הבלוג של דליה שימקו

הבלוג של דליה שימקו

דליה שימקו היא במאית, שחקנית ומנהלת קבוצת תיאטרון אנסמבל אספמיה הפועלת בתאטרון תמונע.אם לבן - בן 14 וחצי, חיה עם בן זוג במרכז תל אביב.

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מאפריל 2010

אתמול הייתי באספה של איגוד איב - איגוד היוצרים העצמאיים בתיאטרון איגוד, המאגד בפעם הראשונה את האנשים הבודדים ביותר בעולם התיאטרון – היוצרים העצמאיים.

יוצרים אלה (ואני ביניהם) הם הבימאים שבוחרים מחזה או רעיון להצגה, ומתחילים לממש אותו:

א. מגישים בקשת תמיכה לקרנות הבודדות שתומכות ביצירה עצמאית.

ב. מלהקים שחקנים ומציעים להם לעבוד, בדרך כלל בחינם.

ג. בוחרים יוצרים: מעצבי תפאורה, מעצבי תאורה, מעצבי תלבושות, עוזרי במאי, גם הם בדרך כלל בחינם.

ד. מחפשים תיאטרון שבו יציגו  את ההצגה. לפעמים זה דורש להראות קטעים מההפקה, וזה כשעדיין אין תקציב או חדר חזרות.

ה. דואגים לחדרי חזרות בחינם, שבהם ייערכו החזרות על ההפקה (לרוב נסתפק במקלט או בחדרים מזדמנים ומשתנים).

ו. יוצרים לוח חזרות הלוקח בחשבון את האילוצים של כולם,  כלומר להסתפק בשאריות הזמן של השחקנים.

ז. מוצאים צלם שיצלם בחינם עבור יחסי ציבור ופלייר.

ח. ממתינים המתנה ארוכה (לפעמים שנה ויותר) לתשובות של מעט הקרנות אליהם פנו.

ט. אם אישרו להם סכום להפקה (הסכומים המאושרים נעים בין-5000 ל-30,000 ש”ח. רק להשוואה- הפקות בתיאטרון הממוסד מתחילות מ-150,000 ש”ח  ועשויות להגיע למיליון), מחלקים אותו לצורכי ההפקה כך שאפשר יהיה לעשות משהו זול ושגם יהיה לו ערך אסתטי.

י. נאלצים להסתפק ביום או יומיים בהם אפשר לעשות חזרות על הבמה שעליה יופיעו עם התפאורה והתאורה (בתאטרון ממוסד זה לפחות עשרה ימים).

יא. מופיעים פעמיים בחודש, לפי אילוצי השחקנים העובדים בתיאטראות.

יב. מחלקים ביניהם את הכסף הנכנס לקופה בין המשתתפים. לפעמים זה 50 שקל להצגה, לפעמים יוצאים בהפסד.

יג. מופיעים גם לפני 10 אנשים באולם.

יד. מחלקים פליירים ברחוב לאנשים ומגייסים קהל כל פעם מחדש.

טו. מייחלים לביקורות מחמיאות, כי אחרת אין לנו סיכוי בכלל.

אני יוצרת עצמאית כבר שבע שנים, שבמהלכן יצרתי כבר חמש הפקות ( “קשר דם”, “יונה וולך המופע”, “הגברת הראשונה של הרייך השלישי”, “חיי נישואים”, ו”מבוך המראות” המוצגת בימים אלו) והשישית בדרך.

עכשיו, לאחר שהבנתם כמה זה קשה, נשאלת השאלה שאני שואלת את עצמי כמעט כל יום: למה לי? למה ליצור ככה? למה לא בצינורות המקובלים?

והתשובה היחידה היא- החופש!

כן, גבירותיי ורבותיי, חופש היצירה הוא יקר מאוד ולפעמים קשה מנשוא, אבל בעיניי זוהי הדרך האמיתית ביותר להיות אומן.

אני אומנית, נולדתי כזאת, עם תשוקה אדירה ליצור, לממש את כישרונותיי התובעניים ולומר משהו בעל משמעות. קשה לי עם מרות, והכי קשה לי עם פוליטיקה ושני הגורמים האלה הכרחיים להתפתחותו של אומן בתוך הממסד.

בנוסף לכך אני אישה – שחקנית שעשתה את המעבר ממשחק לבימוי, מעבר שהוא מאוד חלק ולגיטימי לגברים ויש הרבה שחקנים-במאים, אבל בחברה השוביניסטית שלנו,  שבה שחקנית נתפסת הרבה פעמים יותר כאובייקט מאשר כסובייקט, יש פחות פרגון למעבר כזה אצל נשים.

ואולי כל זה הוא ניסיון להסביר משהו שהוא פשוט כזה: חשוב לי ליצור בדרך שלי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד; בלי להתחשב בטעם הקניינים והמנויים; להגיד מה שאני רוצה בלי לפחד; לגעת בחומרים כבדים ופיוטיים (שמדליקים אותי נורא) ושמשום מה נעדרים מהבמה המרכזית; ליצור עם אנשים מלאי תשוקה להצגה ולתפקידים שלהם; לדעת שהקהל, גם אם לפעמים מועט, הגיע להצגה מסקרנות אמיתית ולא כי הוא קנה מנוי. לראות אנשים שמגיעים לקופה בערב ההצגה באופן ספונטני, כי בא להם לראות משהו טוב, שונה ולא יקר. לדעת שאני מסוגלת ליצור גם אם לא נותנים לי רשות לכך.

את הצגתי האחרונה “מבוך המראות” יצרתי ללא תקציב. מצאתי את עצמי יושבת ומחכה לתשובה מקרנות במשך יותר משנה, אז החלטתי ליצור הצגה שאינה דורשת דבר מלבד כישרון. מחזרתי מספר תלבושות ואביזרים מהפקתי הקודמת, ועשיתי חזרות בחדר של מטר על מטר (סטודיו של בן זוגי). התוצאה, לדעתי (ולשמחתי גם לדעת אחרים), נפלאה ואני שמחה להזמין את כולכם לצפות.

“מבוך המראות”, תיאטרון תמונע שונצינו 8 ת”א
ה-24 למאי בשעה 20:00
כרטיסים 45 ש”ח, ללא הנחה וללא כפל מבצעים.

עוד מהבלוג של דליה שימקו

תצוגה מקדימה

פילגש

פעם הייתי פילגש. כן, התואר המפוקפק הזה שמריח מקלון ומתשוקה. הייתי צעירה מאוד ויפה מאוד (למרות שלא ממש הרגשתי כך), פנויה ובתחילת הקריירה שלי כשחקנית. ניהלתי רומן עם גבר נשוי, מבוגר ממני בכ-20 שנה בעל מעמד ויוקרה. אני כבר לא ממש...

תגובות

פורסם לפני 9 years

נאום לשעת חירום

נאום זה נכתב לכנס החירום מטעם בת"י- איגוד במאי התיאטרון בישראל; שח"ם- איגוד שחקני...

תגובות

פורסם לפני 9 years

צדק זו לא מילה גסה

כשהייתי בערך בת 8, שמעתי בפעם בראשונה את המילה אונס. לא הבנתי על מה מדובר, אבל איך שהוא, באינסטינקט, הבנתי שזה משהו איום ונורא מפחיד ומלוכלך. ידעתי שהמילה הזאת מאימת עליי ומכווצת אותי. האונס שעליו שמעתי קרה בגן מאיר, הגינה...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה