הבלוג של שלי ניידיץ

דברים שלא סיפרו לך על אמהות

עדכונים:

פוסטים: 18

עוקבים: 19

החל מדצמבר 2011

שירי הילדים שאת מזמזמת ילוו את ילדייך בשנים הקרובות ויחרתו בתודעתם לשנים רבות, לכן שווה לפעמים לעצור את השירה האוטומטית הזו ולהקשיב למילים, כי לחנים מתקתקים עלולים להסוות מסרים שלא בטוח שהיית רוצה להעביר להם

13/03/2012

תינוק חדש שבא לעולם מביא איתו בדרך כלל פרץ עז של יצירתיות. פתאום אנחנו שרות ומזמזמות בלי הפסקה, כשלרוב מדובר במילים מקוריות ובלחן עממי שנועדו להפיג מתחים וחרדות למיניהן. לדוגמא, אם הפצפון קיבל מכה (“לא, לא, לא נורא, שום דבר לא קרה”), או אם הוא צורח מרעב ואת חייבת להחליף לו קודם (“רגע, רגע, רק שנייה, מי זה שט באנייה?”) ושאר יצירות מביכות שרק מצבים מלחיצים יכולים לייצר.
אבל גם שירי ילדים מבוססים ומוצלחים יותר זוכים לעדנה מחודשת עם בוא החסידה, כי בהנחה שלא חזרת לעבודה אחרי 3-4 חודשים, את נחשפת לשלב בו הקטן מפסיק לישון כל היום ואז מגיע החלק המאתגר באמת – להעסיק אותו.
ואכן, הוא מסתכל עלייך במבט האומר “יקומו נא הנערים וישחקו לפניי!”. או האמהות, במקרה הזה.
או אז את שולפת מתאי מוחך האמונים על זכרון-לטווח-ארוך את כל שירי הילדים שעטפו את ילדותך והם הופכים לפזמון חוזר וחופר, כולל תנועות ידיים נלוות ומימיקות מרשימות. השירים האלה ילוו את ילדייך בשנים הקרובות ויחרתו בתודעתם לשנים רבות, לכן שווה לפעמים לעצור את השירה האוטומטית הזו ולהקשיב למילים, כי לחנים מתקתקים עלולים להסוות מסרים שלא בטוח שהיית רוצה להעביר להם. וכדאי לעשות זאת מהר, לפני שהם יגדלו ויתחילו לשאול שאלות.
אז לכל האמהות-זמרות הטריות, הנה כמה דוגמאות לקלאסיקות שדורשות מחשבה:

1. פילפילון

הרעיון בקצרה:
פיל תינוק ניסה ללמוד להתחיל ללכת בעזרת עידוד והכוונה מצד אמא – אך לשווא.
הטקסט הבעייתי:
אך הסוף היה מבהיל / בא הביתה אבא פיל / פילפילון נבהל מאוד / ומיד התחיל לצעוד.
מה הבעיה?
נכון, המטרה הושגה והפיל התחיל ללכת. אבל היא הושגה באמצעות הפחדה ולא ע”י למידה, עידוד או תמיכה. יותר מכך, למה ילד צריך להיבהל מזה שאבא שלו בא הביתה? האם אבא הוא ישות מבהילה? אני רוצה לקוות שמשפחה פטריארכלית היא מודל ישן, שהימים של “חכה, חכה שאבא יבוא” הולכים ועוברים מן העולם ושעידן ההפחדה כאמצעי להניע את הילד לפעולה – הוא היסטוריה, כי אם לא כן – רב הנזק על התועלת.

2. דני גיבור (פרח נתתי לנורית)

הרעיון בקצרה:
אמא משכנעת את עצמה ואת בנה שהוא גיבור שאינו בוכה, ויום אחד הוא מתאכזב מילדה שלא נענית לחיזוריו – ובוכה, רחמנא ליצלן.
הטקסט הבעייתי:
אמא אמרה לי: דני!  / ילדי הוא גיבור ונבון / ילדי לא יבכה אף פעם / כפתי קטון
אינני בוכה אף פעם / אינני תינוק בכיין / אז למה זה אמא למה / בוכות הדמעות בעצמן
מה הבעיה?
אני רוצה לצאת נגד כל ההורים שעושים דה-לגיטימציה לבכי של ילדיהם ולשאול: אתם לא בוכים מדי פעם? האם בכי בעיניכם הוא סימן לחולשה? ואולי דווקא להפך, מי שאינו מסוגל לבכות, מי שאוצר בתוכו כעסים, תסכולים ואכזבות מבלי שהוא מרשה לעצמו להחצין את רגשותיו – הוא החלש? עוצמות הרגש אצל ילדים כל כך גבוהות והם לא מסוגלים לווסת את הרגשות שלהם כמו המבוגרים ולכן בוכים יותר מאתנו. למה אנחנו צריכים לגרום להם להרגיש רע עם זה? למדו את ילדיכם שזה בסדר להרגיש כל רגש שהוא, שזה בסדר לבכות, שבכי משחרר, שבכי הוא כנות טהורה, שאין לו קשר ל”גבורה” ול”תבונה” כמו בשיר המדכא והמסרס הנ”ל, שבו אמא אשכרה מרשה לעצמה ללעוג לבנה.

3. אדון חרדון המפוזר

הרעיון בקצרה:
אדון חרדון ברח מהבית כי אשתו שמנה, שכח איפה הוא גר ובהמשך גם שכח שהוא חרדון.
הטקסט הבעייתי:
אדון חרדון פחד מאוד / מגברת חרדונה / כי הוא היה כזה רזה / והיא כזו שמנה
אז הוא ברח, הוי הוא ברח / לפתע נעצר / למר חרדון המפוזר / קרה דבר מוזר
מה הבעיה?
אשה שמנה זה מפחיד? אשה שמנה זו עילה לברוח מהבית? מה יחשבו ילדים של אמהות שמנות? מה יחשבו ילדות שמנמנות על עצמן? אז נכון שחרדוננו בא על עונשו ונשאר לגור “על גג נפלא של פח”. ובכל זאת, ילדים קולטים הכל ואח”כ שואלים שאלות, אז כדאי להיות מוכנים עם תשובות. אם יש לכם.

4. לאבא שלי (לאבא שלי יש סולם)

הרעיון בקצרה:
לילד יש אבא כייפי, כל יכול ונערץ, שאפשר רק להתגאות בו, לאהוב אותו ולרצות בו.
הטקסט הבעייתי:
ואבא שלי משחק / איתי בכדור ובג’ולים / ואבא שלי לי הביא / אלבום וגם יופי של בולים
אז למה כששרתי לו שיר שאהב / נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?
מה הבעיה?
לטעמי השיר הזה עושה עוול כפול: אחד לאבא שעבד קשה כל היום, הגיע הביתה עייף ומה לעשות – לא החזיק מעמד ונרדם. השני לילד, כי השיר מלמד אותו להיות כפוי טובה. בחייאת, אבא שלך גם הנדימן, גם דובר כמה שפות, גם מביא לך מתנות, גם עובד וגם מוצא זמן לשחק איתך. אז פעם אחת הוא נרדם כששרת לו, אז מה? וכשאתה נרדם כששרים לך קוראים לזה שיר ערש…?
אבל יותר מזה – אומרים שתלמה אליגון כתבה את השיר הזה על אביה המנוח שמת בזרועותיה בהיותה בת 17.
Should I say more?

5. הבובה ימימה

הרעיון בקצרה:
ימימה היא בובה שסביבתה מחמיאה לה בעקביות על יופייה, אך גם מזכירה לה שהיא אינה חפה מפגמים, שכן רגליה עקומות.
הטקסט הבעייתי (כל השיר):
אני בובה ושמי ימימה-מה / פרועה אני שנה תמימה-מה
כולם אומרים לי כי אני יפה / רק רגלי הן עקומות נורא

וכשיצאנו לטיול יול יול / לפרדס וגם ללול לול לול
כולם אמרו: ימימה כה יפה / רק רגליה עקומות נורא

איני רוצה שילעגו גו גו / לכשאגדל כולם יאמרו רו רו
ימימה היא בובה כה יפה / רק רגליה עקומות נורא

מה הבעיה?
הסגידה לאידאל היופי, העובדה שהערך העצמי של הדוברת נגזר מהפידבק של הסביבה, הלעג הקבוצתי, הדגש על הפגמים ואי-קבלתם ונוסף לכל העובדה שהשיר לא מתפתח ולא מוביל לשום מקום. מה הילדים אמורים ללמוד ממנו? לשאוף למראה מושלם? לגבש דימוי עצמי נמוך מבלי להכיר בערך עצמם כפי שהם?
לפתח חרדה חברתית (“איני רוצה שילעגו?”)

6. ברבאבא

הרעיון בקצרה:
אפרופו מצבים חברתיים, קבלו את ברבאבא ש”זכה” לנידוי חברתי בשל צורתו.
הטקסט הבעייתי:
ברבאבא נולד בגינה / הוא גדל בין עצים וורדים / אך בגלל שהיתה לו צורה משונה / צחקו עליו כל הילדים
הם קראו לו בלון מנופח / ותמיד לעגו לו כולם / בגלל זה התהלך כה עצוב ומסכן / בלי חבר וידיד בעולם

מה הבעיה?
זה ממש לא מעניין את הילדים שברבאבא התחתן בסוף עם איזו ברבאמא ונולדו להם ילדים והם חיו באושר, אף ילד לא נושם לרווחה כשהוא מגלה שלכל סיר יש מכסה. ילדים שואפים להכרה חברתית, והשיר מתאר מצב הפוך לחלוטין: לעג, ניכור, נידוי חברתי של ממש. והכל למה? בגלל מראה חריג. גם כל קשר לפזמון (“ברבאבא, אין כמוך בעולם, אוהבים אותך כולם”) מקרי בהחלט. הרי לא כולם אוהבים אותו, אומרים את זה בפירוש. וילדים מבחינים בשקרים.

7. הסבון בכה מאוד

הרעיון בקצרה:
דני לא אוהב להתקלח וזה מאכזב מאוד את האקססוריז הרלוונטיים: הסבון, הברז, מברשת השיניים והמשחה. בנוסף, ישות נעלמה מאיימת עליו שלא יזהו אותו בגן מרוב לכלוך.
הטקסט הבעייתי:
הסבון בכה מאוד / דני לא רוצה בי עוד / ומברשת השיניים / מתייפחת שבעתיים
ואומרת למשחה / אל תבכי אך היא בוכה / והברז כעסן / הוא כועס מאוד על דן
דני, דני מלוכלך / מלוכלך כל כך כל כך / אם יבוא היום לגן / מי יתן שלום לדן
מה הבעיה?
ניקיון והיגיינה זה חשוב, אבל שוב, להסביר את החשיבות שלהם ע”י הפחדה, איומים ומניפולציות רגשיות זה לא רק פולני אלא גם מרתיע, יוצר אנטגוניזם ומקטין את הסיכויים לשיתוף פעולה. בנוסף, לכנות ילד “מלוכלך” זה בעייתי. גם אם הוא התלכלך, הוא עדיין לא מלוכלך. ההבדל הוא דק, אבל משמעותי. וגם כאן מאיימים על הילד בנידוי חברתי: אם תבוא לגן מלוכלך, אף אחד לא יגיד לך שלום!

8. עשר אצבעות

הרעיון בקצרה:
יש לנו עשר אצבעות ואפשר לעשות איתן דברים מופלאים: ליצור צורות דמיוניות, להכות בתוף, לצייר, לקשקש וגם לעשות “ברוגז” ולהתפייס.
הטקסט הבעייתי:
אבל אוי לילד רע / אצבע נו נו נו עושה
מה הבעיה?
היום מדברים לא מעט על המונח האנכרוניסטי “ילד רע” בהנחה שאין דבר כזה ילדים רעים, אלא רק ילדים שרע להם. פרצי תסכולים כמו השלכת חפצים, הכאה, נשיכות או קללות הם בד”כ ביטוי של קושי אצל הילד שמאותת “אני צריך עזרה, תשומת לב, הקשבה, פתרון או סתם חיבוק” ולא ביטוי של רצון מזוקק להסב אי נעימות למישהו אחר. זה לא אומר כמובן שאין לכעוס על ילד כשהוא מתנהג בצורה לא ראויה, אבל בין זה לבין לכנות אותו “ילד רע” יש מרחק רב.

שירים הם הנאה צרופה, נכס תרבותי ואלמנט חשוב בהווי המשפחתי ובהתפתחות של הילד, אבל כמו שאנחנו שוקלים מילים כשאנחנו מדברים עם ילדינו, כדאי להפסיק לזמזם ללא מחשבה ולשים לב מה אנחנו באמת שרים. חלק מהשירים אנכרוניסטיים ומתארים גישות חינוכיות ישנות ולא רלוונטיות, וחלק עלולים להסב לילדים נזקים רגשיים של ממש.
לא חסרות יצירות קסומות ומהנות שגם אם הן נוגעות בנושאים פחות נעימים בחיינו הן עושות זאת באופן רגיש, חכם ואפקטיבי. והעיקר – אל תפסיקו לשיר…

עוד מהבלוג של שלי ניידיץ

תצוגה מקדימה

ארבע אמהות: הנצלנית, המתוכננת, המתנחלת והמושלמת

מרגע שאת הופכת לאמא את אפילו לא יודעת שיש לך כמה שנים של חסד. עד שהילד שלך הולך לגן את חופשיה לבחור את החוג החברתי שלך. אחרי הכל, את עם אותן חברות שהיו לך, על אף שתדירות השיחות והמפגשים פוחתת מעט, ואמהות של תינוקות אחרים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

החזרה הביתה

מהרגע שבו הרופא מבשר לך - או כמו שקורה היום, מהרגע שבו את מבשרת לרופא - שאת בהריון, רק מכינים אותך. תשעה חודשים שלא מפסיקים להכין אותך ושאת לא מפסיקה להתכונן: בדיקות, סקירות, טיפים על...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כל אישה צריכה לרוץ לאנשהו

למה נשים שמתחילות לרוץ מרגישות צורך לכתוב על זה? ולמה נשים כל כך אוהבות לקרוא סיפורי ריצה של אחרות? הרי סיפורי הריצה סובבים, בסופו של דבר, סביב אותן אמירות: * אני לא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה