רגע ישראלי, פרספקטיבה להאיטי

ביום שישי עלינו לרמה לטייל עם שני חברים שהכרתי במשלחת להאיטי. טיילנו בנקיק השחור, ארבעה אנשים, מים, נופי גולן והמון שקט. אחרי הטיול אכלנו פסטה ברוטב עגבניות חמצמצות ובזיליקום, שדני כינה “משהו קטן” וקרסנו לשנת צהריים מופלאה.

בחמש וחצי התחלנו ארוחת ערב בסגנון איטלקי שנמשכה מנה אחר מנה עד השעה 22:30 בלילה.
האוכל היה משובח והשיחה וההתנהלות הרגישה לי ישראל, והזכירה לי את האיטי.
יש משהו דומה בינם לבינינו בהקשר של האוכל, מוסיקה, משהו בפתיחות. אין זהות, הם לא ישראלים, אבל.

דני הכין פירה שורשים ועליו רגו, ג’וזף היה מכין פשטידת רועים שאי אפשר היה להפסיק ולאכול ממנה, המרקם, הטעם, הרגשת הנחמה.

ביום שישי בעצם, חזרתי הביתה, לנופים שאני אוהבת, לטייל, לדבר על המון במבולגן, להירגע.

מיום שישי אני חושבת על האיטי קצת יותר ממרחק, גם בהיבט האישי וגם בהיבט המקצועי. על אנשים שפגשתי שם, על מה שעשינו, על הפרוייקטים העתידיים, על האנשים של האיטי ועל הגעגוע הזה, להיות שם.

אני מקבלת את המיילים מהצוות שלי, מישיבות האו”ם ותוהה אם משהו השתנה בשבועיים האלה, אם משהו התקדם.

ובעיקר אני שמחה להיות בבית, ומתמודדת עם החיים האמיתיים של היום יום, של החלטות אישיות ומקצועיות, ומנסה להבין איך אני משלבת בין אהבתי את חיי פה ואת תשוקתי לאזורי אסון.