הבלוג של sharoomba

סיפורי שרומבה

שרון (שרומבה) בת 30 מתל אביב, בזוגיות עם אילן הנהדר, שנע בין לעלות לי על כל עצב אפשרי לבין להגדיר מחדש את עוצמת האהבה שלי אליו, בינתיים מצליח לו. בעלת עסק לקוסמטיקה, טיפוח, וטיפולי נשמה. קרדיט לצלמת תמונת הפרופיל כאן: נילי... +עוד

שרון (שרומבה) בת 30 מתל אביב, בזוגיות עם אילן הנהדר, שנע בין לעלות לי על כל עצב אפשרי לבין להגדיר מחדש את עוצמת האהבה שלי אליו, בינתיים מצליח לו. בעלת עסק לקוסמטיקה, טיפוח, וטיפולי נשמה. קרדיט לצלמת תמונת הפרופיל כאן: נילי ממן, צלמת וחברה נהדרת

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מאפריל 2014

08/04/2014

גוד

על זה חשבתי לכתוב יותר מאוחר, אבל אחרי שביקשתי את האישור של בן זוגי לכתוב על זה, אני הולכת על זה בלי בושה (על הבושה אכתוב בפוסט אחר) ועם הרבה תקווה וכח.

בפוסט הקודם כתבתי שחיכיתי לילדה הזו הרבה זמן, זמן זה מושג בעייתי כשמדברים על לחכות להריון, אנחנו חיכינו שנתיים וחצי, זמן שבו הנפש שלנו התהפכה כמה פעמים.  מבחינתי אלו היו שנתיים וחצי יותר מדי. יצא לי כבר לחכות לסקירה עם אישה שחיכתה 11 שנים להריון שלה, ושמעתי סיפורים לא קלים על יותר זמן. לכולכן- מטופלות פוריות וכאלה שגם לא- אני מצדיעה.

השנה הראשונה של הנסיונות עברה יפה, רגוע, לא היינו בלחץ, לא חשבנו למה זה לא קורה, לא ביקרנו רופאים. לו יש ילד מנישואים קודמים, לי אין בעיות מיוחדות שעליהן אני יודעת, פעמיים בחיי לקחתי גלולות לפרק זמן של חודש כל פעם וזרקתי אותן לפח כי אני והורמונים זה פגע רע ומר, יש לי משקל עודף אבל לא משהו שצריך להדאיג יותר מדי,  הכל אמור היה להיות בסדר.

אחרי שנה, אילן שלי ביקש שנלך לרופא. הגענו לד”ר ב’, גיניקולוג שמתמחה בפוריות.

אני חייבת לציין שהחוויה שלנו איתו הייתה טובה, אבל יש איזושהי נטייה כללית ומוטעית להפנות את הבעייתיות בפוריות לאישה. גם כשסיפרנו לחברים ומשפחה שעוד לא הצלחנו, מיד אמרו לי שבטח יש לי בעיה בביוץ, אולי שחלות פוליציסטיות, אף אחד לא אמר לו שאולי יש בעיה אצלו.

קיבלתי המון בדיקות מעבדה, אילן קיבל בדיקה אחת- זרע.

הבדיקות חזרו, הגענו שוב לרופא, אני אוחזת בעשרות מסמכים, אילן במסמך בודד, שנינו לא מבינים מה כתוב שם.

הרופא מעיין בשלי, מעביר דף אחרי דף

“אצלך הכל פרפקט, הסוכר שלך קצת גבוה אבל תכף נדבר על זה, יש פה בעיה בזרע”

והוא מדבר על צמיגיות וסיבוביות וספירה, ולא מגיע למשפט השני ואני מרגישה שהשמיים וכל צבאם נפלו לי על הראש, וכל השנה הזו בה חיכינו מתפרקת לרסיסים בחדר הרופא ביד אליהו, ואני לא מצליחה להפסיק לבכות בכאב גדול.

“יש לך בעיה בזרע, אתם תצטרכו הפריות מבחנה, לא הזרעות, הזרעות זה טיפול שעושים במידה ויש בעיה קלה בזרע, אתם תצטרכו ivf, אתם לא נשואים נכון? אז אתם צריכים לחתום על הסכם עם עורך דין, זה ההסכם, וללכת לועדת פוריות שבה יאשרו לך טיפולים, ולעשות את הטיפולים באיכילוב”

סחרחורת של מילים. אני לא מסכימה לעשות טיפולים. אני שואלת את הרופא למה אין טיפול לגבר, הרי הבעיה היא אצלו, למה להפציץ אותי בהורמונים וזריקות ושאיבות והחזרות אם הבעיה היא אצלו, זה לא הגיוני שגופי הבריא יכנס למיטה חולה. אנחנו יודעים לטפל בעיקר בנשים, ככה זה.

אנחנו קמים משם ואילן הולך להביא טפסים לועדת פוריות ואני עוצרת אותו. אני לא מוכנה ללכת לטיפולים.

בזמן הזה שרומבה בשיא ההצלחה העסקית שלה, אני עובדת בלי סוף, מקבלת כל לקוח ולקוחה, עובדת מהבוקר עד הלילה, בקושי מצאתי זמן להגיע לבדיקות ולרופא. באותו יום אני חוזרת לגלריה שהייתה לי אז (היום אני עובדת בבית) ואני לא מצליחה לתפקד, אני יושבת עם חברה בקפה למטה ולא יודעת איך ממשיכים מכאן.

אני מדברת עם דנה חברה שלי, והיא מבקשת שאצפה בסרט של אורלי וגיא. אני צופה בסרט בלילה והוא נותן לי תקווה, למחרת בבוקר אני מתקשרת לרופא המומחה לפוריות הגבר וקובעת תור לאילן. אנחנו מחכים לתור הזה כמו אוויר לנשימה, בטוחים שיהיה בסדר. עם מעטפה של מזומן אנחנו מגיעים לרופא, ובחמש דקות הוא מנפץ לנו את התקוות באכזריות, ברוע.

“הזרע שלך במצב קריטי, הייתי בכלל הולך לבנק הזרע, עוד לא ראיתי ילדים שחוזרים מבנק הזרע, תעשו תרומת זרע או טיפולי ivf, בכל מקרה, באופן טבעי זה לא יקרה”

וזהו, ככה, איפה הכסף?  הנה הכסף, תודה על האמפתיה.

מאותו רגע אני לא מוכנה להגיע לקניון רמת אביב (היכן שהיה הרופא) ואני לא אשכח את הדמעות מחוץ לקניון.

עוברת שנה, בה אני מבינה את הבעיה העמוקה שלי בלעבור טיפולי פוריות, הכרותי עם נשים שעברו טיפולי פוריות, חוסר הרצון המובהק שלי להיכנס לתוך המסע הזה שישאב את גופי ונפשי מבהיר לי שגם אם אתחיל בכח- לא אצליח להיכנס להריון ככה. בשנה הזו מתחילות השאלות מההורים, מהסבתות, לכולם אנחנו אומרים באופן גלוי שיש בעיה, ואנחנו עוד לא יודעים איך לטפל בה אם בכלל. הכל תלוי בשרון, אומר אילן. וכולם, חכמים גדולים, אומרים לי תתחילי, אז מה, זה לא קל אבל תראי כמה נשים עוברות את זה, אתם תהיו בסדר. אנחנו מגיעים למרפאת הפוריות בבית החולים איכילוב ונכנסים לרופא נהדר שמסביר לי על הליך הפרית המבחנה, הרחם שלי מתכווצת באימה רק מלראות את המצגת, הוא איש נחמד וטוב ואני בידיים טובות, אבל אנחנו רק מקפיאים ולא ממשיכים את ההליך, ברחתי משם.

ואני יודעת ומבינה שאולי אוותר על ילדים עם האיש הנהדר הזה, ומקבלת את הגזירה בענווה ובקבלת הדין, מדמיינת אותנו מזדקנים במסיבות ריקודים בבלוק ומעשנים עד גיל 120. אני לא יכולה לוותר על אילן בגלל זה, לא בגלל זה.

אני מנסה לאסוף את החיובי מכל עניין, מתחברת לאנשים שלא רוצים ילדים, ממשיכה לתפקד, אבל לקראת סוף השנה השניה האבולוציה נכנסת לתפקיד, אני בת 30 תכף, ואני רואה עגלות ומתחילה לבכות. לי אין, לי אין לי אין לי אין, למה אין לי. אני רוצה לעשות איתך ילד, זה לא הוגן.

נוכחותו של בנו בחיים שלנו (ילד שלא אכתוב עליו הרבה או בכלל, אבל הוא בלבי ונפשי) פוצעת אותי. לך תמיד יהיה את הילד הזה, ולי אין, זה מרסק אותי.

אני עוברת לעבוד בבית, ובאופן ספונטני לחלוטין אני נוסעת לניו יורק עם חברה, חלק מהזמן אני לבד, מאבדת את עצמי בעיר בהליכות, עושה שופינג עד שאין לי רגליים, הבטחתי לאילן שכשנחזור נתחיל טיפולי פוריות, הבטחתי אבל לא קיימתי, חזרתי מניו יורק, עברו כמה ימים ואילן שואל מה קורה, אני פורצת בבכי, אני לא יכולה לעבור את זה, אני מבקשת שתבין אותי.

הוא מבין, אבל לא מצליח “לתת לי” לא לחוות את חווית ההריון והלידה והאמהות,  אנחנו מדברים על תרומת זרע, שיחות קשות, הוא אומר שאם אפשר לעשות משהו עם שלו, למה שלא ננסה את זה קודם, ואני מסבירה שהזרעות יהיו לי יותר קלות. אבל השיחות קשות ופוצעות מדי אז גם לזה אנחנו מניחים.

חברה אהובה שהיא גם עורכת דין מכינה לנו הסכם לטיפולי פוריות, זה מוכן בתיק.

חנוכה, אני יושבת עם דנה וחגית בסוניה (ולעולם תהיה לי חיבה למקום הזה) וקוראים לנו להדליק נרות. נורא לא תל אביבי לקום בהתלהבות ולבקש בקשות, אבל אני סוחבת את חגית ואני מבקשת כמו ילדה קטנה ותמה להיכנס להריון טבעי.

מאחר לי המחזור ביום, אני הולכת לקנות 6 בדיקות ביתיות, כולן חיוביות. פס חזק פס חלש. מתקשרת לאחות במרפאה: “חמודה, פס זה פס, מזל טוב” מראה לחגית: “וואי מותק, אני מפחדת להגיד לך שזה נראה חיובי, נראה לי” מראה לאמא: “תראי לי מקרוב! כן! זה שני פסים!” מראה לאילן:”לא מאמין לבדיקות הסיניות האלה, בואי נלך לבית חולים”

בבית החולים, אחרי שעה וחצי של המתנה, אנחנו רואים בועה מרחפת באולטרא סאונד, זה הריון, והוא טבעי. אני חושבת שהנפש של אילן מתנתקת מעצמה ומרחפת מעל בית היולדות ומיון הנשים. אני בהריון.

לבדיקת הדופק אני מגיעה עם אילן, לד”ר ב’ החמוד

“באת עם ההסכם סוף סוף? מתחילים?”

“באתי עם עובר, נראה לי, אני בהריון”

“איזה יופי, מזל טוב!”

ואילן:”איך אתה מסביר את מה שאמר לנו רופא פוריות הגבר? קריטי מה קריטי, אה?”

וד”ר ב’:”אני לא מסביר רופאים אחרים, רק את עצמי, אלוהים אוהב אתכם, והנה תראו את העובר”

דעו תקווה, תמיד תדעו תקווה, תמיד אפשר. את כל התקוות ריסקו לנו, יכולתי להתחיל טיפולי ivf כבר לפני שנה, בחרתי לחכות, ובסוף זה קרה לבד. את כל קשת התחושות האיומה כבר עברנו.

אלוהים באמת אוהב אותנו, כי בתוך תוכי באמת ויתרתי על האפשרות להביא ילדים בהפריות מבחנה, הרתיעה שלי הייתה גדולה מדי, זה היה נראה לי איום ונורא, על אף חוויות יותר חיוביות ששמעתי, ידעתי שאני לא מסוגלת לעבור את זה.

רופאים הם לא אלוהים, לא תמיד הם יודעים איך הגוף עובד, אולי בכלל הבעיה הייתה אצלי וכשויתרתי לחלוטין משהו השתחרר, אולי הנסיעה עזרה, אי אפשר לדעת, העובדות מדברות בעד עצמן- אני בהריון טבעי, ויש לי תינוקת קטנה בבטן.

אני מחכה לסגירת המעגל הזה, אני רוצה להגיע עם בתי במנשא לקניון רמת אביב, להיכנס לרופא האנטיפת ולהראות לו את בתי, הנה התינוקת שאמרת שלא תגיע לבד, אם הייתי מקשיבה לך הייתי מתחילה טיפולי פוריות או הולכת לבנק הזרע, אולי לבנק הזרע הפרטי שאותו אתה מנהל, אתה היית עושה מלא כסף ואני הייתי עוברת גהנום גופני ונפשי, מה אתה אומר, דומה לי?

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של sharoomba

תצוגה מקדימה

הריון זו כן מחלה

בואו נדבר על זה רגע, כל מהותי וישותי מתרכזת בחודשים אלו בהריוני הראשון, אז על זה אני רוצה לכתוב, למרות שעוקביי בטוויטר ואולי גם בפייסבוק הותשו ונכתשו לחלוטין מהציוצים שלי בעניין, הגיע הזמן לרכז את הכל בפוסט אחד. מי המציא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

5 דברים שאני אוהבת אצל הגבר שלי, ואחד שלא

כמעט 15 שנים מפרידות בינינו, הכרנו בפלטפורמה משוגעת שזה לא הזמן ולא המקום לכתוב עליה. נפגשנו בהפוגה בין ההפקות המטורפות שלו, ועד שבע בבוקר דיברנו, הוא נתן לי לישון במיטה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

היולדת מותשת ומבקשת לסיים את הלידה בניתוח קיסרי

בפעם הראשונה מאז שאני כותבת אני נאמנה לסיפור מתחילתו ועד סופו ללא השמטת פרטים לשם קיצור הפוסט ונוחות הקריאה. 1990 מילים, כל אחת הייתה חשובה לי מספיק כדי להיכנס לפוסט...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה