לפני 15 שנים התחלתי מסע מתוק במיוחד…עם בת בכורה סוכריה של ממש, בטעם מייפל סירופ.

23/01/2018

בעצם, הוא התחיל עוד לפני…

שנת 2002 טמנה בחובה אושר גדול, עת נודע לנו שאנחנו בהריון…כן, כן, אנחנו :-) מיקי בעלי היה שותף מלא לכל שלב. הרגשנו על גג העולם… עשינו את כל הבדיקות הגנטיות שהומלצו לנו, התרגשנו מכל אולטרסאונד וסקירה ואפילו החלטנו ללכת לקורס הכנה ללידה.

כמי שגדלה בקיבוץ וחיתלה תינוקות כבר בגיל צעיר מאוד, לא באמת הייתי זקוקה לקורס שכזה אך בשבילי זו הייתה חלק מהחוויה של הריון ראשון.
אני זוכרת איך כל הזוגות היו עסוקים רוב הזמן בשאלות על העיסוי בפירינאום ואני כל הזמן אמרתי “הלידה??? אחרי הלידה זה הדבר האמיתי…”

בחורף 2003 חודש פברואר, אני בסוף שבוע 38 ומתחילים צירים. דודה של מיקי היא מנהלת את חדר לידה בתל השומר, אז אני מרחוק מקבלת הנחיות ובינתיים ממשיכה לראות עם מיקי את הסרט “פרל הארבור” מתחת למצעי הפלאנל, בין הקולות הרועמים של פגזי המלחמה הנופלים על העיר פרל הארבור, הצירים התגברו… התיק כבר היה מוכן ובחצות אנו יוצאים לכיוון בית החולים תל השומר.

חדר הלידה מקבל את פניי בשמחה (ועם פתיחה של 5 ס”מ…) ואני כולי התרגשות נושמת ונושפת ומצפה ומחכה לפגוש כבר את הבת אדם שגדלה לה שם בתוכי…
ב 9.2.2003 בשעה 07:55 היא יוצאת, כבר בדרכה המיוחדת, עם הפנים למעלה ובעיניים פקוחות. תינוקת יפייפיה (באובייקטיביות מלאה :-) ) במשקל 2525 ק”ג. מיקי ואני לא מצליחים להוריד את החיוך מהפנים והדמעות שוטפות את העיניים. המשפחה המורחבת מגיעה לראות את פאר היצירה. אחרי יומיים במחלקת יולדות בין הנקה לבקבוק אנחנו משתחררות הביתה.

בבית מחכה כבר כל הציוד, החדר בסגול ושמנת עם הציור על הקיר. העגלה, העריסה…מבית של זוג הפכנו בבת אחת למשפחה.

נוי הייתה תינוקת שקטה ורגועה… ישנה ולא ממש מפריעה. הייתה מתעוררת לאכול, יונקת קצת ומתעייפת. הלכנו לטיפת חלב והאחות אמרה שהיא לא עולה מספיק במשקל וכדאי שנוסיף לה תחליף חלב. גם את זה בקושי אכלה ובמשקל לא ממש עלתה.

מיקי התחיל להילחץ שמשהו לא בסדר ואני, עם המשקפיים הורודים האופטימיים שלי, אמרתי כל הזמן שהיא קטנה ואולי אין לה כח ולאט לאט היא תגדל. אבל בתוך תוכי התהפכה לי הבטן. ההורמונים זעקו ומצאתי את עצמי בוכה מתיסכול.

ביום ה 10 כשתינוק אמור לחזור למשקל לידה, נוי לא חזרה אליו ואז בטיפת חלב אמרו לי שנלך לקופ”ח לבדיקת רופא. כשהגענו לקופה, נוי כבר הייתה פחות עירנית, הרופאה בדקה אותה ואמרה “נראה כאילו הסוללות נגמרות לה…” הכינה מכתב הפנייה למיון ובו רשמה שייתכן שהילדה התייבשה או שאולי יש כאן איזו בעיה מטאבולית. מטאבולית? אמרתי לעצמי מה כבר יכול ליהיות? אולי צריכה תחליף חלב צמחי…הכל יהיה בסדר!

נסענו לבית חולים היישר לדודה ורדה בתל השומר. היא לא הבינה מה קרה ולקחה אותנו ישר למנהל מחלקת פגים ויילודים. הוא הוציא את נוי מהעגלה ובידיים מלאות ניסיון בחן אותה ובדק לה את המרפס (יודעים מה זה? כי אנחנו נאלצנו להכיר מושגים חדשים שקיימים בגוף האדם…) וממש כעבור מספר דקות אמר “עכשיו אתם עולים למיון. מיד”. אני לא הבנתי מה קורה? מה קשור אליי כל מה שקורה כאן????? לאחר מספר בדיקות הודיעו לי שאנחנו מתאשפזות. מה? התחילו לקרוא “אמא של נוי”, ואני בכלל לא מבינה שמתכוונים אליי, הרי רק לפני 10 ימים קיבלתי את התואר “אמא”.

בשעות הערב באשפוז, חום הגוף שלה ירד והחליטו לשים אותה תחת מנורת חימום. בחצות, כשהסימנים שלה רק החמירו הגיעה הרופאה התורנית ואמרה לי “טוב, אני מקווה שלא ניפגש מחר בטיפול נמרץ”…. אני, הסתכלתי לאחור להבין אל מי היא מדברת כי מה קשור אליי טיפול נמרץ???
למחרת בבוקר בזמן שעשו לנוי בדיקה בחדר הטיפולים, יצאו פתאום איתה בריצה כמה רופאים היישר למעלה לטיפול נמרץ.

בדיוק אמא שלי וההורים של מיקי היו אצלנו. כולנו המומים. עומדים מחוץ לטיפול נמרץ ואז יוצאת הרופאה ומעדכנת שלנוי הייתה הפסקת נשימה ועכשיו מנשימים אותה ומחברים אותה למכונת הנשמה. רק כעבור מספר שעות הורשנו להיכנס לראות את הגוזל שלנו שוכבת שם רק עם טיטול, מחוברת לכל המכשירים והצינורות האפשריים ואנחנו חסרי אונים. לא מבינים באיזה סרט אנחנו נמצאים.

כך עברנו 4 ימים כשאף אחד מהרופאים לא יודע להגיד לנו מה קורה? ורק חוזרים ומדגישים לנו שככל שהבת שלנו בטיפול נמרץ, היא בסכנת חיים ואנחנו, בכלל לא מבינים את המשמעות של מה שאומרים לנו…

כשנוי הייתה בת 14 ימים, אני זוכרת שנכנסתי לתוך הטיפול נמרץ וראיתי את כל הרופאים סביב המיטה שלה ורופא שלא פגשתי קודם צועק עליהם “תפסיקו! תפסיקו לה את הההזנה מיד…אני חושב שאני יודע מה יש לה”. כשהם ראו אותי הם השתיקו אותו וביקשו שאקרא למיקי כדי שידברו איתנו.

הרופא ישב איתנו ואמר לנו במילים האלה: “אני חושב שאני יודע מה יש לבת שלכם. זה יכול ליהיות שני דברים. אני עכשיו מריץ את הדם שלה לבדיקה שתיקח כשעה וחצי. אם זו המחלה  X אני יודע מה עושים א’, ב’, ג’. אם זו המחלה השנייה, לא יודע”.כעבור שעה וחצי, בסביבות השעה 18:00 בערב הוא חזר ואמר:

“לבת שלכם יש MSUD - Maple Syrup Urine Disorder”

אם הייתם צריכים טישו, אז הצלחתי ולו במעט לקחת אתכם איתי למסע שלי…

ועכשיו אתם  בטח שואלים איך כל זה קשור לעסק שלי? על כך ארחיב בפוסט הבא.

pexels-photo-325690_800x533

קרדיט לתמונה – pexels-photo

עוד מהבלוג של שירי פקרמן וידצקי

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 months
תצוגה מקדימה

המתיקות שעשתה את השליחות של חיי

זה היה השבוע שהיה... בין אימון כושר_לריצה_לפגישות עבודה_לקורס דיגיטלי שמעיף הכי גבוה (ולתעוזה שקיבלתי השבוע בהשראתו. אבל זה שווה פוסט נפרד)_לכביסות_לניקיונות_לבישולים_לעזרה בשיעורים_להרכבת פאזל עם הנסיך הקטן של הבית...

תצוגה מקדימה

עליתי על אוטובוס הביקיני, מה איתך? (מתאים גם לאלו שלובשות שלם)

דמייני לעצמך שאת חולמת על משהו כבר די הרבה זמן את יודעת שאת במקום הנכון עבורך. שזו לא סתם משימת חייך, זו השליחות שלך. רואה את עצמך פורצת קדימה ועומדת מול כל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה