הבלוג של sharonfa

sharonfa

מי אני? שאלה שהתשובה עליה אמורה להשתנות באופן מתמיד. פעם הייתי ילדה תמימה וחסרת דאגות שחלמה למצוא אהבה. היום אני ילדה פולנייה שבעצם היא אמא במשרה מלאה (היחידה שיש לי כרגע), וביתר הזמן מנסה לשמור על האהבה ולנסות למצוא את... +עוד

מי אני? שאלה שהתשובה עליה אמורה להשתנות באופן מתמיד. פעם הייתי ילדה תמימה וחסרת דאגות שחלמה למצוא אהבה. היום אני ילדה פולנייה שבעצם היא אמא במשרה מלאה (היחידה שיש לי כרגע), וביתר הזמן מנסה לשמור על האהבה ולנסות למצוא את עצמי וגם הגיון בעולם הזה.

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מינואר 2014

8 חודשים ביליתי בתהיות ומחשבות על מיהו היצור שזז לי בבטן, איך הוא נראה, איזה קול יש לו ואיזה מן טיפוס הוא, וכל מה שהיה לו לומר לי זה “אהההה”.

02/01/2014

“השנה הראשונה הכי מעפנה” / “השנה הראשונה הכי כייפית, מדהימה, כל יום משהו חדש קורה” / “אח, השנה הראשונה… את תהיי המומה, באחריות”. כל האנשים מאחורי המשפטים הוסיפו, כל אחד למשפט המחץ שלו את המילים “תאמיני לי, באחריות”. ולמרות שהם קצת סותרים אחד את השני, איכשהו השנה הראשונה לאמהות, שתסתיים בעוד שלושה שבועות בערך, הייתה כל הנ”ל.

מצד אחד, חייבת להודות – היא הייתה די מעפנה. שלושת החודשים הראשונים לחייו של הבן שלי עברו עליו בשינה עמוקה. בכל בוקר, העריסה הייתה משונעת אחר כבוד לאמצע הסלון, רק כדי שכל האורחים וסבא וסבתא יוכלו להשתאות בעוד הם מסתכלים עליו ישן. זה לא היה כל כך מעניין. הוא לא עשה שום דבר אחר, מלבד פיפי וקקי ומדי פעם איזו יללה שאותתה לי שהוא רעב.

אבא שלי גם היה מאוכזב מהסבאות. גבר בן 60, שכבר ראה דבר אחד או שניים בחייו באמת ציפה שבשבוע הראשון לחייו, הנכד שלו כבר ירוץ אליו לדלת בקריאות נרגשות “סבא, סבא, בוא נשחק”. ובכל פעם שהגיע לבקר, הופתע מחדש שזה לא קורה. “מה, הוא שוב ישן?”. כן, אבא, הוא בן שבועיים.

כך שבהתחלה באמת כולנו היינו אכזבה. הוא – בהיעדרותו הבולטת מהשיח בסלון ואנחנו – כתחליף עלוב לתינוק החמוד והצוהל שכולם ציפו לראות. גם ביני לבינו הדברים זזו לאט. כמה אהבה אפשר לפתח לייצור שחוץ מהחלפת חיתולים והאכלות אין בינך לבינו שום אינטראקציה? 8 חודשים ביליתי בתהיות ומחשבות על מיהו היצור שזז לי בבטן, איך הוא נראה, איזה קול יש לו ואיזה מן טיפוס הוא, וכל מה שהיה לו לומר לי זה “אהההה”.

עד החיוך. הזיכרון עוד טרי. זה היה בוקר חמים של סוף מרץ. אנחנו התרוצצנו בשקט בבית, מכינות קפה, מתכוננות לעוד יום של סידורים והסתובבויות חסרות תכלית בקניון הומה עם העגלה ואז שמעתי אותו מתעורר (כמו חוש האשם והדאגה, אחד החושים שהאמהות משכללת בצורה די מדהימה הוא השמיעה. לא משנה מה כמה קירות ויבשות מפרידות בינינו או כמה נמוך הווליום של המוניטור, אני אשמע כל חיכוך גרון שלו). ניגשתי לעריסה, כרגיל בדילוגים ושיר (כי זה שהוא אדיש אליי לא אומר שצריך להיות גם ההיפך) והוא שכב שם, על הגב. כשהתקרבתי ונכנסתי כבר לשדה הראייה שלו פתאום זה קרה – הילד היישיר את המבט אליי וחייך! ממש חייך! קירב את הלחיים לכיוון האוזניים והכל. תודה באמת. אחרי חודשיים שאני מתרוצצת סביבו, שרה, מדברת ולא זוכה לשום תגובה כבר התחלתי לחשוב שבאמת עובדים עליי עם ה-”הם קולטים הכל” הזה. כמה יכול לקלוט ייצור קטן שהעיינים שלו עצומות 90% מהזמן??? אבל הוא חייך. מזל שאני חיה בעידן בו הטלפון הנייד צמוד אלינו כל הזמן. מיד צילמתי את התמונה הכי שמחה שצילמתי עד היום.

ומאותו רגע, השנה באמת התחילה להשתפר. החיוך הראשון הזה הוביל לעוד חיוכים, ואז לצחוק ופתאום הגיעו עוד תגובות – אליי, אליה לאחרים, לחתול, לצעצועים, וזחילה וקולות והייצור הסטטי הזה התחיל פתאום להיות כיפי.

אז לא כל יום היה משהו חדש. היו ימים שחזרו על עצמם, היו ימים משעממים, היו גם כאלה מייאשים. וכן, הייתי המומה. אני עדיין המומה. המומה מכמה שאני עייפה, אבל גם מכמה רגועה הפכתי. מזה שפתאום יש פרופורציות לדברים. בניגוד לחששות שלי, העובדה שהפכתי לאמא לא החריפה את בעיות החרדה שלי אלא רק הרגיעה אותן. אולי כי עכשיו ברור לי כל כך שיש משהו הרבה יותר חשוב ומשמעותי מכל הדברים הקטנים שפעם הטרידו אותי.

ניסינו לתת לעצמנו ציון על השנה הראשונה שלנו בתור אמהות. נראה לי שהיינו די בסדר, שתינו. הילד סך הכל בסדר. לא יותר מדי נפילות ומכות בראש, הוא אוהב לחייך ועושה את זה במשך רוב היום אז כמה נוראית יכולה להיות החוייה שלו? ואנחנו? כנראה שלא נישן חסרות דאגות וחופשיות יותר עד שהוא והאחים והאחיות שלו יעזבו את הבית, אבל מה אכפת לנו. שרדנו שנה בתור אמהות, וכולנו בחיים ואפילו די נהנים מזה.

מזל טוב, קטן שלי. אני רוצה שתדע שאתה תינוק מדהים. אני רוצה שתדע גם שכל אמא אומרת את זה על הילד שלה, אבל לא אכפת לנו, נכון? אתה יפה מבפנים ומבחוץ. ואולי את ה”מבחוץ” זה צפוי שאני אראה, כי איזו אמא לא חושבת שהבן שלה יפה? אבל את המבפנים שלך – כולם רואים. אנחנו, סבא וסבתא, סבתא רבה, הדודים והדודות שלך, המטפלות במעון, מלצרים ומלצריות מזדמנים, הקופאיות בסופר, השומרים בקניון וכל בנאדם שעבר מולך. שחייכת אליו או הושטת יד וחיממת לו את הלב. כל כך שמחה שאתה הבן שלי. לא יכולתי לחלום על שנה יותר טובה. איזה מזל יש לי שקיבלתי אותך. אני רוצה שתדע שכך הרגשתי, שמההתחלה היית מהמם. ואני רוצה שתדע שגם אני וגם האמא השנייה שלך נעשה את ה-כ-ל כדי שתישאר כך. כדי שתמשיך לחשוב שהעולם הוא מקום כיפי ושמח ושכולם צריכים לחייך אחד לשני כל הזמן. שתמיד יהיו לך סיבות לחייך ושאף פעם לא תרגיש רע או בודד או עצוב. אתה המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי ואין לי מילים לתאר כמה אני שמחה שעשיתי אותך, שקפצתי למים ונלחמתי בכל פחד ועכבה שהייתה לי.

תודה שאתה כאן.

עוד מהבלוג של sharonfa

הזרעה ראשונה

(8.5.12) "הזרעה ראשונה" היא ביטוי מאוד מחופש בגוגל, מסתבר. מה ההבדל בין הזרעה ראשונה להזרעה שנייה או שלישית או עשירית? לא יודעת, בינתיים היא כל מה שהיה לי. אולי בהזרעה הראשונה את אופטימית יותר? בטוחה שעכשיו את בהריון, לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years

להיות אמא זה לא מספיק

חודש בדיוק עבר מאז הפסקתי רשמית לעבוד. חודשיים מאז פיטרו אותי. פיטרו אותי בדיוק 3 חודשים ו-3 שבועות אחרי שחזרתי לעבודה מחופשת לידה. האמת היא שה-3 חודשים ו-3 שבועות האלה, היו די מתסכלים, מכעיסים ומייאשים. בוס חדש, שהגיע כשלא...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שני פסים

(29.5.12) זה היה בשבוע שעבר. הגיע היום בו ידעתי שצריך לבדוק - 14 יום בדיוק אחרי "ההזרעה הראשונה". יום שלישי. כמעט כמו כל יום שלישי אחר. עבדתי, הלכנו לקנות לי נעלי ספורט כי שלי נהרסו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה