הבלוג של פיני שרגיל בן סירה

פיני שרגיל בן סירה

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 54, עובד סוציאלי במפעל מוגן רב... +עוד

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 54, עובד סוציאלי במפעל מוגן רב נכותי המעסיק נשים וגברים עם צרכים מיוחדים.

עדכונים:

פוסטים: 128

החל מאוגוסט 2011

dreamstime_xs_2418044

.

שבוע טוב מהעו”ס שפותח היום את השבוע השישי שלו ללא מייל. עזבו, זה לא כזה נורא. התרגלתי. פעם ביומיים שלושה אני תופס למנהל המפעל את השולחן וחורש על המייל שלי מהמחשב שלו. בישראלית קוראים לזה יעילות. או חאפריות. אותו דבר. לפני כמה חודשים פנה אלי חבר, מיואש ועל סף שברון מוחלט, לאחר שלא הצליח לפצח, בשום דרך אפשרית, את הקוד שיאפשר לו גישה לאגף לשירותים חברתיים באחת הרשויות כדי שיוכל לפגוש את בנו במרכז קשר. לא הצלחתי לעזור לו. לא אכנס עכשיו לפירוט מעמיק של חולייה חשוכי המרפא של מערכת הרווחה, אבל מי שרוצה לקבל קצה קצהו של מושג, יכול/ה פשוט לחשוב על עובד סוציאלי שבמשך חודש וחצי לא מצליח לתקשר כמו שצריך עם אף גורם חוץ כדי לקדם את ענייניהם של אלה שהוא אמון על הטיפול בהם. זו כמובן דוגמה פצפונת והאמינו לי שאני חוסך מכן/ם את ההארדקור.

לפעמים אני מבין שיש לי איזה כוח על אחד או שניים. לא משהו רציני, אני לא יכול לעוף, לא יכול להתגשם פתאום בכל מקום שבא לי, לא יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית, אין לי שרירים אימתניים והכי באסה – אני לא יכול לפוצץ ת’צורה לעשרה אנשים בו-זמנית מתי שאני רק רוצה. עזבו את זה שאין לי ראיית רנטגן. ת’כלס, עדיף ככה אחרת הייתי מציץ לכולם/ן מבוקר עד ערב. מה שכן, בשבוע שעבר מטופלת היתה בהתקף אמוק מפחיד שהיה יכול להסתיים ממש רע. אף אחד לא ידע מה לעשות ואני הייתי צריך 1) לייצר רגיעה ראשונית, פשוט כדי שהאירוע לא יסלים יותר ממה שכבר הסלים, 2) לגרום לה לצאת מהמפעל, כמובן מבלי לגעת בה, כדי להמשיך לטפל במקרה לא ליד כל שאר המטופלות/ים שנלחצו והגיבו קשה, 3) לדבר איתה בחוץ ולהרגיע אותה ולאפשר לה להכנס חזרה למפעל ולשבת אצלי במשרד לשיחה ואולי אפילו לחזור לעבודה, 4) לדבר עם המטופלות/ים האחרות/ים ולהרגיע ולאפשר לכולן/ם לחזור לשגרת עבודה. היא כמובן לא רצתה לצאת והמשיכה להשתולל ולצרוח ואני הצלחתי לדבר אליה, תוך כדי הליכה, באופן כזה שגרם לה לצאת בסופו של דבר מחוץ למפעל. היא מאד לא אהבה את זה ותקפה אותי בצעקות ובאיומים ובמילים קשות, אבל בסופו של דבר שנינו היינו בחוץ ואז הייתי צריך לשנות כיוון ולרכוש מחדש את אמונה ולהרגיע אותה ובסופו של דבר להביא לכך שהיא תסכים להכנס איתי חזרה למפעל, מכניסה אחרת ולשבת בחדר ולשתות כוס מים ולדבר ולפרוק ולבכות ולהתאושש ולחזור לשגרה. זה לקח הרבה זמן, אבל כך היה ופרגנתי לעצמי מספיק כדי לציין ביני לביני את העובדה שזה חלק מכוח העל שלי.

העניין הוא שיכולת מקצועית לעולם אינה מספיקה. הסיפור הזה התיש אותי. אחרי שאותה מטופלת חזרה לעבוד הרגשתי כמו שמרגיש סמרטוט רצפה שכבר אי אפשר לסחוט אותו יותר כי הבד שממנו הוא עשוי איבד את טיפת הגמישות האחרונה שעוד נותרה בו. במקצוע שלי אי אפשר לעבוד לבד. כל איש ואשת טיפול זקוקים להדרכה. כשהייתי קצין מבחן קיבלתי הדרכה כל שבוע. כשהייתי מטפל בתחנה לטיפול ומניעת אלימות במשפחה קיבלתי הדרכה כל שבוע. כאן אני עוד מעט שנה וחצי בלי דקה אחת של הדרכה מקצועית. אני חוזר – שנה וחצי בלי פגישת הדרכה מקצועית אחת. למה? ככה. הרי לא באמת יכולה להיות לזה סיבה הגיונית או מקובלת. איש טיפול זקוק להדרכה. את כמויות הכאב שאותה מטופלת פרקה מולי בחדר אפשר לצקת, ממש לצקת, לתוך שורה ארוכה של חביות ענקיות ובסופו של יום אני נשאר לבד עם כל החביות האלה. אני ילד גדול, מנוסה ועם יכולות מקצועיות גבוהות, אבל המערכת משאירה אותי לבד במערכה ולכן אני נשחק עד דק. כמובן שאני גם עובד במקום שאין בו אף איש או אשת מקצוע מהתחום שלי, למרות שאמורים להיות. אין כאן נפש חיה מתחום העבודה הסוציאלית שאני יכול להחליף איתה מילה. למה? ככה. כי להחזיק עו”ס זה הרי יקר לאללה ות’כלס – מה הן/ם כבר עושות/ים? בנוסף, הרצון של המערכת לחסוך בכסף מתבטא ישירות באיכות הנשים והגברים שהיא כן מעסיקה. בינוניות היא שם המשחק ואני כל כך כל כך עדין. וזה כדור שלג שהולך ומתעבה ככל שהוא ממשיך להתגלגל במדרון. יגיע היום, והוא ממש לא רחוק, שבו גם העובד הסוציאלי הזה יקום וילך. ואז המערכת החולה תהיה עוד קצת חולה וכך הלאה.

ב-2011, בסיום שביתת העובדות והעובדים הסוציאליים, התראיינתי לכלכליסט ואמרתי שלדעתי המדינה לא רוצה לראות אוכלוסיות מוחלשות ו”חריגות”. ילדות וילדים עם נכויות התפתחותיות, נשים נפגעות אלימות, אסירות ואסירים, נכות ונכים, מהגרות ומהגרי עבודה, מכורות ומכורים לסמים, זקנות וזקנים, נפגעות ונפגעי נפש ועוד ועוד ועוד – את כל אלה לא נוח למדינה לראות. הדרך היעילה ביותר לא לראות אותן/ם היא לא לראות את מי שמטפלות/ים בהן/ם – העובדות והעובדים הסוציאליים. זה עד כדי כך פשוט. כשלא רואים אותי, כשמתעלמים ממני, כשמטשטשים אותי, לא רואים את הנשים והגברים שאני מטפל בהם. נקודה. על זה אני כועס יותר מכל. על הקלות הבלתי נסבלת שבה העמותה שמעסיקה אותי לא רואה אותי (למשל לא דואגת שתהיה לי הדרכה, למשל לא דואגת שיהיה לי מייל) ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה העמותה שמעסיקה אותי לא רואה את הנשים והגברים שהמדינה משלמת לה כדי לטפל בהם.

כמובן שריקבון הוא עניין יחסי. הכל מתגמד אל מול הבטחון היציב, המוחלט והמלטף שמקנה לנו הממשלה הכי ימנית שאי פעם היתה פה. ראש הממשלה הוא פחדן שפל שלא מעז להראות את קצה האף שלו בדרום ההולך ומשחיר עם כל דונם של עמל חיים שעולה בלהבות. כולם יורים על כולם והמלחמה כמובן בפתח. מעניין אם הזלדות הישנות, העשויות פח של קופסאות שימורים, כבר מוכנות לקרב. היידה ביבי, היידה שרה, עוד כמה ילדים וילדות של כולנו, שלאחר מעשה יכנו אותם/ן מלח הארץ, יוקרבו על מזבח השנאה, האין ברירה והחרב שתאכל לנצח. ובדל”ת אמות, הלחץ הבלתי מתפשר של החיים, שמרוב שהוא רגיל לוקח זמן לשים אליו לב. דאגות, מתחים, הדחקה, היעדר מוחלט של פנאי או סתם של דקה לעצמנו, קלאוסטרופוביה של סיר לחץ ללא שסתום ובכוח, ממש בכוח, נצמדים לכל שביב קיום שאינו קשור לכל אלה. מונדיאל (אבל עם התראות צבע אדום), שישי אחה”צ על חוף הים עם הילדים, אוכל טעים, ספר סוחף וחיוכי ברוך הבא מאבי הירקן ורונן מהמכולת. חבל רק שפייסבוק, המלווה אותנו מבוקר עד ליל, רווי רעל וסחי, אלימות והשתלחות ונשים וגברים עם רצח בעיניים שסותמים לך ת’פה.

כך או כך, אהובתי ואני כבר 18 שנים יחד. אם הייתי סטנדאפיסט והקהל שלי היה כמוה, הייתי מסודר לכל החיים. אתמול אמרתי משהו ליהלי ומיכל נחנקה ועשתה במכנסיים מצחוק בלתי נשלט איזה שעה או שעתיים. בערב היא לא היתה בבית וקשקשנו בוואטסאפ ושוב עלתה ההערה שלי שהצחיקה ושוב היא נקרעה מצחוק שעה ארוכה וכמעט חיסלה לוואטסאפ את כל אספקת האימוג’י עם דמעות צחוק בעיניים שניתן לדחוף להודעות. ואם היה לכן/ם ספק, זה עובד גם הפוך בדיוק באותן עוצמות. בעיניי זה הישג קוסמי. זה כוח העל האולטרא חלל של שנינו.

\\

עוד מהבלוג של פיני שרגיל בן סירה

אני - אויב העם

\\ אהובתי, שמכירה אותי טוב מכל אדם אחר, חריפה וחדת הבחנה. "אתה נראה היום בדיוק כמו שנראית כשחזרתם מהשביתה." לא נעים להודות, אבל בדיוק כך. היא רואה, והיא אומרת מה היא רואה. הכוונה היא לשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים –...

תצוגה מקדימה

מזרחים עליך!

\\  . הבחירות הקודמות והשכנוע הפנימי העמוק שלי על כך שהמוני אדם יצביעו, כמוני, לארץ חדשה, הספיקו כדי ללמד אותי סופית עד כמה אין להסיק ולו מסקנה אחת מהפיד. הפיד שלי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

השריטות של כולנו

\\ שריטות על הפילם מסמלות סרט ישן. זה מוכר לכולנו. בעקבות אירועי הימים האחרונים חשבתי על שלל השריטות שכל אחת ואחד מאתנו צוברים. במיוחד חשבתי על השריטות הקשורות למה שרובנו קוראים לו "המצב הבטחוני", על נגזרותיו הרבות. אוסף...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה