הבלוג של שירלי סופר

shirlysofer

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מיוני 2015

אולם מלא באלפי אנשים, עיני כולם דומעות, כולם מרוסקים ונתמכים האחד בשני כדי להחזיק מעמד ועיני כולם מופנות אליי- לנואמת ההספד באולם בית הקברות, הבמה היחידה שאף אחד לא מעוניין להופיע בה, אף אדם לא רוצה זיכרון ממנה בטח לא כשחקן הראשי. בחלומות הכי גרועים שלי לא האמנתי שאצטרך לשאת הספד על בני, שאעמוד ואפרד ממנו בגיל כזה צעיר, כאמא בת 27 לתינוקי מתוק והוא רק בן ארבע (כמעט). מימיני בעלי המרוסק, השבור לחתיכות כאילו הרגע התיישב על רימון נפץ, שבור לרסיסים רסיסים שלא ניתנים בכלל להדבקה. משמאלי אחיותי ההמומות מהאובדן הפתאומי של האחיין האהוב, מהן ביקשתי שאם במהלך ההספד אשבר ולא אצליח להמשיך הן יתפסו את מקומי ויספידו בשמי עד הסוף, שאף אחד לא יפספס מילה, כי כל מילה על עמית חשובה. בקול סדוק ועיניים נפוחות מדמעות שעוד זולגות- כבר שלושה ימים רצוף, אני מצליחה לסיים את ההספד, מצליחה להיפרד מבני היקר והאהוב שעד שלשום עוד היה חי מתמיד, מחוייך מאושר ומהמם. אשקר אם אומר שלא נשברתי באמצע- בשלב מסויים בשיאו של מכתב הפרידה הבכי גבר עליי וכמעט התרסקתי, אבל נזכרתי שאני חייבת לו אמא חזקה- לילד הגיבור שלי.

בבית החולים לאחר שהכריזו על שעת המוות ביקשתי להלביש לו פיג’מה של ספיידרמן, פיג’מה חדשה עם טיקט שהבאתי מהצימר כי הייתי בטוחה שיתעורר ורציתי שיישן בלילה עם בגדים מהבית ולא בגדי בית חולים. לאחר ויכוחים ותחנונים רבים הסכים צוות בית החולים לאפשר לי להלביש לגופתו של בני פיג’מה. עמית שכב כשגופו נטול חיים ועליו פיג’מה של גיבור, כראוי לילדון קטן ומסכן שנלחם בכל כוחו עד השניה האחרונה. רק אז הסכמתי לבני המשפחה והחברים שהגיעו לבית החולים להיפרד ממנו, רציתי שיפרדו ממנו כגיבור וכך גם יזכרו אותו. גיבור.

את הצעידה לכיוון חלקת הקבר אני לא אשכח לעולם, אחד מזכרונותיי הקשים ביותר הוא מסע הלוויה. אלפי אנשים, משפחה חברים ומכרים שהגיעו מכל קצוות הארץ לכבד את עמיתי שלנו. כל כך הרבה אנשים אהבו אותו שזה פשוט בלתי נתפס- כמעט כמו המוות שלו. אני זוכרת את דורון מקריא קדיש ומתייפח בבכי ואליו מצטרפים כולם, מוחים דמעות ואפים זולגים מתחת למשקפי השמש. אני זוכרת את עצמי משתטחת בגופי על החול שמתחתיו קבור בני, לאחר שדאגתי שיזרקו לקברו (למרות שאסור) 3 מוצצים. עמית היה נרדם בלילה עם מוצץ בכל יד ואחד בפה. רציתי שיישן טוב, שינוח על משכבו בשלום… אני זוכרת את עצמי שכובה על הקבר על החול, לא מסכימה ללכת בלעדיו ובוכה, בוכה על החיים שלי ועל החיים שלו בזמן שברקע אני שומעת את זעקותיו של אבי “קח אותי במקומו” “למה דווקא הוא” במעט הקול שעוד נשאר לו לאחר שעות של בכי חרישי, כאילו לקבור את הבן שלי לא מספיק קשה- אז עוד לראות את אבי האהוב במצב כזה?!

ילד אמור לקבור הורה- זה סדרו של עולם, אף הורה ובטח לא סב לא צריך לעמוד במצב כזה- זה חולני! בדיחה חולנית שהפעם היא על חשבוני, על חשבון חיי בני.

את הדרך הביתה אני לא זוכרת, רק זוכרת שנכסתי לבית שלי וראיתי שכולו לבן, לסלון שבמקום ספות אותן הזיזו הצידה מסודרים כעת שורות של כסאות ושולחנות אוכל למנחמים. נכנסת למקלחת לאחר שקיבלתי אישור מיוחד מהרב- פושטת את בגדיי הרטובים מדמעות וספוגים בחול, ומחזיקה את עצמי לא להביט במראה ולא כי אסור על פי האמונה אלא כדי לא לראות את הפנים שלי, פנים של אמא שהלב והאושר שעד כה היו מנת חלקה בחייה נקברו הרגע יחד עם התינוק שלה.

רבבות מנחמים החלו פוקדים את ביתינו, אנשים שלא ראיתי שנים! שלמדו איתי, שעבדו איתי ואפילו שכנים שבקושי הכרתי. הגננות של עמית, המטפלים ואפילו צוות קופת החולים- כולם הגיעו לחבק, לחזק. כל אדם שנכנס לפתח הבית קיבל ממני חיבוק גדול ושמע משפט אחד (עליו חזרתי באוזני כל מנחם שהגיע) “תודה שבאת, פה לא בוכים- עמית היה ילד מאושר ושמח וכולנו פה בשבילו, אז נעשה זאת בדרכו”. בכניסה למטבח עמד שולחן ועליו תמונותיו של עמית, עשרות אלפי תמונות מאז לידתו פזורות על שולחן אחד, יחד עם פיג’מת הגיבור מבית החולים. בכל כוחי ניסיתי להתרחק מהשולחן כי זו הפינה היחידה בבית בה הסכמתי למי שהגיע- לבכות.

אף אחד לא הצליח להיפרד ממני לשלום כשהלך, אנשים לא הצליחו לעמוד מולי מבלי לבכות אז פשוט ברחו בלי ששמתי לב, עשרות הבודדם שהצליחו לעמוד מולי מבלי להתרסק חזרו שוב ושוב על אותו המשפט “באתי לחזק ויצאתי מחוזק”- משפט שמאז תום השבעה הבטחתי לעצמי שאנהג לפיו כל חיי. אחזק ואתחזק מכך כי לזה ראוי עמית.

7 ימים ישבנו שבעה דורון ואני, 7 ימים בהן בעלי (שאינו אביו הביולוגי של עמית אך מגדל אותו כאב ראוי להערצה מאז היה תינוק קטן) יושב מרוסק לחתיכות בחולצה קרועה ומקריא על בנו קדיש, בוכה על הילד שבחר לו, על ילד שבחר בו לאבא. לדורון ניתן היתר מיוחד לשבת שבעה על עמית. על פי הדת ישבו שבעה על ילד רק הוריו ביולוגים, אך לאחר הצהרתי כי אם לדורון לא יינתן הכבוד לשבת שבעה על עמית הלוויה לא תתקים, ניתן לו היתר מיוחד מהרבנות. לילה שלם ישב הרב שלנו וחיפש פסק דין הלכתי שיאשר זאת ומצא! 7 ימים במהלכם עידו הקטן היטלטל בין אלפי זוגות ידיים, ראה אמא ואבא עצובים ומסביבם עשרות אנשים בוכים, ישן בבתיהן של אחיותיי ועבר לראשונה מאז נולד לטיפול זמני של אדם שאינו אני. 7 ימים בהן צפיתי ונשברתי מהצד ממשחקיו של עילי, בנו של דורון מנישואיו הראשונים, עם חבריו בקברן ונקבר, רק כי רצה לעלות לשמיים להיות עם אח שלו. רק כי רצה להיפרד. שבעה ימים במהלכם מצאו את מותם מטביעה בברכות עוד 2 ילדים קטנטנים.

בימים שלאחר מכן הראש עוד לא תופס את האובדן, הגוף מכריח את עצמו להשתקם מההלם והטראומה שספג, תינוקי קטן שצריך את אמא שלו איתו אחרי שבוע קשה כל כך מושך ודורש את מלוא תשומת הלב שלי ואני מתנחמת בו באוצר הקטן הזה שאוהב אותי ללא תנאים. עכשיו מתחילה לצעוד לי, בצעדים קטנים לעבר החיים החדשים שלי שאחייה בעל כורחי- חיים בצילו של אובדן ילד.

IMG-20140804-WA0067

עוד מהבלוג של שירלי סופר

תצוגה מקדימה

למלאך הפרטי שלי- רק רציתי שתדע... מאמא שלך

עמית, מלאך יקר ואהוב שלי. שנה וחודשיים עברו מהיום בו איבדתי אותך, היום הנורא בחיי. עד היום לא הצלחתי למצוא את המילים המתאימות או את האומץ שנדרש כדי לכתוב לך ויש לי כל כך הרבה לומר. אני מתגעגעת אלייך כמו שלא האמנתי שאפשר. אין...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אלוהים לקח, אלוהים נתן - בן. זכר. צדיק

בערב חג הפסח, בדיוק לפני חודש, טבע למוות בני עמית בחופשה משפחתית. החיים השתנו וביום אחד מאופטימית חסרת תקנה שמפזרת סביבה חיוכים לכל עבר הפכתי לאישה עצובה שמחייכת כי אין לה ברירה. הפכתי לאישה שכשהשמש זורחת מול עיניה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

גן של דמעות

שעת בוקר מוקדמת, יום חדש מתחיל לו ולתוך הבית נכנסים בזה אחר זה פעוטות קטנים ומטפלות. משפחתון המשאלות הוא הבייבי שלי, גן ילדים קטן בתוך הבית שנפתח כשעמיתי היה בן חצי שנה רק כדי שלא אצטרך לשלוח אותו לגן. לעבוד מהבית תוך כדי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה