הבלוג של שלי ניידיץ

דברים שלא סיפרו לך על אמהות

עדכונים:

פוסטים: 18

עוקבים: 19

החל מדצמבר 2011

בעידן של עודף נגישות לעודף אינפורמציה, איך יכול להיות שבמסע המופלא של הריון, לידה ואמהות נחווה דברים שעברו מיליוני נשים לפנינו, ולא קראנו עליהם בשום מקום ואף אחת לא טרחה לספר לנו עליהם? אמהות יקרות ואלה שבדרך, הגיע הזמן לשבור את קשר השתיקה

26/12/2011

מהרגע שבו הרופא מבשר לך – או כמו שקורה היום, מהרגע שבו את מבשרת לרופא – שאת בהריון, רק מכינים אותך. תשעה חודשים שלא מפסיקים להכין אותך ושאת לא מפסיקה להתכונן: בדיקות, סקירות, טיפים על פעילות גופנית, עצות על נשימות, הסברים על לחיצות, מיתוסים על אפידורל, תזכורת כמה חשוב שבן הזוג יהיה בלידה. למעשה, את מגיעה לקורס הכנה ללידה חצי מוכנה, וללידה עצמה את כבר מוכנה לגמרי. הסוכריות בתיק, השמן לעיסוי הפרינאום על השידה וכשהמיילדת נכנסת לחדר ומציגה את עצמה, את מיד נותנת לה הוראות הפעלה: “אני לא יולדת בשכיבה, אפידורל רק בפתיחה של 6, אני אגיד לך מתי אני מוכנה ללחוץ. השמן על השידה מימינך, את יכולה להתחיל לעסות”. אנחות, צרחות – ומזל טוב, את אמא. התרגשות, אופוריה, סמס בתפוצת נאטו, יום-יומיים בבי”ח – והביתה.

אלא שלרגע הזה, שבו את חוזרת הביתה כאמא חדשה עם תינוק חדש, אף אחד לא מכין אותך. לכאורה, עוד גורם נוסף למשוואה – כולה תינוק קטן, שישתלב בחיים שלכם, מה הסיפור. למעשה, המשוואה המקורית כבר לא עובדת, כי את לא באמת חוזרת הביתה שלך עם תינוק. התינוק אמנם שלך, אבל הבית כבר לא לגמרי שלך, היומיום כבר לא שלך, והשגרה שהיתה שלך התחלפה בשגרה אחרת לגמרי ובה מישהו אחר מכתיב את הטון ואת הלו”ז, שמורכב מעתה ממחזורים של האכלה-החלפה-שינה. שינה שלו, כמובן, לא שלך. כי הדבר הקטן והכאילו בלתי מורגש הזה, מייצר כל כך הרבה עבודה מסביב, שכשהוא הולך לישון זה הזמן היחיד לעבור למשרה השנייה שלך, משק בית. כלים, כביסות, אוכל, קצת סדר, אלוהים, כמה בלגן עושים שלושה ומשהו ק”ג?! וכשאת מסיימת הכל ומתיישבת בנחת על הספה, את שומעת את הציוץ הקטן הזה, המבשר את תחילתו של עוד מחזור האכלה-החלפה-שינה. וברור לך שהציוץ הקטן – גדול יהיה, אם לא תיעני לו מיד. ואז זה מחלחל לתודעתך: זה מה שצפוי לך בעתיד הקרוב. רק זה, ולא שום דבר אחר. ואף אחד לא יעשה את זה במקומך. גם אם בן זוגך או קרוב אחר יחליף אותך לשעה, שעתיים, חצי יום, זה לא ישבור את השגרה החדשה והכל כך דומיננטית. כי איפה שלא תהיי, את יודעת שאת חייבת לחזור, שתינוק קטן מחכה לך בבית והוא כל כך תלוי בך, והתלות הזו כל כך כובלת, שאין ממנה מפלט. יום אחרי יום, וכל יום נראה כמו זה שלפניו. איפה האור בקצה המנהרה? ואיך אף אחת לא סיפרה לך על זה?

כן, האמהות מתחילה מרגע החזרה הביתה, והיא מגיעה עם קושי אדיר, עם יומיום אינטנסיבי, עם מועקה גדולה, שמתווספים לה ביקורים מתישים ומבול עצות סותרות מכל מי שאי-פעם גידל ילדים: תני לו מוצץ מעכשיו, אחרת הוא לא ייקח אף פעם, שלא תעזי לתת לו מוצץ, זה יעקם לו את השיניים, תשכיבי על הבטן, ככה הוא יישן הכי טוב, שלא תעזי להשכיב על הבטן, זה סיכון למוות בעריסה, תכסי אותו, קר, תורידי שכבה, הוא מווסת לבד את חום הגוף, תחליפי לו לפני האוכל כדי שלא יפלוט, תחליפי לו אחרי האוכל כי ממילא הוא יחרבן, אין מה לעשות נגד גזים, תמרחי לו ערק על הבטן, זה טוב לגזים. אינסוף קולות, אינסוף מידע, אינסוף אלמנטים שמתווספים לעננה העוטפת אותך ממילא מהיום בו הוא נולד. וכאילו לא די בזה, מגיעה נפילת המתח ההורמונאלית, והאופוריה מתחלפת בבכי תמרורים בלתי צפוי, בלתי נשלט, סערת רגשות במסגרתה את חשה אבודה, לחוצה ומלאת רגשי אשמה על שאת בוכה במקום לזרוח ולפרוח. קוראים לזה “תסמונת היום השלישי” ומי שזה לא קרה לה שתקום. תוסיפי לזה את ההתאהבות הלא-מיידית בתינוק אצל חלק מהאמהות. נכון, הוא שלך, אבל את לא באמת מכירה אותו, את הצרכים שלו, את פשר התנועות שלו, ולפעמים לוקח זמן להתחבר. כל האמהות מסביבך מאוהבות עד כלות בילדיהן ומדברות עליהם בעיניים בורקות, אבל גם הן, המניאקיות, לא סיפרו לך שלפעמים זה לוקח זמן.

אחרי כמה חודשים, זה נרגע. את לומדת להכיר אותו, את השעות שלו, את הדפוסים שלו, את סוגי הבכי השונים, את מתקתקת את כל המנהלות מסביב, את כבר יודעת מי נותן עצות זהב וממי להתעלם בהנהון מנומס, את לומדת לוותר לפעמים על קיפול הפאקינג כביסה, לטובת שינה קצרה אך חיונית למערכת העצבים. ואת כבר מאוהבת בו, ברור. כי איך אפשר שלא להתאהב ביצור טהור, תמים ואותנטי, שנותן לך כל כך הרבה קרדיט, שנותן בך אמון מוחלט, שמפתיע אותך כל יום מחדש?

כל ההתחלות קשות, ובכל זאת – תשמעי אינסוף סיפורים על לידות ורק על החזרה הביתה אף אחת לא תספר לך. וגם לו היו מספרים לך, אף אחד לא באמת היה יכול להכין אותך לחיים חדשים עם יצור כל-כך קטן שאחראי לשינוי כל-כך גדול.
מזל טוב.

צילום: ליאור אביטן

עוד מהבלוג של שלי ניידיץ

תצוגה מקדימה

ארבע אמהות: הנצלנית, המתוכננת, המתנחלת והמושלמת

מרגע שאת הופכת לאמא את אפילו לא יודעת שיש לך כמה שנים של חסד. עד שהילד שלך הולך לגן את חופשיה לבחור את החוג החברתי שלך. אחרי הכל, את עם אותן חברות שהיו לך, על אף שתדירות השיחות והמפגשים פוחתת מעט, ואמהות של תינוקות אחרים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

האמת על שירי הילדים

תינוק חדש שבא לעולם מביא איתו בדרך כלל פרץ עז של יצירתיות. פתאום אנחנו שרות ומזמזמות בלי הפסקה, כשלרוב מדובר במילים מקוריות ובלחן עממי שנועדו להפיג מתחים וחרדות למיניהן. לדוגמא, אם הפצפון קיבל מכה ("לא, לא, לא נורא, שום דבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כל אישה צריכה לרוץ לאנשהו

למה נשים שמתחילות לרוץ מרגישות צורך לכתוב על זה? ולמה נשים כל כך אוהבות לקרוא סיפורי ריצה של אחרות? הרי סיפורי הריצה סובבים, בסופו של דבר, סביב אותן אמירות: * אני לא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה