אני וסיפור שואה?

השואה היא הסיפור של כולנו. היא מרכיב מכונן בסיפור הישראלי. סיפורי הפעם מתאר איך הבנתי עד כמה השואה היא הסיפור שלי, וזאת ממרחק הדורות. ומאפשר את הבנת סיפור הציונות כולה, דרך הסיפור המשפחתי שלי , משפחת וולף מטרנוב שבגליציה.

לקראת יום השואה, אני מספרת את סיפור השואה שלי, ועם כתיבת הכותרת כבר מעלה סימן שאלה, אני וסיפור שואה? מה פתאום?

הרי נולדתי בנהלל, לאב שנולד אף הוא כאן, בן למייסדי הכפר. היו לי הרבה דודים ודודות, משני הצדדים. נכון, את ההורים מהעדה הבוכרית של אמי שכבר נולדה בארץ, לא זכיתי להכיר, אבל לא בגלל השואה, אלא בשל מחלה ואסון.

מנקודת הראות שלי, בכפר שלי, נהלל, ציינו את יום השואה לאורך כל השנים בהמון כבוד, בהדרת כבוד. כל הכפר התכנס לו קצת לפני השעה שמונה בערב בבית- העם, שהיה מלא מפה לפה  והקהל התנהל לו בשקט כבוש. כשניתן האות,  הודלקו אחד אחד ששת הנרות במנורת הזיכרון, ולאחריהן הוקראו בטון מלא הוד כל ההקראות ה"קלאסיות": "יהודים התגוננו בנשק" , "חזון העצמות היבשות" על ידי קוראים קבועים ורהוטים. למרות שרובם כבר אינם בין החיים, אני עדיין שומעת את קולותיהם נישאים מן הבמה לחלל האולם, גם כיום.  היו בכפר  "שורדי שואה" או כמו שנקראו אז "ניצולי שואה" מעטים, ידענו גם מי הם. לחלקם  היה מספר מקועקע על אמת היד. בערב הזה, על אלו מהם שהגיעו לטקס, אנחנו, הילדים, הסתכלנו במבט מיוחד. אבל כציבור, בכפר שהוקם הרבה שנים לפני ה"מלחמה ההיא", ועמד כאן קוממיות בארצו. יתרה מזו, הכפר שלח את מיטב בניו ובנותיו ל"בריגדה היהודית", לצבא הבריטי, ל"א.ט.ס" , לארגון ההעפלה וה"בריחה" ,ועזרה במחנות העקורים באירופה. הרגשתי שמדברים על משהו נורא נורא רחוק. לא שלא בדקתי במהלך ילדותי,  איך אכנס לבוידעם שבמסדרון בית הורי, אם חלילה תהיה "אקציה" והגרמנים יבואו,  או שהרהרתי איזה טעם יש לקליפות תפוחי אדמה , אם חלילה נאלץ לאכול אותם כמו שכולם אכלו  שם בסיפוריהם.

בבית- הספר היסודי בכפר, ביום השואה עצמו, רגע לפני הצפירה כשעמדנו מסודרים בח' גדולה על ה" מגרש הקטן", החוויה היתה חזקה מאוד. ידענו שיעקב המנהל וגם אלזה אשתו באו "משם". גם את העובדה שהיו חשוכי בנים, ייחסנו לכך. בזמן הדלקת נרות הזיכרון, כשיעקב היה מגיש ומעביר עם ידו שעליה טבוע מספר את הנר ממדליק למדליק, שתקנו עוד יותר חזק, מתאפקים לא להתחיל לצחוק ממבוכה וטיפשות ילדותית. עוצרים את הנשימה בצפירה. כאשר היו משמיעים לנו לאחר הטקס, באחת הכיתות, שקירותיה קושטו בכרזות שואה בשחור לבן, בפטיפון את   את  "אין פרפרים פה בגטו" בקולו מזרה האימים  של הקריין,  שמעו גם את חריקות המחט על התקליט.

כשהייתי בשנת השירות שלפני הצבא, בעיירה צפונית, שרבים מתושביה יוצאי  צפון אפריקה, ושוחחנו עם החניכים על יום השואה המתקרב,  וחניך אמר לי :"יום השואה זה חג של אשכנזים", הזדעזתי כולי שילד שנולד וגדל במדינת ישראל יכול לחשוב כך. מבחינתי, זה היה יום מרכזי ומשמעותי בהוויה.

בשנים שלאחר מכן, כאשר  לימדתי, זכיתי להכין תלמידים לקראת המשלחות הראשונות שיצאו לפולין,וציידתי אותם בהרבה מידע מדויק וחשוב. שמעתי את חוויותיהם כשחזרו וראיתי את התמונות שצילמו, אבל תמיד באותה "מידת רוחק". זה רחוק מאתנו. אנחנו כאן, ישראלים שורשיים וגאים. גם תקופות הלימוד  והמחקר שלי,  תמיד נגעו בתקופות אחרות, כי זה לא לגמרי שלנו,עד שהבנתי.  אולי כאן אני כנראה צריכה להודות למחנכינו והורינו שכילדים הרחיקו את זה מאתנו,"ממלכתיות"- כן. כאב אישי, גם כן, אבל רחוק.

כשכבר הייתי אמא בעצמי , אחרי לא מעט פעמים שנתתי בכיתות הסברים מלומדים על תהליך עליית הנאצים לשלטון, על הצעדים אותם נקטו בתחומים השונים ועל תהליך ההשמדה ושלביו. זה פתאום קרה,פתאום הבנתי והרגשתי עד כמה השואה זה הסיפור שלי.

New Doc 2018-04-10 (1)_2

סבי, פנחס וולף ז"ל, מראשוני נהלל ובוניה, לא דיבר הרבה. הוא היה איש עבודה  והקפיד לעשות לו עיתים גם לספר. כל ערב, היה יושב על יד מקלט הרדיו, ומולו ספר תנ"ך פתוח והאזין ל"פרקי היום בתנ"ך"(ושיחה מפי עמוס חכם), כילדה ידעתי  שעד שלא ייגמר השידור, אנחנו מחרישים.

לעיתים רחוקות, בשעת רצון נדירה, ואחרי שידולים רבים של דודותיי, היה נעתר ומספר על ילדותו בטרנוב שבגליציה. בדרך כלל היו אלו סיפורים על בריחה מבית- המדרש לטובת משובות נעורים עם ילדי הגויים, "השקוצים", ושחייה בנהר. בהמשך היה מגיע לספר איך בחר בציונות, ואיתה בחילוניות, כשמבחינתו, לא היתה אופציה אחרת.  הוא סיפר ובזמן שסיפר, לא הבנתי , כמו שאני מבינה עכשיו, ומבהירה גם לתלמידי,  מדוע תהליך החילון  אפשר את הלאומיות בכלל, ואת הציונות בפרט. בסיפורו, למפגש הציוני הראשון שהתקיים בעירו, הגיע מתעניין גם אביו, רב ישראל וולף ז"ל, שהיה חסיד ירא שמיים, שהבין גם הוא כי המשך הקיום היהודי באירופה לא מנבא טובות. כששבו הביתה מהמפגש אמר לו האב  כי הוא מתנגד לציונות, בשל היותו של הנציג הציוני חילוני. סבא סיפר לי, ולבני המשפחה האחרים את דברי האב באידיש, ואחר כך תרגם. עיקרם:  "אדם שראשו גלוי כמו ישבנו, לא יכול להביא את הגאולה". מאותו רגע, החל הקרע במשפחת וולף. סבא התחיל לעשות את כל ההכנות לקראת העלייה הקרבה לארץ, בשקט ובחשאי,ומשפחתו, עשתה הכל כדי לסכל אותן.  כשהבינו הוריו מאחותו הקטנה, שראתה  שבא לחנות המשפחתית כדי להיפרד מאחיו, רגע לפני הנסיעה, שהנה הוא יוצא לדרך, הזעיקו את המשטרה הפולנית לחפש אותו ברכבת העומדת מוכנה לתזוזה על הרציף, בתואנה שגנב כסף. סבא שאכן היה מצויד בכסף רב אותו חסך להוצאות הדרך, תמיד היה מחייך בקטע הזה של הסיפור ומוסיף  שלו היו אומרים את הסיבה האמיתית, שהוא בדרכו לארץ ישראל, אף פולני לא היה מחפש אותו. כך  ראה סבא את הוריו במבט אחרון, כשהסתתר מפניהם ומפני המשטרה הפולנית בקרון הרכבת בדרך לטריאסט, כדי לעלות שם על  אוניה בדרכו לארץ- ישראל. סיפור זה, לא אפיין רק את סבא שלי, רבים מהחלוצים ב"עלייה השנייה" עברו מסלול דומה.

New Doc 2018-04-10 (1)_4_1024x682

מה שמייחד את משפחתי, משפחת וולף, הוא העיקשות והצדקנות. לאחר שהרכבת חמקה מסבא רבא שלי, ישראל, ועליה בנו, סבי פנחס , חזר הביתה, קרע על בנו "קריעה", וישב עליו "שבעה", כמת נחשב  עבורו. למרות שעברו כשלושים שנה בין עלייתו של סבא לארץ לשואה, סבא רבא, ישראל, לא מוכן היה לשמוע מבנו,  גם כאשר האם, סבתא- רבתא איטה וולף, היתה מקבלת מכתבים מעטים מהבן האובד, בהם סיפר לה על נישואיו, הולדת בנו הבכור, התאלמנותו, נישואיו השניים, הולדת ילדיו הנוספים,  וקוראת אותם לעצמה בקול רם, בכדי שישמע בעלה.

רבות ממשפחות המייסדים  בנהלל קלטו במהלך אותן שנים את הוריהם ה"גלותיים" שהגיעו מאירופה, ועבורם גם הוקם בית -הכנסת בכפר. את צלילי האידיש האסורה קלטו אבי ואחיו מאותם סבים וסבתות שהתגוררו בחצרות משפחות חבריהם, שהרי שפתם של  החלוצים היתה בעיקרון עברית, וגם זכו לראות דגם של משפחה רב-דורית.  שלושים שנה של נתק עקרוני ועקר.

כאשר במהלך המלחמה הגיעו הנאצים לבית המשפחה בגליציה, כפי שנודע לנו בהמשך מקרובת המשפחה היחידה ששרדה את השואה, הסבא- רבא ישראל, אמר אחד משני משפטים אלו,ואולי את שניהם. אני לצערי לא יודעת להחליט מה אמר, וגם לא יכולה להשמיט.  האחד: "אין לי בן בשם פנחס בארץ ישראל, אבל אם מישהו מכם ישרוד,ויגיע לשם, שיחפש אותו" , והשני:  "פנחס היה נביא". כך או כך, למעט אותה ניצולה בודדה, משפחת וולף מטרנוב שבגליציה מצאה את מותה בשואה, ברחובה של עיר, בבורות ההרג ובאושוויץ.

New Doc 2018-04-10 (1)_1_682x1024

כשהתחברו הסיפורים, ההבנות והידע, הבנתי עד כמה סיפור השואה, הוא ממש הסיפור שלנו. הבנתי עד כמה השקט הכבוש הזה בטקסי יום השואה בנהלל של ילדותי היה עמוק. כמו שהבנתי מדוע סבא נמנע מלספר על ילדותו או על משפחתו. ואני ,ככל שמתקדמות השנים, מתאבלת ביום הזה על סבא- רבא וסבתא- רבתא שאבדו לי שם, בשואה. את דמותו עטורת הזקן של סבא ישראל ראיתי במהלך השנים, תלויה מעל מיטתו של סבא, היתה זו תמונת הפספורט שלו, לו נזקק בשל נסיעות העסקים שלו. לסבתא איטה אף לא היתה תמונה שכן הם היו מאוד דתיים, והיא לא נזקקה לדרכון.

בשנים האחרונות, במסגרת משלחות כאלו ואחרות, רבים מבין ניניו של סבא פנחס, ושל אחיו, סבא דוד, מבקרים בטרנוב-גליציה-פולין.  כל אחד מהם מצטייד  בפרטי הסיפור המשפחתי, מספר וחולק עם חבריו למשלחת, מצטלם על יד הבית שהיה בית המשפחה, ועל יד בימת בית- הכנסת בטרנוב ששרדה באופן פלאי, ומספר להם שאנחנו כאן, ממשיכים את היהדות והמורשת בדרכנו שלנו.

יהי זכרם של בני משפחתי, כמו זכרם של כל שאר האובדים בשואה נצור לעד.

______________________

בעקבות פרסום הפוסט, שלחה לי  בת -דודה שנייה שלי, יעל בוגין, לבית וולף, נכדתו של סבא דוד, אחיו של סבא פנחס, סרטון מהיוטיוב המספר את הסיפור  כפי שסיפרה למשלחת תלמידיה בבית- הכנסת בטרנוב עצמו.הסיפור ממחיש ומשלים את שכתבתי, ומוכיח שוב, שדם זה לא מים.

______________________

התמונות צולמו כאשר בתי הבכורה ,יערה, ביקרה במסגרת משלחת לפולין בטרנוב.

תמונה ראשונה-מבט כללי על רחוב בוזיץ', בו התגוררה משפחת וולף.

תמונה שנייה-יערה לפני שער בית -הכנסת הנמצא מול לבית בו התגוררה המשפחה.

תמונה שלישית-יערה ברחוב בוזיץ' מס' 5, המיקום מקורי, הבית אינו המקורי, אלא נבנה בתקופת השלטון הקומוניסטי.

תמונה רביעית-בימת בית הכנסת בטרנוב , ששרדה את המלחמה באופן ניסי ומשמשת אתר למבקרים.

New Doc 2018-04-10 (1)_3_692x1024 (1)

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.