הבלוג של שירלי סופר

shirlysofer

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מיוני 2015

21/06/2015

אנחנו לא המשפחה המושלמת ואני לא באמת מאמינה שמושלם קיים, אבל עד אפריל שעבר היינו המשפחה הכי קרובה למושלמת שהיה אפשר להיות. דורון ואני הורים צעירים ומנוסים, חולקים יחד את פרק ב’ של החיים, מגדלים שני נסיכים, חיים.

אין ספק שהילדים שלנו ילדים מיוחדים וזו סוג של קלישאה לומר את זה כי כל הילדים יפים וכל הילדים מקסימים אבל רק אלה הם שלנו. עמית הקטן בן ארבע (כמעט) הוא ילד מושלם, תלתלי זהב שעם הימים הפכו לשיער קצוץ ומבריק, גוף שמנמן שהרצון לחבק תופס כל אדם שמביט בו וחיוך- חיוך כובש ושובה לב שממנו אי אפשר להתעלם, כזה שתמיד היה מלווה בצחוק מתגלגל מתוק ועידו, הנסיך שלנו בן 8 החודשים, פרי אהבתנו, הילד המשותף (ביולוגית) הראשון שלנו- זה שבלידתו הפכנו למשפחה.

חג שני של פסח בפתח, האביב בשיאו ואנחנו בספונטניות מחליטים לנסוע לחופשה משפחתית בצפון. אוויר הרים צלול כיין משפט כל כך סימבולי לעיר ירושלים אבל כשמגיעים לגליל מבינים שגם פה בניגוד למרכז הארץ זיהום האוויר נמוך מאוד ואפשר “לנשום לרווחה”.

החופשה הזו הייתה החופשה של עמית. עמית אהב מאוד מוזיקה וכשנסענו לבקר משפחה ביסוד המעלה, בביתם הוא ניגן בכלי נגינה ורקד לצלילי נעימות. עמית אהב מאוד חיות אז לקחנו אותו לבקר בגן חיות בקיבוץ קרוב שם הוא ליטף האכיל ואפילו רכב על חיות. טיילנו בנהר הירדן במסלול משפחתי קליל בתוך המים וצילמנו את עמיתי משתכשך במים ומשפריץ לכל הכיוונים. אהבתו הגדולה ביותר של עמית הייתה למים, המים שכל כך אהב הם אלה שגזלו אותו מאתנו.

יום ראשון הגיע ואתו ערב חג שני של פסח. ההכנות לארוחת החג בצימר בשיאן, גיסי ואני נוסעים לחפש סופר פתוח באזור שרובו דתי כדי לקנות השלמות אחרונות. הסופר הכי קרוב שמצאנו נמצא בישוב מסעדה- ישוב דרוזי צפוני הממוקם במרחק של כ40 דק נסיעה מחד נס שם נפשנו. בנסיעה חזרה לצימר בעודנו מתענגים על ארטיק חלבי אנחנו עוצרים להצטלם מחויכים ומבודחים, מתדלקים את האוטו שיהיה מוכן לנסיעה מחר לכרמיאל לבקר משפחה וממש מנצלים כל רגע. לו רק היינו יודעים על מה שבאותן דק מתחולל בחד נס…

בכניסה לחניית הצימר שלנו חונה אמבולנס גדול- מונע. חבורת נערים מציצה מהבית הצמוד ומנסה לדלות מידע מהפרמדיקים על המתרחש ואילו גיסי ואני שלשנינו ילדים קטנים שנשארו בצימר עם בעלי ואחותי, עוצרים את האוטו ושואלים את החבורה מה קרה? אלה עונים לנו בהלם מוחלט “טבע ילד בצימר”. מרגע זה ואילך כל קשר ביני לבין המציאות נותק. כאילו המוח נתן פקודה לגוף לפעול כמכונה והלב נטש את המקום לאנחות. משאירים את הרכב מונע ורצים ריצת אמוק לכיוון הצימרים שלנו. על שפת הבריכה פרמדיקים ושכנים שהגיעו למקום כדי לנסות ולסייע וברגע הזה נגלה לפני המחזה הכי מטלטל שראיתי מימיי- עמיתי שלי הקטן, מוטל על שפת הבריכה כשכולו חיוור, עיניו עצומות והגוף השמנמן והחי שלו נראה כעת כמו בובה על חוטים שמישהו פשוט שכח להפעיל אותה.

יש רגעים בחיים שאדם פשוט רוצה להתעורר ומתפלל שהסיטואציה שהוא חווה היא בעצם חלום בלהות שתיכף ייגמר. בשנייה שהבנתי שאני לא בחלום אלא במציאות המזעזעת שנקראת החיים שלי, ניתקתי את הרגש והתאפקתי להיות בהכרה, הכרחתי את עצמי לבלוע את הדמעות לגרון ולהישאר רגועה לפחות מבחוץ ולתת לאנשי המקצוע לעשות את תפקידם ולהציל לי את הילד!!! פיניתי את מקומי כאמא היסטרית (כי לזה מצפים ממך במצב כזה) על שפת הבריכה וירדתי לכיוון הצימר בו נכחו באותה העת אחותי ובנה וגם דורון עם עידו כששניהם הלומי קרב. עידו שתמימותו התינוקית לא מסגירה את הגיהנום שמתחולל ממש פה בחוץ ודורון שהיה רטוב כולו כאילו היה זה הוא שטבע כמה דק קודם לכן ולא היה מסוגל לדבר, אבל משפט אחד הוא הצליח לומר לי “מאמי אל תאשימי אותי- אני לא אשם” כמובן שהתשובה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה באותו הרגע ולו כדי להרגיע את הרוחות הייתה “בחיים אני לא אאשים אותך- אתה לא אשם! אף אחד לא אשם”

את ערב החג בילינו בבית החולים זיו שבצפת, מוקפים במשפחה קרובה וחברים, מתפללים על חייו של הילד שלנו, בוכים עד שלא נשארו לנו דמעות, רעבים וצמאים אבל לא מסוגלים לגעת בכלום ומפוחדים! מפוחדים עד מוות מהעתיד לבוא. רופאים נכנסים ויוצאים, פעם עם פרצוף מעודד ופעם עם עיניים חנוקות, מכשירים מצפצפים כל העת. יושבים סביב מיטתו שניים שניים כי אסור היה יותר, שרים לו, מקרינים סרטונים שאהב באייפד ועדיין בוכים… היו רגעים שהרופא עודד אותנו ואמר שעמית הראה סימני חיים. נשבעת שאפילו ראיתי דמעות זולגות מעיניו. היינו בטוחים שאוטוטו הוא מתעורר. כבר התחלנו לסדר טבלת נוכחות בשיקום. מי יבוא מתי, מי יישן שם איתו, מי יסיע. הכל היה סגור. כל בני המשפחה ואפילו חברים נרתמו למשימה.

בפחות מ24 שעות בהן שהינו בבית החולים חווינו טראומות של חיים שלמים.

אחד מסמלי חג הפסח הן 10 המכות, מכת בכורות היא המכה הקשה מכולן, הכואבת מכולן- בפסח הזה גם אנחנו הוכינו בצער גדול וביגון קודר- במכת בכורות.

נסענו לחופשה משפחתית עם 2 ילדים וחזרנו עם 1!

זמן רב ניסיתי לנחם את עצמי בידיעה שלפני שעמית הלך ממני מבלי להיפרד, בצורה כזו טראומטית וכזו טרגית- הוא עשה את כל מה שאהב, הספיק לגעת בכל העולמות, לנגן ללטף חיות וכמובן ליהנות ממים והרבה.

עברו להם 7 ימים, עלינו לקבר הנחנו פרחים ובכינו- כולנו, בכינו על הפעוט הקטן והמהמם שלנו שהלך לעולמו רק כי רצה לגעת במים, בכינו על התמימות של הילדון הקטן והמהמם שגרמה לו לאבד את חייו וגרמה לנו לאבד אותו. המוני המנחמים שפקדו את ביתנו יום יום במהלך השבעה כבר עזבו וחזרו לשגרת חייהם כי אכן החיים חזקים מהכול, אבל מה אתנו? מה עושים עכשיו? איך ממשיכים מכאן אחרי שקברת את הילד שלך?!

“היום הוא היום הראשון של שארית חיי”, המשפט שמלווה אותי מאז מקרוב – כי באמת שאין דרך אחרת. בעל כורחי בגיל 27 קברתי את בני, את בני בכורי היקר לי מכל, זה שנלחמתי על הבאתו לעולם, על קידומו המוטורי והתקשרותי. באין ברירה- פשוט לומדים לחיות לצד השכול, לחיות בשלום עם האבל הנורא הזה, עם הגעגועים הכואבים שהופכים להיות שגרת חיים יום-יומית. לומדים לחיות עם רגשות האשם גם כשאנחנו יודעים שלא יכולנו למנוע את זה הפעם, בונים את רסיסי המשפחה שלנו מחדש, מחבקים הרבה את שאר הילדים וכמובן מנציחים, כדי שכולם ידעו יכירו ויזכרו את עמיתי שלנו.

אוהבים אותך נסיך קטן ויפה תואר שלנו.

 

 

22.4.14 פרחים על הקבר הטרי

 

 

עוד מהבלוג של שירלי סופר

תצוגה מקדימה

חיים בצילו של אובדן ילד

אולם מלא באלפי אנשים, עיני כולם דומעות, כולם מרוסקים ונתמכים האחד בשני כדי להחזיק מעמד ועיני כולם מופנות אליי- לנואמת ההספד באולם בית הקברות, הבמה היחידה שאף אחד לא מעוניין להופיע בה, אף אדם לא רוצה זיכרון ממנה בטח לא...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

למלאך הפרטי שלי- רק רציתי שתדע... מאמא שלך

עמית, מלאך יקר ואהוב שלי. שנה וחודשיים עברו מהיום בו איבדתי אותך, היום הנורא בחיי. עד היום לא הצלחתי למצוא את המילים המתאימות או את האומץ שנדרש כדי לכתוב לך ויש לי כל כך הרבה לומר. אני מתגעגעת אלייך כמו שלא האמנתי שאפשר. אין...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אלוהים לקח, אלוהים נתן - בן. זכר. צדיק

בערב חג הפסח, בדיוק לפני חודש, טבע למוות בני עמית בחופשה משפחתית. החיים השתנו וביום אחד מאופטימית חסרת תקנה שמפזרת סביבה חיוכים לכל עבר הפכתי לאישה עצובה שמחייכת כי אין לה ברירה. הפכתי לאישה שכשהשמש זורחת מול עיניה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה