על עבדות מודרנית ויציאות מצריים פרטיות

בחורה עם מחשב נייד

בסופ"ש האחרון ציינו יהודי כל העולם את חג הפסח הוא חג החירות.
בחג זה אנו מצווים לספר את סיפור יציאת מצריים או בשפה המקראית: והגדת לבנך ביום ההוא….בטח לא לביתך, שהרי היא במטבח טורחת עם אימה על הכנת קנידעלך, חרוסת ושאר שיגעונות, שצריכים להיות נוכחים בצלחת הפסח וגם ככה מה לה ולעבדות… היא רק זו שעמדה….
אז היום נדבר על הדברים שצריך להגיד, על מהי עבדות מודרנית ואיך היא לא באמת עברה מהעולם אלא שינתה צורה ונמכרת לנו כעת בעטיפה אחרת, עם לייבלינג מפתה, כמעט פמיניסטי, על מהי ומיהי הארץ המובטחת וכיצד לפעמים צריך לקרוע את ים סוף כדי להגיע אליה.

אז נתחיל בעבדות המודרנית – זוג הורים עובדים במשרות מלאות, שמתחילים את יומם בהכנת סנדוויצ'ים לילדיהם הפוקדים את מערכות החינוך השונות. בהולנד ובמדינות רבות אחרות, מערכת ההורים צריכה להיערך גם להכנת צהריים, עלא lunch box הכולל לעיתים עוד סנדוויץ' (אם יצאתם בזול) או צורה מוקטנת של ארוחת צהריים, מעין מיני ישראל הכולל קופסת פסטה קטנה, כמה שניצלים, ירקות חתוכים – בקיצור מעשר מסירים שהוכנו מראש . כך שאין פה שום בשורה מעבר לעובדה שההורה יכול למצוא עצמו במצב בהייה מתקדם בטלוויזיה כשלפתע הוא נזכר שאין לילדים צהריים למחר.
זה השלב שבו נכנסת הפירמידה לתמונה. לא זו המקראית, אלא פירמידת המזון. זו שבימים כתיקונם היתה עומדת על בסיס איתן של ירקות, פירות ומזונות מזינים מן החי והצומח נטולי שומן טראנס, אך בימי משבר ובשעות לילה מאוחרות או בוקר מוקדמות, כל התות אנך עמונים הקבורים בה מתהפכים בקברם, כשההורה טרוט העיניים מחמם שניצל תירס לצהריים ומוסיף לצדו מנת פתיתים מזינה או פסטה מורתחת נטולת רוטב שכמו המצות שלא תפחו, לא היה זמן להכינו והוא מסתכם בפתיתי פרמזן שממלאים את מקומו. פירמידת המזון פוגשת את פירמידת הצרכים של מסלאו כשהצורך בהזנה בסיסית פוגש בצורך ההורי לשעות שינה ומנוחה ראויות יותר מאלה של סריס במצריים העתיקה.

מאחר והעבודה הפכה קשה כמו שנאמר: "ויעבדו מצריים את בני ישראל בפרך" ואף בייביסיטר או סבתא לא באו לשחרר את עמי, לא נותר לאלוהים אלא להכות את מכות מצריים (לא כל העשר, אבל בהחלט מדגם מייצג ולא קטן):
דם – מכה ידועה שכל אחד מאיתנו מכיר כשהוא מרגיש שהוא מקיז דם בין אם בעבודה, בבית או בניסיונות החוזרים לג'נגל בין העבודה לבית מבלי שאף כדור ייפול, מבלי לאחר לביה"ס או לאיסופים ממנו או מכל צהרון רענן, מבלי לשכוח אף חוג או יומולדת, או יום רגישות לנגישות או טיגון של 300 כדורי פלאפל ל – international day – כי מי אמר עבדות ולא קיבל ומי לא מקיז מידי שבוע קצת דם רק כדי להגיע בזמן להדגמות חורף בשעה 15:30 ביום הכי גשום בשנה בחוג בלט של הילדה.
צפרדע – כשר או לא, כולנו בולעים אותן לעיתים. יש ימים שהן גודשות את הבית שלנו, ימים בהם אמא שלנו או של בן זוגינו שומרת על הילדים ובתמורה לשחרור הזמני מהעבדות, צריך לשלם בבליעת מספר כלשהו של צפרדעים.
כינים – מכה שלא השתנתה בצורתה מאז ימי מצריים והיא פוקדת את ראשי הילדים הן בגן והן בביה"ס. למזלינו מאז ימי מצריים העתיקה התקדמנו קצת והקדמנו תרופה למכה באמצעות נוסחת הפלא העונה לשם: ריזולט!
ברד – מכה אופיינית בעיקר בימי הקיץ כשההורה מוצא עצמו אחרי כל סבבי הקייטנות (גם אלה שמפעילה השכנה בת ה- 9 שנולדה רק מספר חודשים לפני הבת שלנו וחוסכת באמצעות התשלום לקייטנה לכרטיס להופעה של נועה קירל). אז בהיעדר כל פעילות שלא כוללת דיוטי פרי ומזוודות, ההורה נגרר עם ילדיו לבריכה ולאחר שנפרד מהרבה (ראה המכה הבאה) כסף, הוא נכנע לבסוף וקונה גם ברד. כחול. למה? כי אחרי הקריסה של פירמידת המזון בארוחת הצהריים שכללה צ'יפס ונקניקיות, כבר תשו כוחותיו ממלחמה נוספת בגזרת המשקאות והברד נראה איכשהו עדיף על פני השלגון הזרחני שהילדים רצו.
הרבה – נכתב בטעות בהגדה ב"ארבה", אך בעצם קשור לריבוי המטלות ההוריות, שבאות בנוסף לאלו בשאר הגזרות, מה שיותר הרבה עומס על המערכת שלא פעם קורסת בצורת מחלה, שהרי ללא החולי, לא תינתן הלגיטימציה למנוחה.
חושך – יש ימים, גם בקיץ, שההורה מרגיש שהוא מנווט את דרכו בחושך מצריים. הוא לא מצליח לעקוב אחרי לוח המבחנים של שניים מילדיו, שנראה שלומדים את אותו חומר משמים במדעים רק שקוראים לשיעור בשם אחד בכיתה ג' ("אומנות אדמה") ואחר בכיתה ה' (מדעים) – אבל בתכל'ס הוא מוצא עצמו שוב משנן את תכונותיהם של כל הסלעים הידועים לאדם (קשיות, מוליכות חום, מסיסות במים, צבע…) ומרגיש אשכרה שמערכת החינוך נתקעה בתקופת האבן, או בקיצור הוא מרגיש בחושך. מעבר לקידמה, יש ימים בהם חושכות עיניו של ההורה כשהוא שב רצוץ הביתה מעוד יום שעבד בעבודת פרך רק כדי לגלות שהבית הפוך, הכלים הונחו במדיח (כי זו היתה ההנחיה היחידה שנתנו לילדים, אבל לא חשבנו להנחות אותם לזרוק את האוכל לפח קודם או לשטוף אותם במים – כי האמנו במושג, "למידה סמויה") – באותם ימים ההורה מעדיף, לא פעם, שאלוהים יחזיר את העולם למצב שבו היה רק "חושך על פני תהום"….
מכת בכורות – כבכורה אני אישית מתנגדת לעובדה שאנחנו מסומנים כמי שיש להשמידו כי הרי לפי תיאוריות של סדר לידה כל מיקום משפחתי מגיע עם אתגרים משלו, אבל נראה שאת הבכורים בהיותם ראשונים, הפכו לסוג של עכברי אדם במעבדת ההורות ואולי המכה מתקשרת לאופן שבו הבכורים קצת "הוכו" ע"י המערכת, אבל זו רק ירייה באפלה (ששייכת בעצם למכה הקודמת).

אז אחרי שהיחידה ההורית מתמודדת על עבדות ומכות מודרניות, היא מרגישה שכל יום שעובר הוא בגדר קריעת ים סוף בדרך אל הארץ המובטחת. המנהיג של היחידה ההורית הפך להיות המרחב הוירטואלי. נישאים על גלי הרשת הם מפנטזים על נסיעה לארצות אקזוטיות עם חופים מוזהבים כמה שיותר רחוק ממצריים (אלא אם עוד היה אפשר לנסוע בבטחה לסיני), הם משתעשעים ברעיון של המלדיביים, 10 ימים בניו יורק, שלעיתים מסתכמים בלילה מפנק במלון "כרמים" שהוא לא כל כך רחוק במקרה של חזרה לא צפויה הביתה. עם השנים, כשהילדים כבר מספיק גדולים כדי לחמם לעצמם את מזונות הבריאות שהכינה היחידה ההורית, לבדם, יש תחושה שאפילו הדיוטי פרי, עוד לפני העלייה הממשית לטיסה, הוא בגדר המעבר בחורבה לעבר הארץ המובטחת. יש פעמים שההורים אפילו מפנטזים על 40 שנה במדבר…לבד….כשמן נופל מהשמיים ולא צריך לקום ולהכין סנדוויצ'ים וארוחות צהריים.

אז דיי דיינו וחסל סדר פסח, אבל עבדות מודרנית עדיין קיימת – היא פשוט מגיעה עטופה בנייר כסף, הכסף שעבדנו בשבילו כל החודש, זה שגם מאפשר לנו לצאת מידי פעם לחופשות ולהניח את הטיט והתבן, לאכול טוב (ולא לבלוע צפרדעים לתקופה), לא להקיז דם, לא לעשות הרבה, להיות באור ולשתות שייק במקום ברד.
אז בפעם הבאה שאתם מספרים את סיפור יציאת מצריים, זכרו שלא רק שכולנו יצאנו ממצריים, יש ימים שאנחנו מרגישים שאנחנו עדיין שם ושלא תמיד יש לנו תשובה לשאלה – מה נשתנה…..

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.