הבלוג של shellyalaluf - שלי אללוף

shellyalaluf

כוריאוגרפית, רקדנית, מורה ומנחה מעגלי נשים, מזה כשבע עשרה שנה. חוקרת ולומדת את החיים דרך גוף ותנועה. עבורי הריקוד הוא כלי להתבוננות, ריפוי וביטוי.

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מאוגוסט 2012

הבנתי שמעולם עד כה לא שמתי את הגבול הזה. משלב התינוקות, הדבר הראשון שנפרץ זו השינה שלך. אין כזה דבר שינה רציפה. נגמר. הלך. התכלה. כל דבר מצדיק את הקימה שלך, את קופצת, ומתפקדת באמצע הלילה כמו מפקד מבצעים בזמן מלחמה. עם הזמן את מפתחת את היכולת להיות מפקדת ולשמור על חוטי שינה במקביל, לפעמים אפילו למשוך שאריות חלום ולזנק למיטה מאותה נקודה שהפסקת כשהעניין מסתיים. מהנקות ועד החלפת סדינים, הרטבות, הקאות, שיעול, חום שעולה, חלום רע, רגליים קפואות שנדחפות לך לפרצוף ועוד.

21/12/2012

שבוע שהתבוססתי בווירוס,

נבלה סרוחה על הספה, עם הילדים לבד בבית, חופש כביכול…

ממלמלת הפעלות ונזרקת לשינה חזקה, הזויה, מתעוררת כל פעם בבהלה ממשהו אחר- שאלה, טפיחות ידיים קטנות על הפנים, בכי, מריבה, צעקה שחוזרת על עצמה מי יודע כמה זמן כבר שאבוא לנגב, אני רעב, רוצה מים, אפשר לצאת לגשם? ריצות וקפיצות מסביבי, מדי פעם משהו נזרק לי על הפרצוף אני קופצת מבועתת…תורידי לי מלמעלה, תקשרי לי גלימה, תעשי לי קסדה, אני רוצה להיות אביר, רוצה קליפה של תפוח, בוווום משהו נשבר, או שקט חשוד שמקפיץ אותי מאיבוד ההכרה הזמני, הוא לקח לי, אפשר לראות סרט? אפשר שוקולד? תשבי איתי, תקריאי לי, תקשרי לי. בואי נלך לטיול, ברח לי נרטב לי… ומתוך הזיה עשיתי פעולות, ביצעתי משימות ונזרקתי בחזרה.

משימה כמו להעמיד סיר עם כמה דברים צפים בפנים הותירה אותי רועדת, מזיעה ומיואשת.

יצא לי המרק הכי מגעיל שנברא אי פעם. הבית הגיע למצב.. לא אגיד הכי, כי כבר היו דברים בגו, אבל באמת אחד משיאי הטינופת והבלגן. כל יום של חוסר תפקוד, מעלה את מפלס הכביסה במטר לפחות, וכשמתחילים לשתות תה בצנצנות, לערבב סוכר עם עפרונות ולשתות מים בקערות, אין צורך להכביר בתיאורי המטבח. על שאר חלקי הבית אני פוסחת בכדי להשאיר טיפה של הגינות לכבודי המפוקפק. יש לילדים, שיהיו בריאים, יכולת מדהימה לחזור על אותו משפט, באותו הטון, אינסוף פעמים. הסוף מגיע כשאני מגיבה. נוהמת. גונחת. העיקר שיהיה צליל. לעשות עם הראש או העיניים זה לא מספיק או מפסיק. כשהגרון שלי מכוסה במרבד מפואר של חיידקים, כל צליל מיותר.

עד ששאגתי: דדדאאאאאאאאאאאיייייייייייייי. אתם לא רואים שאני חולה? מה חשבתם לעצמכם, אימא סתם שוכבת פה על הספה כל היום כי זה מה שבא לה לעשות היום? קשה לי, אני לא מרגישה טוב…והצעקה הפכה לדיבור כשההבנה הגיעה אלי, לא, אין להם מושג. למה שיהיה להם? אמרת? הסברת? אז הסברתי. גם אימהות חולות. ומה שזה אומר, שאני לא יכולה לעשות בשבילכם את כל מה שאתם רגילים. אני צריכה להבריא. להתחזק. זה מבאס, נכון. זה אומר שאתם צריכים למצוא לעצמכם דברים לעשות שלא צריך את אימא בשבילם. זה אומר שתלקטו קונפלקצ מהשקית.

(תגידו תודה שזה לא, גרגרי יער מהשביל בדרך לבקתת המכשפה)

בבקשה, אני מבקשת, תעזרו לי להיות בריאה.

(תפסיקו להיות, לרגע. אני כבר חוזרת. אני אוהבת. רק תנו לי רגע, לגסוס לי פה בצד.)

בשביל להיות בריאה אני צריכה לנוח, לישון, לא לעשות כלום.

ומאד חשוב שתדעו, שכשרואים את אימא עם עיניים עצומות זה אומר שאימא ישנה.

לא מדברים עם בנאדם ישן. כן, מפתיע, אבל אימא זה בנאדם. לא מבקשים דברים מבנאדם ישן.

לא זורקים דברים על בנאדם ישן וגם לא קופצים עליו.

אז הם הלכו. והיה שקט. וישנתי. כמו פגר. לא החלפתי תנוחה, לא זזתי, גם לא בטוח שנשמתי.

בשנייה שזזתי, שמעתי אותם אומרים מהחדר השני, אני שומע את אימא קמה, בוא נלך אליה.

והגדול אומר לקטן, תסתכל טוב, אם העיניים שלה עצומות, אז לא לדבר אתה.

כשהם נעמדו מולי בסלון, העיניים היו במצב סדק. שני גמדים מתדיינים: פתוח. סגור. פתוח. סגור. פתוח. אימממא? את עם עיניים עצומות או פתוחות?

אנ’לא יודעת.

איממממא?

מה?

אם העיניים פתוחות אז את נחה?

כן.

נחה זה לא ישנה?

אנ’לא יודעת.

אימא?

מה?

את מדברת. אימהות מדברות כשהם ישנות?

אממההם

אז אפשר שוקולד?

כן, אימהות מדברות, הולכות, מקשיבות, מתקלחות עושות אהבה ועושות עוד המון דברים מתוך שינה. זו יכולת מופלאה שפיתחנו. בזכות זה סובב עולם.

הבנתי שמעולם עד כה לא שמתי את הגבול הזה. משלב התינוקות, הדבר הראשון שנפרץ זו השינה שלך. אין כזה דבר שינה רציפה. נגמר. הלך. התכלה. כל דבר מצדיק את הקימה שלך, את קופצת, ומתפקדת באמצע הלילה כמו מפקד מבצעים בזמן מלחמה. עם הזמן את מפתחת את היכולת להיות מפקדת ולשמור על חוטי שינה במקביל, לפעמים אפילו למשוך שאריות חלום ולזנק למיטה מאותה נקודה שהפסקת כשהעניין מסתיים. מהנקות ועד החלפת סדינים, הרטבות, הקאות, שיעול, חום שעולה, חלום רע, רגליים קפואות שנדחפות לך לפרצוף ועוד.

אולי זה הזמן להודות שמתוך שינה גידלתי אתכם ילדיי. כשאני מסתכלת אחורה לאותה התקופה, הכל מטושטש, הזוי וכמו זמן חלום. אחד הדברים שהאימהות לימדה אותי זה,

שיש כמה אני שחיים בי באותו הזמן.

אני לא יודעת מי לקח החלטות אז, אבל זו לא הייתי אני.

זה התחיל מכך שגיליתי להפתעתי שאני יכולה לישון לילה שלם תוך כדי גירוי בלתי פוסק באחד ממרכזי העצבים הרגישים ביותר בגופי.

בזווית מוזרה כששד אחד שלוף מתוח מלופף ומכופף בניגוד לדרך הטבע, פטמה שהתארכה לצינורית הגשה ותינוק שצמוד אליה בקצה המיטה בניגוד להוראות משרד הבריאות.

ולקום כל פעם בלי להצליח לשחזר מה היו המהלכים בלילה, באיזה צד התחלתי ואיך התינוק הגיע לשם. היו שנתיים שבהן, הלילה היה מאד דינמי ופעיל אצלנו בבית תוך כדי שינה.

כמו במשחק הרפתקאות, 4 נפשות מתחילות את מה שנקרא שינה במקום ומצב מסוים ובבוקר היינו מוצאים את עצמנו זרוקים במקום אחר.

עם הקפה של הבוקר היינו מנסים לשחזר ללא הצלחה. רגע, אני נרדמתי אתו על הספה, אתה במיטה והקטן בחדר השני, אני זוכרת הליכה במסדרון מצד לצד עם הקטן ואני כמעט בטוחה שראיתי אותך עובר לספה עם השני. באיזשהו שלב שמעתי בכי מהשירותים ומצאתי אותך ישן בישיבה על הרצפה, מחבק את הגדול שהתעורר…אז איך זה שקמתי בחדר אורחים עם התינוק השני, הקטן במיטה שלנו ואתה על הספה?

תמיד לוקח לי זמן להבחין שעברנו שלב. הנטייה להתקבע חזקה. אני זוכרת כשהכרתי בכך שהמגע הפיסי הצטמצם. זה היה לי נורא מוזר וגם קצת עצוב. הם מתרוצצים כל היום, עסוקים ויש להם עניינים. צריך לעצור בשביל חיבוק, או לנצל הזדמנויות קצרות של הקראת סיפורים, בכי, מבוכה ממקום חדש, או טקס שלפני שינה. שמתי לב שאם אני לא מקפידה על זה אז זה נהיה נדיר.

הבנתי שכל החיים אנחנו בתנועה שהולכת ומתרחקת מעטיפת מגע תמידי.

(אולי באותו הזמן מתקרבת להתמזגות האבסולוטית, מי יודע?)

ממצב של גוף בתוך גוף למצב של גוף קשור על גוף 24 שעות ביממה ועד למפגשים של פעם בשבוע או חודש עם ההורים, חיבוק של כמה רגעים וזהו.

כשהפרדנו אותם מהחדר שלנו, אמרתי, מה, אז הפעם הבאה שהם ישנו מחובקים עם מישהו זה יהיה בבחרותם עם מאהבת?

אז זהו, עברנו שלב, אפשר להתחיל לכבד בחזרה את זמן השינה שלי.

קודם כל אני. ואז גם הם ילמדו.

הכרתי פעם גרושה טרייה, אימא חד הורית ל-5 ילדים ב-6 שנים, שסיפרה לי,

שלאחר שהכניסה את קטן ילדיה לגן, כולם מסביבה שאלו, נו אז את חוזרת לעסקים?

מה את מתכננת לעשות?

והיא אמרה לכולם- תעזבו אותי, קודם כל אשן 5 שנים ואח”כ נראה.

עוד מהבלוג של shellyalaluf - שלי אללוף

Thumbnail

"וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה"

אחרי לא מעט שנים שאני חיה אתה בין הרגליים, עדיין, כשאני נזקקת לשמה במשפט, אני נתקעת. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה ואימא מסבירה לי שפיפי, זה הנוזל שיוצא ולא שם האיבר. נדהמתי. איך זה יכול להיות? למה שיקראו למקום הזה על שם...

תגובות

פורסם לפני 8 years
Thumbnail

אוכל זה אהבה -במיה

כשאני מתגעגעת לסבתא שלי כל כך שזה כבר כואב שאי-אפשר לסבול, אני מבשלת לעצמי אוכל שלה שהיא לימדה אותי להכין. כשהריח מתחיל לעלות, דמעות עולות בגרוני וליבי מתרחב. מתיישבת לאכול לבד ומין כאב מתוק נמזג בגופי, זיכרונות...

תגובות

פורסם לפני 8 years
Thumbnail

ראש השנה

פעם מישהו אמר לי, שמה שקורה בערב ראש השנה, מרמז על כל השנה שתבוא. יעני, איך שערב החג נראה, ככה תראה לך כל השנה. זה נשמע עמוק, אבל למעשה יש בזה משהו מטריד. נגעת נסעת. מאז, אני כאילו לא מתייחסת לזה, אבל זה יושב לי שם באיזו פינה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים