שוב השקר הזה

מרגע שהפכתי לאמא הפכתי לשקרנית פתולוגית. לטובת הילדים, כמובן. שוב ושוב אני בודה מליבי שקרים לבנים, אפורים, בז', אוף ווייט. תירוצים, הסברים, עטיפות, התחמקויות, רק שלא ידעו את האמת הכואבת: יש רוע בעולם. יש עצב. יש כאב

בחורה עם מחשב נייד

מיום שהפכתי לאמא לימדתי את ילדיי שאין דבר כזה "ככה". שלכל דבר יש הסבר ושאם הם לא מקבלים הסבר, שיחתרו לאחד כזה. מנקודת מבטם של ילדים העולם הוא כאוטי והתנהלות שרירותית, עבור ילד, היא התחושה הכי מתעתעת שיש, הכי מערערת, הכי מעוררת חרדה.

ככל שדברים יותר מובנים להם, זה נוסך בהם בטחון ויציבות ותחושה שבחיים יש היגיון כלשהו, סיבתיות, רציונל, שלמציאות יש אחיזה במציאות:
פרוסת עוגה אחת זה מספיק. למה? כי יותר מדי מתוק זה לא בריא.
אפשר להסתכל על הצעצועים, אבל היום לא קונים. למה? כי קנינו צעצוע בשבוע שעבר.
נכון, הוא חטף לך. למה? כי הוא גם רוצה כזה והוא לא יודע לבקש.

אבל הילדים גדלים ומתחילה תקופת ה"למה", שבה הם מתגלים כתחקירנים מקצועיים שמוכרחים לברר את העובדות עד הסוף. יותר נכון, עד אינסוף. ובמהלך הניסיונות העקביים לתת לדברים הסברים, גיליתי פתאום שלא לכל דבר יש הסבר מניח את הדעת, אם בכלל.

מימיי לא הייתי טיפוס שקרן. יושר, שקיפות וכנות הם ערכים נעלים בעיניי. אבל מרגע שהפכתי לאמא הפכתי לשקרנית פתולוגית. לטובת הילדים, כמובן. שוב ושוב אני בודה מליבי שקרים לבנים, אפורים, בז', אוף ווייט. תירוצים, הסברים, עטיפות, התחמקויות, רק שלא ידעו את האמת.

ילדים נולדים עם תמימות מובנית לפיה העולם הוא מקום מופלא וקסום, מלא ריגושים ועניין אינסופי. העולם נולד לשרת אותם, להקסים אותם, לחדש להם, להעניק להם את כל הטוב שקיים בו ומה שהכי עצוב זה שהם בטוחים שהם ייהנו ממנו עד אינסוף. אנחנו, המבוגרים, יודעים שיגיע הרגע בו נצטרך לתווך בין הילד לבין האמת הלא פשוטה: יש רוע בעולם. יש עצב. יש כאב. יש אכזריות. יש אי-צדק.
את קיומו של הרוע הם כבר יפגשו לבד. בגן, בגינה, בג'ימבורי, בכל מקום בו נמצא מישהו, גם אם הוא זוחל עדיין, עם אינטרסים מנוגדים לשלהם. שם הם יחוו תסכול, עלבון, כעס, עצב ושם, למעשה, מתחיל הפכחון. ייקח עוד כמה שנים עד שיבינו שזה לא אישי, שזה חלק ממנגנון הישרדות, בינתיים, מבחינתם, מדובר ברוע.

אבל לרוע דרגות שונות ועוצמות שונות וכשהוא מגיע באופן שרירותי, ההסבר קשה יותר. איך אסביר לילד שנער מאי-שם קם בוקר אחד, לקח את הרובה של אביו, ופשוט הרג את חבריו לבי"ס? איך אסביר לו שאדם בוגר ממשפחה נורמטיבית רוצח באכזריות את הוריו? הורים שמתעללים בילדיהם? עוני, אלימות, גורל אכזר? שיש אנשים שנולדו עיוורים? חולים? מוגבלים? איזה מן הגיון יש בעולם הזה, בו לא כולם נולדים שלמים ובריאים? ומתים זקנים ובריאים? למה צריך את כל המחלות האלה? איך זה שלאנשים טובים קורים לפעמים דברים רעים – ולהפך? שוב השקר הזה.

איך אסביר לו את הדברים הפשוטים, כמו את תגובתו של בעל המכולת הקשיש והזועף, כשהתמים שלי לקח בסקרנות קופסת עוגיות שקופה כדי להסתכל על תכולתה והקשיש פרץ בצעקה שגרמה לעוברים והשבים להפנות את ראשיהם: "מה אתה נוגע???? לא לגעת!!!!!" הקטן המפוחד החזיר מיד את הקופסה למקומה ושאל אותי: "אמא, למה הוא צעק עלי?"
מה אגיד לו? מה אגיד? ומה עם עובד הבנק שסגר לנו באגרסיביות את הדלת בפנים כשהגענו 2 דקות לפני הסגירה? "אמא, למה הוא סגר עלינו ככה את הדלת?" שוב השקר הזה.
איך ייתן אמון בבני אדם אם מיום ליום, מרגע לרגע, החברה שלנו מתחרפנת, מאבדת את זה? את הסולידריות, את האחווה, את החמלה, את הנתינה ללא תנאי, את הטוב הבסיסי.

והרגע ממנו אני חרדה יותר מכל, הוא רגע הבשורה על זמניותנו פה. איך אסביר לו שאדם אהוב עלול יום אחד להעלם לו מהחיים באופן פתאומי? שכולנו, למעשה, על זמן שאול? הרי אני מכירה אותו. הוא יעמיק בשאלות. הוא ישאל "איפה נמצאים האנשים שמתים". והרי לא אשקר לו שהם נמצאים בשמיים, אז איך אתאר לו, ליצור הרגיש הזה, את החנק הבלתי נתפס של הקבורה מתחת לאדמה? את החידלון, את האין, את חוסר הנחמה?
כי ברור לי איך ייראה הדיאלוג שאחרי ההסבר:
"אמא, אבל למה?"
"כי אלה החיים, חמוד".
"אבל למה?"
"ככה".
"אבל אמא, אמרת שאין דבר כזה 'ככה'".