הבלוג של shirathayam

shirathayam

עדכונים:

פוסטים: 5

עוקבים: 1

החל מאוקטובר 2017

‏שבת 13 ינואר 2018

אריאל שלי, לולי בלבולי, אריתות, ארישטות, אהבת חיי, אוצר שלי…

כל שמות התואר האלה שמורים במערכת, אתה הרי כבר לא מרשה לי לקרוא לך ככה

אהב קטן שלי, החלטתי לכתוב לך מכתב, יותר נכון התבקשתי לכתוב לך מכתב. למען האמת, זה לא היה כל כך קשה כי סוג של מכתב כזה כבר שוכב לי בראש תקופה ארוכה ולמען האמת חלק ממנו גם שכב אצלי בארון כבר למעלה משנתיים (אפילו שלוש). אבל רק בשביל הפרוטוקול, הכבוד והאחריות הייתי חייבת להוסיף כמה פריטים כי אחרי הכל, עברו למעלה משנתיים מאז הכתיבה וכל כך הרבה השתנה.

אתה בטח לא זוכר את התקופה המוקדמת שלך, התקופה שקרובה יותר לרגע הלידה שלך, אבל כשנולדת, כשהפכת אותי לאמא בפעם הראשונה, הייתי ילדה עם חלום על ילד שיענה על כל הציפיות שלה, ילדה קטנה שהביאה לעולם ילד עוד יותר קטן שאמור להיות “ספק צרכים“. היית ילד שהיה אמור להיות הגשמת כל החלומות והציפיות שלי. חלומות על ילד קטן שיגדל ויהיה לאח גדול וחזק עבור האחים והאחיות הקטנים שלו. היית אמור להיות אח גדול וחכם לאחים קטנים שילמדו ממנו חשבון ואנגלית כי אתה כבר למדת ויש לך ניסיון. היית אמור להיות אח חייל, אמיץ ונפלא לאחים קטנים שמתגאים בו, ממתינים לו בתחנת האוטובוס בהתרגשות כי “הוא הכי חזק שיש בעולם”. היית אמור להיות זה שמתקשר אלי בדקה לשבת ומודיע לי שהוא מביא אתו כמה חברים מהיחידה כי הם פספסו את האוטובוס האחרון לבית. היית אמור להיות אח גדול, חכם וחזק שחוזר מהאוניברסיטה בסוף שבוע וכל הבנות בשכונה היו מחייכות אליו ומתפללות בלב שיזמין אותן לבילוי של שישי בערב כי הוא “חתיך הורס”. היית אמור להיות זה שאליו אני מתקשרת כשאני מתלבטת איך לטפל באחותך הקטנה שהחליטה להבריז מהלימודים ובמקום זאת לעזוב הכל ולכלות את זמנה בים עם החבר’ה. היית אמור להיות זה שמכריז איתי ברוגז כי אני לא משחררת לו את האוטו החדש שקניתי. היית אמור להיות כל זה, אבל אריאלי שלי, אהבת חיי, כבר אחרי שלושה חודשים היה ברור שמשהו אתך לא בסדר, משהו לא ברור הולך לקחת לי את החלומות על אותו ילד מוצלח. ראיתי אותך, פרח קטן ויפה שלי נובל, השמש שלי שוקעת ולא רק מכיוון מערב. מכל כיוון אפשרי הגוף הקטן שלך הלך והתקפל לו. רעדת לי בידיים כאילו היית ג’לי על מגש ובין חיים למוות הגעתי אתך לבית החולים. משם הכל היסטוריה. כבר אז הייתי צריכה לדעת שכל החלומות שלי על אותו ילד לא יתגשמו לעולם.

לא היה צריך יותר ממשפט אחד על מנת לגזול לי את החלום הגדול, לגזול לי את התקווה הזאת לחיים יפים מלאי אושר. איך אני שונאת את היום הזה, בדיוק חגגנו לך שלושה חודשים – 17.09.2012. הרופאה האכזרית הזאת, באה ואמרה לי משהו כמו  הייתה מספרת לחברה שהיא נשארת משמרת נוספת. אני אפילו זוכרת איך היא הייתה נראית, נמוכה, מתולתלת כשעדר של סטז’רים נשרך לידה  ומאחוריה. כלאחר יד היא תפסה אותי לשיחה במסדרון ואמרה לי שיש לך אפילפסיה קשה מאוד ושיש חשד כבד לפיגור בעתיד. משפט אחד, פחות מ 20 שניות ואז היא נעלמה. היא בשרה לי על תקופת אשפוז לא קצרה שבה יתאימו לך תרופות, אבל לא בשרה לי כמה קשה תהיה אותה תקופה, כמה קשה הגוף שלך יגיב לטיפול ובאיזו בצורה קיצונית ומהירה כל זה יקרה. היא אפילו לא עצרה לשאול מה שלומי ואם אני בסדר. אהוב קטן שלי, הדחף הראשוני שלי אמר לי להגיב בתשובה אימפולסיבית נוסח: “תמותי אמן”! וגם קללה בנוסח “לאמא שלך יש אפילפסיה”, אבל שתקתי. שתקתי ולא הצלחתי להוציא הגה מהפה. תסלח לי על כך אריאל שלי, סליחה על שלא יכולתי לדבר. תסלח לי על ששתקתי. פשוט לא ידעתי מה לומר לה, לא ידעתי איך לענות. לא ידעתי אם צריך לשאול שאלות ומה השאלות הנכונות. אני כל כך פחדתי, ממש פחדתי ולכן לא שאלתי שאלות, לא חקרתי, לא בדקתי ולא חיפשתי תשובות. לא ידעתי מה לחפש.

אני זוכרת שהבטתי בך וכאילו לא אמרו לי כלום, ידעתי שהם מדברים שטויות, ידעתי שאין להם מושג בילדים כי בתי חולים זה “מפעל ליצור ילדים” ואין להם זמן להתעסק עם ילד אחד כשפתאום מגיח ילד אחד נוסף. אריאלי שלי, לא ידעתי מה לעשות אז פשוט עברתי למצב של “טייס אוטומט”. וכיאה למצב אוטומטי, עשיתי כל מה שמצופה מאימא המאושפזת עם הבן שלה לעשות. אתה זוכר אריאל שכבר בגיל 3 חודשים, כשקיבלנו את החדר שלנו בבית חולים לחשתי לך באוזן שהכל יהיה בסדר ושאימא כאן לטפל בכל? אתה זוכר שאמרתי לך שכלום לא יהיה חסר לך ושאני לא אשן שניה רק כדי לראות שהכל בסדר אצלך? כמו שאמרתי, פעלתי על אוטומט בלי לדעת מה מצפה לי ולקראת מה אני הולכת. אבל באמת ובתמים האמנתי שהכל יהיה טוב. ידעתי שזה “רק” אפילפסיה, כמה כבר נורא זה יכול להיות? כמה מסוכן ובלתי נסבל זה יכול להיות? אין מצב שזה יהיה עד כדי כך רע.
כך התחלנו את היום הראשון בבית חולים בלי לשם לב שאתה אושפזת אבל אני גנבתי את כל ההצגה.

מאותו יום ועד השחרור, במשך 90 ימים עמדתי במבחן הורות תחת עיניהם הביקורתיות וגדולות של הרופאים, האחיות, הסטז’רים והעובדים הסוציאליים. 90 ימים של מבחן מסוגלות שלא היה סיכוי שאכשל בו. עמדתי בו די ביושר, זו חובתי ולא קיימת אופציה אחרת. בכל ימי האשפוז, בשלווה ונחת,  באהבה ובהרבה רגעי צחוק רקדתי אתך בשקט לצלילי מוזיקה רגועה ונעימה שהתנגנה בחדר. אפילו הרופאים זמזמו בשקט את השיר האהוב “על הגדר קפץ אנקור” ואת “רצה הקיפוד” כשנכנסו לחדר שלנו. לא הפסקתי ללטף, לא הספקתי לחבק, לא הפסקתי להסתכל עלייך. הערצתי אותך!!! הערצתי אותך על כמות הזריקות שקיבלת, הערצתי אותך על כמות התרופות שהגוף הקטן שלך נטל וזה לא נגמר. זריקה אחרי זריקה, תרופה אחרי תרופה, בדיקות דם בקצב של אחת לשלושה ימים ובעיקר צילומי ה CT וה MRI שחייבו אותנו להזריק לך עוד ועוד חומרים מטשטשים, חומרים שהרדימו את הגוף הקטן שלך. אבל הגוף שלך לא הגיב לאף טיפול ולאף לא אחת מהתרופות, והתקפי האפילפסיה רק הלכו והתגברו. אתה הפכת למכונת רטט אנושית, ואני? אף אחד לא ראה אותי, אף אחד לא שאל מה איתי ומה שלומי או איך אני מרגישה. תמיד זה היית אתה. אבל לא חשבתי על זה בכלל. אף פעם לא הייתי באמת מעניינת אז זה לא הרגיש שונה. המשכתי לעשות את מה שאני יודעת, לתת מעצמי ולהיות לך לאמא. המשכתי לאהוב אותך עד כלות, המשכתי לשמור ולהגן עלייך. עטפתי אותך קרוב אל ליבי ואף אחד לא יכול היה להתקרב אלייך. שרק ינסו, הלביאה שמרה על הגור הקטן טוב טוב. ואתה, אתה אריאלי שלי נראית כל כך רגוע. טוב, קצת קשה לא להיות רגוע שדוחפים לך עשרות מ”ג של סמים בכל יום שכל מטרתם היא להשליט סדר במוח שלך, לטשטש ולהרדים אותך בין התקפי הרטט כי אחרת הגוף לא יעמוד בנטל. אתה שקלת קצת יותר מ 5 קילוגרם, יש תינוקות שרק נולדים במשקל הזה. אם היה ניתן הייתי מחזירה אותך לבטן לתקופת הגנה נוספת ושם בטח לא היית צריך לחטוף את כל הזוועות שתכף היו נקראות בדרכך. והזוועות האלו לא איחרו לבוא.

כאימא ששרדה באומץ 90 ימי אשפוז והפגינה אהבה והגנה של חיה פצועה אף אחד לא הכין אותי ליום שאחרי, ליום  שבו אשתחרר מבית החולים ואחזור לבית. ליום שבו אהיה אתך בבית לבד וכבר “הכל יהיה חוקי והכל יהיה מותר”.  אף אחד לא הכין אותי ליום שבו אצטרך להתמודד מולך כשאני לבד,  מול הדבר הזה שנקרא “אריאל בבית”. בחוסר המודעות שלי עשיתי את הטעות הגדולה של חיי ופתחתי נגדך חזית על שגנבת לי את החופש ואת החלום האימהי. אף אחד לא הכין אותי לסיכוי שאני אהווה סכנה ממשית עבורך. שם בבית, רחוק מעיניהם הבוחנות של אותם רופאים, אחיות, סטז’רים ועובדים הסוציאליים יפי הנפש הכרזתי מלחמה נגדך. זה רק אני ואתה, ילד בן חצי שנה מול אמא ענקית, אחד מול השני באמצע אלוהים. כעס עצום שלא ניתן לתאר במילים, פתחתי במתקפת התעלמות ממך. “סגירת החשבון” על שלושה חודשים שגזלת ממני. אותה “סגירת חשבון” אהוב שלי, הייתה יחס כוחות לא הוגן – אני יודעת, אבל עדיין האכלתי אותך ע”י מגבת מוגבהת וממש לא טורחת לעשות לך את ה”גראפס” המוכר. לא החלפתי  לך טיטולים בזמן, קילחתי אותך בתדירות של יום כן ויום לא (ולפעמים יומיים לא). לא דיברתי אתך, לא שרתי לך ורק התעלמתי ממך. התעלמות טוטאלית מילד שגנב לי שלושה חודשים מהחיים. באותה תקופה, רק אלוהים יכול היה להציל אותך מ”אמא מפלצת”, מאימא רעה שאיבדה את כל האנושיות שבה, והוא אכן הציל. אומנם לקח לו קצת זמן, קצת יותר מידי זמן, שבועיים אם נהייה מדויקים, משבועיים ארוכים, מתישים ומאיימים, אבל בסוף הוא עשה אתך חסד והציל. מעניין במה הוא היה כל כך עסוק שלא התפנה עוד קודם לכן. טוב לא נורא!!

קצת יותר משבועיים לקח לי כדי להבין שאני חייבת להתאפס על עצמי. חייבת לקחת את עצמי בידיים כי משהו כאן ממש לא בסדר. אחרי שבועיים נפל האסימון, הבנתי שטעיתי, ידעתי שאסור לי ושאם לא אתאפס על עצמי עכשיו זה ייגמר רע מאוד לשני הצדדים. אריתות יפה שלי, אני לא כ”כ רוצה לערב אותך איפה היה אבא שלך בכל הסיפור. הוא פשוט כמעט ומעולם לא היה שם – לא למענך ולא למעני. אבל כאמור, אני משאירה אותך מחוץ לזה! אולי כשתגדל אספר לך קצת יותר.  בכל אופן, פסק זמן קצר לעצמי וכמו בכל אֵבֶל טיפוסי, גם אני עברתי את חמשת השלבים מבלי לדעת שיש בכלל שלבים כאלה. בלי לדעת לרגע שבאמת הכחשתי שאני במצב, מבלי לדעת שמה שהרגשתי היה כעס טהור על כל העולם, בלי לדעת מהו המיקוח המטומטם הזה, בלי להבין ששבועיים שלמים הייתי בדיכאון מוחלט בהם לא תפקדתי אפילו לא למען עצמי. עד שהבנתי! עד שבפעם הראשונה באמת קלטתי שוואלה, יש מצב גדול שאתה ממש אבל ממש לא אחראי לכל זה. אתה לא היית אחראי לשום דבר ממה שקורה מאז ועד היום. בכל “אשמה” רק הרופאה האכזרית שבעצם צדקה כשאמרה שיש לך הפרעה. שבועיים עברו עד שאותו אסימון נפל והבנתי שיש מצב שזה אתה, אתך אני ממשיכה ואתך אני מנצחת יהיה מה שיהיה. עוד מעט יגיע הרגע הזה שבו אני אגלה שעלק “חמשת השלבים” הם בעצם רוטינה שיכולה לחזור על עצמה שוב ושוב וזה ממש לא איזה אירוע חד פעמי. סיוט. כמו אז, גם היום אני מוצאת את הצורך הזה להתנצל בפנייך! 15 שנים עברו ואני עדיין בכעס על הרוע שיצא ממני, על הרוע המטורף והלא הוגן הזה שהפגנתי כלפייך, כלפי אותו ילד רך בן חצי שנה שלמרות הכל עדיין חייך אלי ועדיין קשקש בלל של הברות לא ברורות העיקר למשוך את תשומת ליבי. אחרי 15 שנים, אני שוב מוצאת את עצמי אומרת לך שלא התכוונתי להוציא עליך את התסכול שלי. לא ידעתי משהו אחר, לא ידעתי איך לפייס את עצמי על שאני הכנסתי אותך לכל החולי הזה. הרי זו חייבת להיות אני, אני הבאתי אותך לעולם.

אריאל אהוב שלי, אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול, זוכרת את אותה השלמת פערים שהשכלתי ליצור. זוכרת שלמדתי להכיר אותך מחדש ואתה אותי, זוכרת איך באותו יום נשבעתי לך אמונים איך נשבעתי שמעולם ועד עולם לא אוותר עלייך יותר. מאותו רגע מבורך, מעולם לא ויתרתי שוב.

מאותו רגע הייתי שם בכל הכוח. אני היית כשלא דיברת, שלא תפקדת, כשבכית, כשצעקת, שלא הלכת וכשכמעט והלכת (אתה בטח מבין למה הכוונה ב”כשכמעט והלכת”). הייתי באספות הורים, בחוגים, בפגישות, בטיולים, בפחדים ובחרדות, בחגים ובשבתות. הייתי במחלות, בטיפולים, בנטילת התרופות ובקבלת הזריקות. הייתי בכל מצב אפשרי ובכל רגע נתון. הייתי זאת שנמצאת להכיל ולקבל את כולך גם בטוב וגם ברע. שיהיה לך ברור נסיך קטן, תמיד אני הייתי ותמיד אהיה למענך אהוב שלי. גם כשלא קל ולא נעים. התקופה הזו לימדה אותי הרבה, למדתי לא לדבר על הבעיה שלך בגוף ראשון רבים, זה קרה לך ולכן זה שלך! אני נמצאת על מנת לעזור ולתמוך. מאותו רגע התעוררות שלי הבנתי שכל קיומי מושתת על מנת להיות עבורך, שוכחת להיות עבורי. יודעת שכל עוד טוב לך טוב לי. יודעת שלא משנה מה, אם רק תצטרך אני שם בכל הכוח. וכך זה היה מאותם שבועיים ועד להיום! 15 שנים בדיוק עברו מרגע ההתפקחות שלי. 15 שנים עברו מהרגע שהבנתי שהתפקיד שלי הוא להשקיע ולטפח. אבל לא לקחתי בחשבון כמה דברים. לא לקחתי בחשבון כמה דברי קריטיים וחשובים. בכל הזמן הזה אתה גדלת והתפתחת. אתה כבר תא אותו ילד מרצה  בן פחות מעשר שנים, אותו ילד שמרצים בבקבוק בועות סבון או בחטיף שוקולד. אתה הפכת לגבר של ממש! עם דעות, רצונות וחלומות משלך. הפכת לגבר קטן עם כוח ועוצמה, כעסים, פחדים, חשקים ותגובות אשר מותאמות לאותם רצונות וחלומות שלך. כבר לא מצליחה לעמוד בקצב, כבר לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא, כבר לא מצליחה לקרוא אותך כמו פעם, נדמה לי שנוצר מעיין סגירת מעגל, נדמה לי שהיום שהתפקיד שלי מסתכם בלהיות “ספקית הצרכים שלך”. כמה מוזר, החלומות שלי הפכו להיות הדרישות האישיות שלך היום, וחסר לי אם אני לא אצליח לעמוד ביעד. להבדיל ממני, שהשכלתי להבין שאתה לא יכול, אתה לא מבין שגם אני לא תמיד יכולה. שלא תמיד יש לי את הכלים או הכוחות לממש לך את החלומות. מבין, היום אני קולטת שאני כבר לא כל כך בטוחה אם באמת טוב לי לעשות שֶׁלָּךְ יהיה הכי טוב בעולם. ממש לא בטוחה אם באמת ככה רציתי ותכננתי את חיי, להיות “ספקית סחורה” של נער מתבגר שעתיד להיות גבר חזק. לא בטוחה אם תכננתי לעצמי אי פעם להיות צל של מישהו. כשאני חושבת על זה, תמיד הייתי צל של מישהו! פעם הייתי צל של סבתא שלך, אמא שלי, אחר כך הייתי צללית של אבא שלך והיום אני צל שלך. היום אני צריכה לעמוד ביעדים שאתה מציב לי וחסר לי אם לא אצליח. אני מוכנה לעשות הכל העיקר שהכל יעבור בשלום! שלא תכעס, שלא תקלל, שלא תתעצבן. הולכת באופן שיטתי על ביצים, מקפידה שעל אף כובד משקלי לא לשבור אף אחת מהן.

אריאל שלי, מאז ועד היום אני כאן למענך, בכל הכוח אבל בלי טיפה אחת של כוח. הרבה שנים עברו ואתה כבר לא ילד קטן בן שלוש או חמש שנים. אתה גם מזמן כל כך עברת את רף גיל עשר השנים או בר המצווה.  עברת כל כך הרבה, עברנו כל כך הרבה, ואני, תמיד הייתי למענך בכל טיפת הכוח שיש לי. לפעמים אני מרגישה כמו מפעל לייצור אנרגיה שעובד על אוויר. מרגישה כמו ערמה של אלפי כדורים בתוך בריכת כדורים ענקית אשר מוצפת עד אפס מקום, אבל בכל פעם מחדש יש איזו קפיצה אקראית שמערערת אותי ומעיפה אותי לכל מיני כיוונים, ושוב מחדש צריכה לאסוף את עצמי למקום אחד רק בשביל אותה פעם שנוספת שיקפצו עלי, בשביל אותה פעם שאצטרך לתת מקום רך לנחיתה. אז כן, אין לי כל כך הרבה ברירה אלא להיות עבורך בכל הכוח האפשרי כי אין לדעת מתי תגיע הנחיתה הבאה.

אני נמצאת בכל הכוח האפשרי כשאתה חוזר מאבא שלך במצב רוח קרבי, טעון בהרבה חומר שלילי על אותה אמא “כלבה” שהצליחה לקחת את הבית לעצה.
אני נמצאת בכל הכוח האפשרי כשאתה כועס, צורח, שובר והורס כל חלקה טובה ומאיים לקפוץ מהגדר כי לא הסכמתי לך מנה חמה.
אני נמצאת בכל הכוח האפשרי כשאתה מתפרע ומוציא את הכעס שלך על אדווה ששוב מבקשת ללכת לישון אצל חברה שלה כי מאוד קשה לה באווירה שנוצרה בבית או כשאני עוברת לדבר איתה עם העיניים, השפה היחידה שאתה לא מבין. השפה היחידה שבה אני יכולה לומר לאדווה כל מה שאני רוצה. השפה היחידה בה אני יכולה לומר לה: “אדווה אהובה קטנה שלי, אני כל כך מצטערת שנולדת למשפחה “הלא נכונה”. זו השפה היחידה שבה אני יכולה לומר לה: “לולי    קטנה שלי, אוהבת אותך עד כאב, אבל לפעמים אני כמוך, לא יודעת מה לעשות”. זו השפה היחידה שבה אני יכולה לומר לה כמה אני מעריצה אותה שכמו הברוש, גם היא חזקה ואמיצה מול כל תרחיש שיגיע. כי רק בשפת העיניים אני יכולה לומר לה שאין מה לעשות ושהמוח שלך ממש כמו אבטיח בתחילת העונה, הוא רק נראה טוב אבל לא באמת כזה.

אני נמצאת בכל הכוח בערבי שבת, כשאני נלחמת על ארוחות משותפות עליה אני טורחת באהבה גדולה. ארוחה שכול כולה “איזה מאכל יעשה לך טוב בלב וירצה אותך מספיק כדי לשבת אתנו על השולחן כי זה המעט שנשאר לנו”.

 אני נמצאת בכל הכוח ומאפשרת לך לעשות דברים או לא מתעקשת על דברים עקרוניים כי אני לא תמיד מבינה או יודעת איפה עובר הגבול בין “שחררי” ל “אין מצב לוותר הפעם”.
אני נמצאת בכל הכוח כשאני מגנה עליך בחירוף נפש, שומרת בסודי סודות כל אירוע אשר מתרחש בבית כי אולי זה מה שיגרום לי להתמוטט, כי אולי זה מה שיהיה הקש שישבור את גב הגמל ולא תהיה לי ברירה אלא לשחרר. זוכר שנשבעתי שאף אחד לא יפגע בך יותר? הבטחות יש לקיים!!! אף אחד לא יפגע בך יותר וגם לא אני.
אני נמצאת בכל הכוח כשאתה מרים עלי יד ומתנהג באותה אלימות שיטתית וכואבת, אותה אלימות שהייתי מתה לספר לך שאבא שלך העביר אותי אבל נשבעתי שאתה לעולם לא תדע מזה כלום. אין סיבה להשחיר לך את הלב שגם ככה אוכל סרטים.
אבל יותר מכל אני שם בכל הכוח בגלל אותו פחד משתק, אותו פחד קיומי,  פחד שאבא שלך ייקח אותך. שם, אצל אבא שלך אתה לא מוגן. שם זה בית חרושת לזבל וקללות. שם זה בית חרושת לפסולת אנושית. מצטערת שני אומרת כך אבל  שם בבית שלו אני לא מרגישה שאתה בטוח, האישה בבית היא “כרמלה של יום שישי” אבל בוא נעזוב את זה, אתה לא תבין לעולם מי זאת אותה “כרמלה” ולעולם לא תבין למה אני כל כך לא מסוגלת לשמוע על האופציה הזאת.

אז לשאלתך “מדוע אני עושה את זה” אני יכולה לומר לך רק דבר אחד קטן, אני עושה את זה כי
אני לא יכולה לתאר בפניך ובפני אף הורה את התחושה האיומה הזו, את תחושת האיום הזו שילד שאתה משקיע בו כל כך יכול להילקח ממנו. לא יכולה לתאר את התחושה שקובעים שאתה לא מספיק מוסמך להחזיק ולטפל בילד שלך. אין מצב שיגיע איזה מישהו חיצוני ויאמר לי מה אני מסוגלת לעשות או לא מסוגלת, אין חזקה ממני. אני מזכירה לעצמי כל יום ויום שאני הגעתי מנתניה, עיר היהלומים, וכיאה לאחת שהגיעה מעיר היהלומים אני יודעת בדיוק איזה יהלום איכותי וטוב אתה. אני מומחית רק מעצם היותי ילידת העיר. אז בכול הכוח שיש אני ממשיכה ללטש ולעצב אותך בדרך הנכונה, מאפשרת לך נקודת פתיחה טובה לחיים איכותיים וטובים.

אני עושה ואמשיך לעשות כל מה שצריך על מנת שתישאר במקום הבטוח שלך, כי אין כמו בית כדי להרגיש ביטחון. כי אין כמו החדר שלך עם כלי הנגינה שלך, עם הבריטון, האורגן, הטרומבון והתופים כדי להרגיע אותך כשאתה כועס. כי אין על המחשב האישי, הטלוויזיה והטאבלט שלך שעובדים בו זמנית על מנת שלא תפספס אף משחק כדורגל חשוב במקביל ל”שנות השמונים” או “בוב ספוג” המלך. כי אין על המקלחת הצמודה שלך בחדר כדי לתת לך פרטיות ואין על המזווה בבית שאתה חופר בו כל היום על מנת להרגיע רעב של Teenager. באף מקום אחר זה לא יהיה לך. אז אני עושה הכל על מנת שתישאר איתי, על מנת שתישאר במקום שלך. אני יודעת שלא יוציאו אותך ממני כי אין סיבה, כי בהרבה בתים  יש מהומות עם ילדים מתבגרים, אבל עדיין זה פחד קיומי. לבינתיים אני כאן, מתרפקת בכל הכוח למען אותם רגעים קטנים של חסד בהם אתה מחייך אלי, מחבק אותי ומנשק כמו שפעם. כרגע אני כאן בכל הכוח רק בעבור אותם רגעים קטנים של חסד בהם אתה קם במצב רוח מרומם, מצב רוח של עשייה, התרגשות ושמחה. רק עבור אותם רגעים בהם אתה מפרגן בחיבוק רך ואוהב, מפרגן בכוס תה חמה ועוגה שהלכת לקנות מהמכולת בלי שאדע. למען אותם רגעים בהם אתה מתקלח בלי שאבקש ומצחצח שיניים בלי שאבקש שמונים פעם. לבינתיים אני כאן בכל הכוח למען אותם רגעים שאתה שולח לי הודעת SMS שאומרת לי כמה אתה אוהב אותי, כמה אתה שמח שאני אמא שלך ואיך זכית באימא כמוני. לבינתיים אני כאן בכל הכוח למען אותם פעמים בהם אני שומעת ממך בגאווה כמה אתה מתרגש שמחר אתה הולך להופיע בפני חברי כנסת, בצבא, בתחנת המשטרה. אני כאן למען אותם רגעים קטנים שבהם אני ישנה צהריים ואם מישהו מתקשר אלי אתה עונה ואומר: “אמא נחה, תתקשרו מחר” (וואלה, פרגנת לי ביום שלם למנוחה). אני שם למען אותם רגעים בהם אתה הולך לסופר לבד, עובר שני אוטובוסים לכל כיוון ומחייג לשאול אותי אם אני בטוחה שלא שכחתי אף פריט כי אין מצב שאתה חוזר לעשות לי קניות שוב”. אני שם למען אותם רגעים בהם אתה נותן לי תקווה שהכל נורמלי, שכל השאר ממש “לא כזה נורא” וזה “חד פעמי”, עושה מאמצים רבים לשכוח שלפעמים “חד פעמי” מגיע במארזים של 50. אבל למען אותם רגעים קטנים אני מתמלאת באושר ואנרגיה. מביאה להם מקום גדול אצלי ומנסה לשמר אותם. מנסה לתחזק את אותם רגעים בהם אתה מחייך מכל הלב, צוחק עד קוצר נשימה ומנסה להבין מהם מאיפה יוצא הטריגר הבא שלך. למען אותם רגעים קטנים אני פשוט מסוגלת  לשכוח את המכות הכואבות, שוכחת את ההרס, שוכחת את הצעקות, שוכחת את הכעס, שוכחת את הפחד התמידי! פשוט שוכחת. לא בטוחה אם שוכחת או פשוט חושבת ש”זה לא כזה נורא”. כרגע המצב רגוע וזה מה שחשוב. אתה מחייך, אתה מאושר, אתה מתרפק באהבה עלי ועל אחותך. טוב לך ורגוע לך, אתה זורם עם “איסוף נקודות על התנהגות טובה” וכל הבית על מצב שקט. מה שחשוב הרגע הוא שטוב לך, ואם יגיע שוב גל של אלימות, נתמודד כמו תמיד – בכל הכוח אבל בלי טיפה אחת של כוח.

אריאלי, אתה יודע מה הכי נורא, הגרוע מכל הוא שאני אפילו לא מצליחה לכעוס עלייך עכשיו. אני יודעת שזה לא נורמלי אבל אני לא מצליחה לכעוס. כולי ידיעה אחת ברורה שזה לא אתה. אתה לא קשור לזה. רוצה להאמין שאם זה היה קשור אלייך, כל זה לא היה קורה. השעה כמעט חצות, אתה ישן בשלווה כזו שמעוררת פליאה. עוד כמה דקות נכנסת שנה חדשה וכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא כמה הייתי רוצה להעיר אותך, לגרום לאירוע מעורר רק כדי להציף אותך, להציף אותך כדי שתעורר את רגשות הכעס שלי. לא חושבת על זה שאין לי עם מי לחגוג את השנה החדשה, חושבת רק על כמה הייתי רוצה להעיר את הרגשות שלי על ידך.  רק כדי לזכור שמעולם לא היה לי זמן לעצור ולחשוב על עצמי. תמיד זה היית אתה. אתה תמיד היית במקום הראשון וכשאני חושבת על זה, הכעס עולה ומתעורר.

אני זוכרת שבבתי החולים, כשהיינו מאושפזים, מעולם לא שאלו אותי מה שלומי ואם אני זקוקה למשהו שאפשר לעזור לי בו. מעולם לא דיברו איתי ומעולם לא שאלו אותי אם אני הולכת או זקוקה לדבר עם מישהו. מעולם לא פנו אלי ושאלו אותי אם אני הולכת לאיזה סוג של טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי או אם שקלתי ללכת בכדי שאולי איעזר באיזו תרופה לפרק זמן מסוים על מנת להוריד מהלחץ שבו אני שרויה, להוריד מאותה חרדה קיומית שלא הולכת לשום מקום. מעולם לא פנו אלי לברר איך אפשר להקל עלי בהתמודדות עם תחושת הפחד התמידית הזו שאני חיה בה. פחד מ”רעידת אדמה” בתוך התא המשפחתי. מעולם ועד עולם לא שאלו אותי כלום. תמיד זה היית אתה. תמיד שאלו איך אתה מתפקד, איך אתה מצליח והאם יש שיפור. האמת, אצלך תמיד יש שיפור! אתה משפר את יכולת ההרס, את יכולת הכאב, יכולת התסכול והפחד. לפעמים אתה גם משפר את יכולת ההתנהגות הטובה באופן מעורר פליאה אבל בעיקרון, הרגרסיה היחידה היא אצלי.

גם בוועדות ההשמה, מעולם לא שאלו אותי מה שלומי. מעולם לא שאלו אותי איך אני מתמודדת ואם אני זקוקה לעזרה, אם חסר לי משהו, אם יש לי עם מי לדבר, אם יש מישהו שתומך בי או אם יש מישהו שמלווה אותי. מעולם לא שאלו אותי אם אני נחה מספיק או אם יש איזו פעילות שאני עושה על מנת לשחרר לחצים. לא שאלו אותי אם הייתי רוצה לצאת לאיזה קורס שבעירייה או שבמתנסים מארגנים להורים שיש להם “ילדים כאלה”. תמיד זה היית אתה!!! איך אתה מרגיש, איך אתה מתמודד, איך האחים שלך מקבלים אותך, איך השכנים מקבלים אותך! איך הולך לך בבית הספר ואיך אתה מתמודד בבית כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה. איך אתה ואיך אתה ואיך אתה ואיך אתה. אף פעם לא שאלו איך אני!

במשפחה זה בכלל להיט, מעולם לא שאלו אותי אם אני זקוקה לעזרה. אם אני רוצה שייקחו אותך קצת כדי שאני אשן צהריים או אפרגן לעצמי באיזו חופשה קצרה. תמיד זה היה אותו משפט מלא רחמים “איזה סרט” “ילד מסכן” “שלא נדע” וכל דבר קטן שעשית פרגנו לך. שכחו שיש מי שעמד מאחורי ההצלחה שלך. לא! אני לא רוצה לקטוף לך את ההצלחה! זו ההצלחה שלך! זה ההישגים שלך! אבל תמיד חשבתי שיהיה נחמד לשמוע את המשפט: “וואלה, עשית עבודה טובה”. לבינתיים, לשמחתי תמיד מחפשים איך לפנק אותך (אבל מרחוק – מקרוב מאוד קשה להם להכיל אותך). נכון שלא תמיד יש להם סבלנות לקחת אותך אליהם כי “הם לא מסוגלים להתמודד” אבל מה איתי? למה נראה להם שאני מסוגלת ולא מתעייפת??? אריאלי, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, כמה אני מעריצה אותך, אבל לפעמים גם אני לא מסוגלת להתמודד, גם לי אין כוח. מרגישה כל כך רעה ושונאת את עצמי על כך אבל לפעמים כשאתה חוזר לבית אני מתמלאת בפחד תהומי. לא יודעת מה מצפה לי היום, לא יודעת לְמָה לחכות ולא יודעת אם יש מצב שבעצם הזאת היום ייגמר בטוב. הביטוי “זר לא יבין זאת” הוא יותר מסתם ביטוי עבורי. לא ניתן להבין איך זה שאתה נמצא בהתקף הכעס שלך. הקללות, האלימות, הצרחות קורעות הנשימה כאילו היית חיה פצועה. ולא, אני לא מדברת על האירועים שמתרחשים בקניון, בפארקים או סתם במגרש. לא מתרגשת מעיניהם השיפוטיות והביקורתיות של החברה חסרת המודעות הבסיסית שהופכת ברגע ליועצים חינוכיים. אני לא מדברת על החברה שמביטה בעיניים מרחמות ועוד מעזה לכעוס עלי. אני מדברת על הכאב הגדול של תגובות המשפחה. הנוהל הוא שתוך שנייה ושליש מרגע ההתפרצות כל הבית מאדה את עצמו. הבית השוקק חיים נעלם דום וכל אחד מסנן מילה עוקצת ובורח. רק אני נשארת מולך, לבד. אתה לא מבין מה קרה ואך קרה שפתאום הבית התרוקן. לשאלתך “איפה כולם” אני עונה בצרחה מקפיאה “כולם הלכו כי אתה ילד מעצבן שלא יודע אך להתנהג” בעוד שמה שבפועל רציתי לומר לך היה אחרת לחלוטין. לוקח לי כמה רגעים כדי להירגע (וזה קורא בדרך כלל כשאני כבר לא בסביבת המשפחה), כבר לא מתכופפת על ברכי כי אתה כבר גדול ממש, עוטפת אותך אלי וחוזרת על מחשבותיי בקול צלול וברור: “לא כולם יודעים לקבל את השונה”. אתה לא ישר מקבל את החיבוק.  אבל בסופו של דבר אתה מתרצה – ממש כמו פעם. ברגעים האלה, לא אכפת לי שוב למחוק את עצמי. אתה מתרפק עלי בחיבוק ובבכי קורע נשמה ואני שואלת את עצמי בלב: “מי אני לעומתך”? כרגע אריאל אתה הכל! כרגע אתה יושב עם פנים כואבות וכל מה שאני רוצה זה שתהיה מאושר. גם אם זה אומר לבטל את עצמי.

אני שונאת את הפיגור הזה.
לא מבינה למה מכולם הוא בחר בי.
לא מבינה למה אם אף אחד לא מצא בי טוב, דווקא הוא החליט שאני מספיק טובה עבורו כדי לחיות בתוכי!  לא מבינה מאיפה זה הגיע ולמה אין לזה תרופה.
אני שונאת את הרגע הזה שאתה באמת לא מבין שיש לך את הפיגור הזה. שונאת את הרגע הזה שאתה אומר: “אמא שלך מפגרת” או: “מה אמא, אני באמת מפגר”? אחרי שאתה שואל אותי: “אמא מה יש לי, למה אני שונה מכולם” או “למה אני בבית ספר של מיוחדים ולא בבית ספר כמו של אדווה”. אתה אומר לי “את מפגרת”  אחרי שאתה שומע אותי אומרת בבתי חולים: “הוא מאובחן עם פיגור קל”.
איך אני יכולה להסביר לך ילד חכם שלי שזה לא אני, זו מערכת שלמה שהגדירה אותך ככזה?
אין לי תשובות לשאלה הזאת. השאלה הזאת ממלאת לי את הגוף בפחד אין סופי.
הפחד הגדול הוא זה שכּוֹלֵא אותי במקום הזה של להגן עלייך בחירוף נפש. נשבעתי שלא אפגע בך שוב ואני מקווה שאני מקיימת את זה. אתה חושב שאני מקיימת את ההבטחה הזו? פשוט אני מקווה שאני לא עושה יותר נזק ממה שכבר יש. אתה יודע, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
והרי שבשורה סופית, אתה הוא זה שלימדת אותי כל כך הרבה דברים.

אתה זה שלימדת אותי להיות לוחמת.
אתה זה שלימדת אותי להיות לביאה.
אתה זה שלימדת אותי לבחור את הבחירות הנכונות.
אתה זה שלימדת אותי לבצע את הפעולות בצורה הטובה ביותר.
אתה זה שלימדת אותי ללכת זקופה בלי לפחד מכלום.
אתה זה שלימדת אותי איך להתעקש, להילחם, להצליח ולחלום.
אתה זה שלימדת אותי לחיות עם עצמי.
אתה זה שלימדת אותי כמה כוח יש לי וכמה הרים אני יכולה להזיז.
אתה זה שלימדת אותי להאמין בך ולטפח אותך ולא לוותר גם שלא קל ולא נעים.
אתה לימדת אותי לפרגן, לקוות, להיות! בעצם היותך בנית עבורי הרים וגבעות ובשתיקה שלך לימדת אותי להתגאות. כמו פרפר היית והפלאת אותי ביופי ובהצלחות שלך.
אתה לימדת אותי לחכות באמונה לרגעים בהם אתה תרוץ, תקפוץ, תצחק תתפרע ובהתחלה אפילו התרגשתי שראיתי איך את אחותך במכות אתה קורע.
אתה זה שלימדת אותי שאם נופלים זה לא בגלל שהרצפה עקומה אלא שנמאס לה שדורכים עליה והיא רק רוצה חיבוק.
אתה זה שלימדת אותי שהנחות יש רק בסוף עונה או בעירייה.
אתה זה שלימדת אותי שגם שקשה לא מוותרים.
אתה זה שלימדת אותי להתרגש מחיוך של תינוק או מפרח חדש שצומח.
אתה זה שלימדת אותי לשאוף קדימה ולא לעצור באדום.
אתה זה שלימדת אותי לקפוץ לתוך המים העמוקים ולא משנה כמה הם קרים. אתה לימדת אותי להתמודד מול אותם המים שבהתחלה הקפיאו את נשמתי אבל באותה נשימה קפואה לימדו אותי  לזוז מהר בכדי שאוכל לשרוד, בכדי שאוכל לתת לך את האופציה לשרוד. אתה יודע, אחרי שהבנתי את הפרינציפ וחשבתי שאני באמת “שולטת במצב”, הרשתי לעצמי קצת לנוח – אלוהים כמה טעיתי!  טעיתי כי לפתע שוב הרגשתי את קור המים הקפואים, שוב השיתוק המוכר והכואב. אריאל, לא נותרה לי ברירה אלא להמשיך לנוע אבל הפעם ללא עצירה, עד היום אני לא עוצרת. מאמינה שבשלב כלשהו תהליך השחייה יסתיים ואחרי הכל אצליח לראות את חוף המבטחים שלנו.

אני יודעת ששינויים זה לא דבר קל. לא אחת זה מלווה בסבל רב ובתסכולים אין סופיים. אנחנו נאלצים להתמודד מול סביבה עוינת וביקורתית, להתמודד מול החששות ומול “מה יגידו השכנים” או “איך המשפחה תקבל את זה” עם ה”לא נעים” וה”לא מקובל” אבל יותר מכל להתמודד מול השדים האישיים שבראש שלנו אשר אומרים לנו כמה לא כדאי ולא רצוי ו”זה לא מקולקל אז למה לתקן”???? לכן, בדיוק למען אותו הרגע שבו למדתי ממך כל כך הרבה, החלטתי לשם את עצמי קצת במרכז, להשאיר את כל הפחדים מאחור ולנסות לתקן את הלא מקולקל. למען אותו רגע שבו החלטתי לקפוץ למים הקרים, למען אותו בכי וכאב המשתק שהגיעו בעקבות כך למשך חודשים שלמים אני רוצה לומר לך תודה. תתפלאו כמה מקולקל הכל היה – מאוד מקולקל!!! זו רק ההרגל הזה שמביא למצב להמשיך כאילו באמת הכל טוב ו”נסתדר”. למען אותו רגע שעצרתי ממלאכת העשייה ונתתי לעצמי פסק זמן קטן לטיפול עצמי, למען אותם רגעים שחוויתי מחדש את אותן נפילות כואבות, פחדים משתקים, טעויות קריטיות ואכזבות קשות שבאו בעקבות אותה עצירה – אני רוצה לומר תודה. בזכות כל אלה אני במסע תיקון עצמי, טיפול יסודי בזאת שחושבת שהיא מפעל אנרגיה עולמי. אך יותר מכל אני רוצה לומר תודה על הכוח שקיבלתי בזכותך להילחם שוב ב”מים קרים” ולחפש טוב יותר את חוף מבטחים שלי. בטוחה שאיפשהו טעיתי בניווט אחרת כבר מזמן הייתי מגיעה למקום בטוח.

אל תשכח לעולם כמה אני אוהבת אותך.

בטוב וברע וגם כשלא נראה

אמא

עוד מהבלוג של shirathayam

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 4 months

"עליית הגג" שלי

היא שומעת את Zamfir, גדול חלילני הפאן בעולם מנגן את "The Lonely Shepherd". היא עדיין לא בטוחה לאן המנגינה לוקחת אותה אבל היא יודעת שהיא נוסעת רחוק. הכי רחוק שרק אפשר לדמיין. היא מתמסרת לניגון כשברקע נשמעות צרחותיו של בנה. הוא משליך...

תגובות

פורסם לפני 4 months

כל שבת שנייה

מכירים את מקש קיצור הדרך CTRL+Z שיש במחשב? זה שמחזיר אותנו כמה שלבים אחורנית במידה והתבלבלנו באמצע כתיבת עבודה? נכון מקש להיט? פצצה! טעית? לא נורא! תוך שניה מחזירים הכל חזרה! אני טוענת שכל אחד צריך מקש כזה בחיים וכל אחד חייב...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה