שרוטים

שתי שריטות היו מתחת לברכיה, אחת מזוגזגת ואחת ישרה. "אתה לא תבין", היא אמרה, "הן לא כואבות, הסיבה להן היא הכואבת"..

בחורה עם מחשב נייד

 

שמתי לב שמתחת לברכיים שלה יש שתי שריטות. שריטה אחת מזוגזגת ואחת ישרה. אחת מדממת ואחת מגלידה. אחת אנכית ואחת במאוזן. שאלתי אותה לפשר. היא אמרה לי שאין שום קשר. שריטה אחת היא קיבלה כשטיפסה על החומה כדי לקטוף תפוז מהגינה של חיים הרשע. את השריטה השנייה היא קיבלה כשירדה בטיפוס על המרזב כשרצתה להיות טרזן.

היא התיישבה על שפת המדרכה ושתי ברכיה בלטו בשריטותן כשחיבקה אותן והתכנסה קצת כמו כדור פוטבול אליפטי. קצת ריחמתי עליה. אני יודע שאין לה מרזב בבית, היא גרה בקומת קרקע וגם אין בכלל דבר כזה "חיים הרשע" בשכונה שלנו.

תגידי, אמרתי לה בשיא הזהירות, "הכל בסדר? השריטות האלו מדאיגות אותי..". "הכל מצויין, השריטות האלו הן משהו מיוחד שאני לא יכולה לספר לך. זה אישי מידי". "שריטות זה לא דבר אישי, אם מישהו עשה לך אותן אז צריך לתפוס אותו ולהגיד שזה לא בסדר ואם הוא באמת רשע אז צריך להגיד אותו למישהו אחר" הטחתי בזעם. "זה רק שריטות, הן הכי פחות כואבות שבעולם, הסיבה להן, היא הכואבת. אבל עזוב, אתה לא תבין".

"אני כן! ספרי, זה חשוב לי". היא הרחיקה את כפות רגליה ומתחה אותן אל תוך הכביש כשהחיוך שלה עשה את אותה הפעולה בדיוק. "השריטות הן בגללך!". נחנקתי. לא ידעתי מה להגיד אבל היא כבר המשיכה. "יש לך מתחת לחלון שני מסמרים שתקועים בשפריץ. מסמר אחד ישר ואחד עקום. בכל בוקר כשאני הולכת לבית הספר אני אוחזת באדן החלון שלך, מושכת את עצמי מעלה כשהתיק מכביד לי על הגב ומציצה אל תוך החדר שלך. לראות אותך כשאתה מכורבל במיטה. כשאני יורדת חזרה, אז שני המסמרים עושים לי שריטות בברכיים ובלב. אתה ה"בוקר טוב" שלי. הבעיה היא שאתה לא מבין כלום באהבה. אדון כדורגל שכמוך".

לא יודע איך, אבל החיוך שלה עבר גם אליי. מתחתי גם אני את רגליי אל הכביש וראיתי שאני גבוה ממנה בקצת. שני פלסטרים הציצו מתחת למכנסיים הקצרים שלי. "הי'.. ומה זה?" היא שאלה בניגון של בנות. "זה..זה..השריטות שאת גורמת לי", עניתי. "ראית איזה קוצים יש לעץ תמר ליד הכיתה שלך?".

היא מתחה את החיוך שלה בעוד קצת. שני שרוטי אהבה, הלכנו יחד לגנוב תפוחים מהמכולת של משה. משה היה באמת רשע.