים במשותף. את האגו בטח נשאיר בצד. הוא לא חשוב, הילדים שלנו על הפרק.


למעלה מימין (בכיוון השעון): שורי פרוביזור, בת גלים שער, ורד בן סעדון

נראה שעם השנים השלום הולך ומתרחק. קבוצות קנאיות בשני הצדדים הולכות ומקצינות והאינטרסים הכלכליים של החמאס מלבים את המאבק. השנאה וחוסר האמון מעמיקים ואיתם הייאוש של הקבוצות המתונות.

מכתב הגנרלים שפורסם לאחרונה חיזק אצלי את ההרגשה שמשהו חייב להיעשות. גם אם זה עתיד להיכשל. את האין שלום (או הסדר), כבר יש לנו.
אני חושבת שלדבר זו התחלה טובה. את האמון צריך לבנות בהמון מעגלי שיח. ואני אאמין לך יותר כשתגידי לי דברים קשים בעודך מסתכלת לי בעיניים. ואולי אצליח לשכנע אותך שיש זווית נוספת ואת תחזרי הביתה ותשתפי את בן זוגך, וגם אני.

ואולי גם הם ירצו להצטרף וביחד נחשוב על משהו ונעשה צעד שילך ויצבור תאוצה. אנחנו לא פוליטיקאים וממש לא חשוב לנו לשרוד רק עד סוף הקדנציה. האופק שלנו רחוק יותר. אנחנו רוצים לשרוד.

אני לא משלה את עצמי שהפתרון בהישג יד, וממילא אלה שיסכימו להיפגש הם המתונים יותר. אבל זה לא משנה. אין ברירה. צריך להתחיל ממשהו. אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל לחייל שלי בעיניים ולאחיו שמתגייס בעוד מספר חודשים ולהגיד ילדים, אני עושה משהו. בעודכם שומרים עלי עם הנשק אני מנסה לבנות גשרים.

ובדרך חזרה שמעתי על שני פיגועי דקירה שאירעו במהלך היום – האחד בתל אביב והשני בגוש עציון.

שתי דפיקות בדלת.

שם וכאן.

עוד מהבלוג של שלומית

תצוגה מקדימה

"הלוויתן": חלום ושברו

נובלה קלילה מתחילת המאה הקודמת על סוחר אלמוגים יהודי המתגורר באוקראינה, ניסֶן פיצֶ׳ניק, אשר אינו יודע קרוא וכתוב ומעולם לא עזב את עיירת הולדתו. ניסֶן רואה באלמוגים יצירות אמנות ואינו שבע מלהתבונן בהם, בעיניו הם יצורים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הנפש קמה באמצע הלילה/אביבית משמרי

סיפורים קצרים הוא ז׳אנר שלא חביב עלי במיוחד. אוהבת לצלול לתוך ספר, להיכנס לעולם אחר שנבנה אט אט ולשהות בו בהתאם לרוחב היריעה. ובכל זאת התחלתי לקרוא, זוכרת את התפעלותי מספר הביכורים הדיסטופי של משמרי, הזקן השתגע. הספר...

תצוגה מקדימה

כנפיים שחורות למלאך שלי/ אליוט צ'ייז

גילוי נאות, אני אוהבת את הבחירות של הוצאת זיקית אשר מלקטת פנינים ספרותיות מרחבי העולם ומגישה לנו אותן בצורה נגישה - תרגומים נהדרים, ספרונים שמושכים את העין וגודל אותיות נעים לקריאה המודפסות על נייר איכותי. אז מצד אחד...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה