הבלוג של פיני שרגיל בן סירה

פיני שרגיל בן סירה

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 54, עובד סוציאלי במפעל מוגן רב... +עוד

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 54, עובד סוציאלי במפעל מוגן רב נכותי המעסיק נשים וגברים עם צרכים מיוחדים.

עדכונים:

פוסטים: 128

החל מאוגוסט 2011

אמא ואני שחור לבן

.

אמא שלי, בת התשעים, נפלה בשנים האחרונות יותר מדי פעמים. כשלמדתי עבודה סוציאלית עשיתי הכשרה מעשית בבית חולים גריאטרי וראיתי מה קורה לנשים וגברים בגילאי זקנה אחרי נפילות. ראיתי באיזה מצב הן/ם מגיעות/ים לבית החולים וראיתי איך יותר מדי פעמים בית החולים הוא התחנה האחרונה עבורן/ם. והנה, אמי, הורתי, כל פעם התרסקה בדרך מקורית אחרת, כל התרסקות היתה מנטרלת גם נשים וגברים אתלטיות/ים בגיל שהוא שליש מגילה ועובדה – היא עדיין חיה ובועטת, משגעת את כולם, קוראת מינימום שלושה ספרים בשבוע ועושה שטויות. פעם אחת ירדה במדרגות הכניסה של הדיור המוגן, מעדה ונחתה, ראש קודם, ישירות לתוך אדנית בטון. כל הפרצוף שלה נפתח והיו לה שלל חבלות איומות בכל מקום. פעם אחת היא היתה בקניון עם חברה, התגלגלה במדרגות הנעות, שוב פתחה את הפנים, שברה צלע ופתחה גם את הזרוע. השנה, אחרי יומולדת תשעים, היא נפלה בדירה, פתחה את המצח ושברה את הכתף. ולגיוון – נפילה מהמיטה פה, נפילה מהמיטה שם. האישה עשויה ברזל יצוק ובואו נודה על האמת – המזל משום מה משחק לה. אולי אלוהת המזל החליטה שאמא שלי עברה מספיק ולכן היא נותנת לה קרדיט בישורת האחרונה. כך או כך, אמא שלי עשויה חומר אחר, שהנוסחה להרכב שלו כנראה לא תתגלה לעולם. אולי נדע קצת, אולי נדע במשוער, אך את המתכון המלא לא נדע בדיוק. מצד אחד פלמחניקית לוחמת שרצה תחת אש ברחובות ירושלים הנצורה. מצד שני ילדת צמר גפן שאין דברים כאלה, בת הזקונים המפונקת לאמא מראש פינה (שמגיל 13 גידלה לבד את שלושת אחיה ושתי אחיותיה אחרי שאמה שלה נפטרה) ולאבא פולני, אמן ויוצר שהיה לאיש עסקים של פעם. אחות הזקונים לשני אחים גדולים ממנה בשבע ובארבע עשרה שנים. ילדה חייכנית שנהגו של סבי הסיע אותה לבית הספר בימים שלאיש לא היתה מכונית וכשהגיעו הוא הוציא אותה מהמכונית ולקח אותה על הידיים כדי שהילדה לא תכתת רגליה. כמובן שהיא תמיד ביקשה לרדת מספיק רחוק מהכניסה לבית הספר כדי שלא יראו את הפאדיחה או איך שלא קראו לזה אז.

לאורך השנים קראתי בפייסבוק לא מעט הספדים שחברות וחברים כתבו על הוריהם שהלכו לעולמם. זה עצוב וזו דרכו של עולם. מצד אחד זה עורר בי התנגדות. החשיפה ומתן הפומבי לכאב שהוא כל כך אישי. מצד שני היה לי ברור שגם אני אכתוב על אמא שלי כשהיא תמות. למה? ככה. כי זה מה שאנחנו עושות ועושים. כי זה אירוע גדול ומשמעותי. כי מתברר שיש ערך בשיתוף ובכך שאחרים ידעו. כשאמא שלי נפלה זמן קצר אחרי יומולדת תשעים היתה לי תחושה שזהו. זה הסוף. היא נפלה בדירתה וכאמור פתחה את המצח ושברה את הכתף. מצב רוח מרומם זה לא ממש עשה לה ולגמרי יכולתי להבין מדוע היא אומרת שנמאס לה ושדי כבר לחיות ושהגיע הזמן ושהיא פונה לאלוהים, שמעולם לא האמינה בו, ומבקשת ממנו שיחסוך ממנה את יום המחר. מי רוצה להתמודד עם החולשה והחולי וחוסר האונים וצמצום העצמאות והמטפלת הצמודה שלפתע נכנסה לחייה וחיה 24/7 בחדר הסמוך אצלה בדירה? וכשכל זה ברקע, ההספד שלה החל להיכתב לי בראש. אבל אז חשבתי שאין שום הגיון בכתיבת הדברים ליום שאחרי ומאחר ויוצא לי משהו טוב וחיובי וקרוב ואוהב, מדוע שאמא שלי לא תהנה ממה שיש לי לומר עליה בעודה בחיים? אז כתבתי את הטקסט הזה והיום נתתי לה אותו.

אמא שלי, לא תאמינו, רחוקה מלהיות מושלמת. היום אני בדרך כלל מצליח לא לריב איתה ולא להשתגע ממנה ולא לצעוק עליה, אבל עד לפני שנה או שנתיים היינו יכולים לריב כאילו אני בן 14 והיא בת 50. אני מדבר על עוצמות שחבל על הזמן. אם היו לי שיערות הייתי תולש אותן קווצות קווצות. כעסים עליה יש לי למכביר וביקורת… ארגזים על ארגזים מלאים לעייפה. ומבלי לסתור את כל אלה כהוא זה, אמא שלי היא אישה מופלאה, חזקה, חמה ואוהבת והיא האשמה העיקרית במי ובמה שאני. את כל הדברים החשובים באמת למדתי ממנה. פשוט כך.

למדתי ממנה להגן על ילדיי. כשמורה ביסודי פגעה בי עד עמקי נשמתי, אמא שלי, בעצמה מורה, באה לבית הספר, נכנסה אל המנהל ואיימה עליו, בלי שום כיסוי כמובן, שתשסה בו את כל משרד החינוך. אנחנו מדברים על תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. אף אחד לא הפך אז שולחנות של מנהלי בתי ספר. כשהשכנה האלימה של השכונה צרחה עלי, אמא שלי הגיעה אליה הביתה וצרחה עליה חזרה. זה לא פתר לי את הבעיות וכילד יתום הייתי מטרה נוחה והיו לי מספיק בעיות גם ככה, אבל זה נתן לי גב וידעתי שאני לא לבד ושיש מי שרואה אותי ושאמא שלי שומרת עלי.

אמא שלי לימדה אותי לאהוב אוכל נפלא של בית וכמובן לבשל. שעות יכולתי להיות איתה במטבח ולהסתכל עליה כשהיא מכינה, מבשלת, טועמת ומעמידה על האש סירים מלאי כל טוב. קציצות עוף, קציצות בקר, קציצות ברוטב עגבניות וקציצות ברוטב פטריות וצלי ועוף בתנור וחזה עוף עם תפוחי אדמה במחבת וצ’ולענט וקלופס וסלט כרוב גזר וסלט חמוץ וקוגל ותפוחי אדמה עם שעועית וחציל קלוי שאמא שלי היתה מרסקת בקערת עץ ובקופיץ עגול עם ידית – שני כלים שהיו של אמא שלה ושנמצאים אצלי במטבח עד היום. והעוגות והפודינג והקומפוט וכל התבשילים ששכנתנו האיטלקיה נהגה לבשל ושאמא שלי למדה ממנה להכין אותם לנו. הראגו האלוהי והקנלוני והפסטה והסקודלינה והזבאיונה. אמא שלי כמובן לא יכלה לחזות שברבות הימים בנה המזיניק יהיה טבעוני ולא יאכל ולא יבשל את כל הנ”ל, אך המטבח הוא לעד ביתי ומבצרי, כנראה החדר בבית שאני נמצא בו הכי הרבה.

אמא שלי לימדה אותי לתקן קרע בבגד, לתפור כפתור, לסרוג במסרגה אחת וכמובן לגהץ. לתקן ולתפור אני יודע לא רע, בסריגה אני ממש ברמה ובגיהוץ… טוב, בגיהוץ אני אמן.

אמא שלי לימדה אותי להגיד תודה. ואל יקל הדבר בעיניכן/ם. אחרי הבר מצווה שלי היא הודיעה לי חגיגית שאני עומד לשבת ולכתוב תודה לכל אורחת ואורח, להכניס למעטפה, להדביק בול ולשלוח. אוי כמה שנאתי את זה. בתשוקה בוערת שנאתי את זה. אבל ראו זה פלא. למדתי והפנמתי ולאחר שנים גם הבנתי ומפה לשם הודיתי לאחרים והודיתי על דברים בלי מאמץ, לא מתוך כורח כי אם מתוך הכרת תודה. לגמרי בזכותה.

אמא שלי לימדה אותי להתנהג בנימוס ואל דאגה, גם כאן לא ששתי לשתף פעולה. למשל, כשהייתי בן 15 הגענו למקסיקו ולא ידעתי מימיני ומשמאלי ולא הכרתי נפש חיה. אמא שלי ניהלה את גני הילדים של בית הספר היהודי “תרבות”. 300 ילדים, עשר כיתות גן, עשרים גננות. כבר בשבוע הראשון נסעתי איתה לפגוש את הצוות שלה, אותן עשרים גננות. נכנסנו לסלון גדול שבו ישבו עשרים נשים מטופחות למשעי ואולי עוד שלוש ארבע נשים נוספות מהקהילה היהודית שקשורות לבית הספר ואמא שלי, בלי למצמץ בכלל, הכריחה אותי, בן החמש עשרה הנבוך עד אימה, לעבור איתה אחת אחת, ללחוץ יד לכל אחת ולומר שלום או נעים מאד או השד יודע מה. זה היה מדור גיהנום אקסקלוסיבי משלי. אבל אני מודה ומתוודה, אני באמת יודע לבוא בין הבריות, להתנהג בנימוס ולהיות נחמד לאנשים. כל זה הגיע ממנה.

למדתי מאמא שלי לארח ולעשות חגיגה מכל אירוח. לפרוש מפה מזמינה, לערוך כלים יפים, להכין ברוחב לב, להגיש בהנאה, לאפשר לכל אורח/ת להיות נינוח/ה ולא לתת לאיש לטרוח. למדתי ממנה לשמוח מכל מתנה שאי פעם קיבלתי ולהעריך כל מתנה שאי פעם קיבלתי. זה לימוד מדהים. יכולתי לקבל מתנה שלא אהבתי או שלא רציתי או שלא הייתי צריך ובאמת ובתמים לשמוח מכך שקיבלתי אותה ולהעריך את העובדה שניתנה לי. כך זה עד היום. למדתי מאמא שלי להנות מדברים טובים ולפרגן לעצמי דברים טובים. למדתי ממנה לקרוא באנגלית כשבבית הספר בכלל עוד לא התחילו ללמוד אנגלית. היא לימדה אותי. וכשהתחלתי קצת לקרוא היא נתנה לי לקרוא טקסטים יותר מסובכים להבנה וכשלא הבנתי היא ציידה אותי במילון וכך בגיל ארבע עשרה יכולתי לקרוא שוטף את כל ספרי הכיס של אגתה כריסטי באנגלית מהספריה של סבא שלי ואת כל ספרי אליסטר מקלין ועוד ועוד ספרים מתוך האוקיינוס הלא הגיוני בגודלו של ספרי כיס באנגלית שהיו לו. למדתי מאמא שלי שכדי לקבל ספר לא צריך לחכות לשום הזדמנות מיוחדת. ספרים קונים מתי שרוצים וכמה שרוצים. כל ספר שרציתי, קיבלתי ורציתי המון ספרים וקראתי כמו משוגע. כאמור, אמא שלי, בת התשעים, קוראת גם היום מינימום של שלושה ספרים בשבוע ואז היא כותבת במחברות מה היא קראה ומוסיפה ביקורות וחוות דעת ואוי ואבוי אם אחת המחברות האלה תלך חלילה לאיבוד. ובגיל תשעים, כמו בכל השנים האחרות בחייה, אמא שלי ישנה כמו בול עץ. מלחמת עולם רביעית תפרוץ והיא תישן כמו תינוקת. היא מתלוננת על כך בכל עת ומסבירה לי שזה לא הגיוני שהיא ישנה כל כך הרבה. ואני, בכל פעם מחדש, מסביר לה שהיקום אוהב אותה ונתן לה מתנה. אנשים שצעירים ממנה בעשרים שנה מתחילים להתעורר בחמש לפנות בוקר ולחשב את קצם לאחור מרוב יאוש והיא – נוחרת. שמה ת’ראש ובום – שנת ישרים. יכולה לחרופ כך גם חצי יממה רצוף. החיים שלה דבש.

אמא שלי לימדה אותי להאזין לקונצרט. כשהיתה לוקחת אותי להיכל התרבות לקונצרט של הפילהרמונית זו היתה חוויה קסומה וחגיגית ומסעירה. רק אופרה, אחת מאהבות חייה של אמי היקרה, היא לא הצליחה ללמד אותי לאהוב. מעולם לא הבנתי על מה ולמה קיים אותו יצור כלאיים בלתי נסבל בעליל.

אמא שלי לימדה אותי לחבק ולתת חום, להיות נדיב, לתת ולקבל מחמאות. אמא שלי לימדה אותי להתנצל. יכולה היתה לגשת אלי אחרי איזה ריב של אמא ובן ולהגיד לי – תשמע, חשבתי על זה ואתה צודק. אני מבקשת סליחה. היא לימדה אותי להקשיב. חברות וחברים, בנות ובני משפחה שלא מצאו אוזן קשבת אצל אף אחד אחר, היו מגיעים אליה ושוטחים בפניה את צרותיהם והיא היתה מקשיבה ומכילה ופה ושם אומרת איזו מילה. אמא שלי לימדה אותי איך ללמד אחרים ואיך להתייחס ברצינות ובכבוד לאדם שעל הלימוד שלו אני אמון. בדיוק כפי שהתייחסה בשיא הרצינות והכבוד לכל אות ולכל מילה שתלמידותיה כתבו בעבודות שהגישו לה. שעות על גבי שעות, ימים כלילות, היתה יושבת וקוראת בקפידה כל שורה, מנסחת וכותבת את הערותיה ונותנת לכל תלמידה להרגיש שהעבודה שהיא כתבה היא הטקסט הכי חשוב שאמא שלי אי פעם קראה.

את האהבה שלי לקולנוע ברור שירשתי מאמא שלי, שגדלה בסינמה פרדיסו משלה. סבא ישראל, אבא של אמא שלי, היה בחור צעיר כאשר סיים את לימודיו בפולין ונסע ללמוד בבית הספר לאמנות בברלין. יום אחד הגיע בוריס שץ לברלין, פגש את סבא שלי והציע לו לעלות לפלשתינה וללמד אמנות בבצלאל. סבא נענה להזמנה, עלה ארצה והחל ללמד בבצלאל פיסול וצורפות. בשלהי מלחמת העולם הראשונה בצלאל נסגר ובוריס שץ הוגלה לדמשק. סבא שלי חיפש תחליף למשרת המורה שלו ובעזרת החוש היזמי שמתברר שהיה לו רכש את ראינוע פייג’ – הראינוע הראשון בירושלים שהיה ממוקם בצריף רעוע. כשנה לאחר מכן סבא שלי שינה את שם הראינוע ל”ציון” ולימים נקראה הכיכר שבה היה ממוקם הראינוע על שמו – כיכר ציון. לאחר כשנתיים פגש סבא שלי את מי שיהיה השותף שלו בחמישים השנים הבאות – יצחק פרץ, נגר וסוחר ירושלמי. בחורף של 1920 נערם השלג על גג הצריף בו שכן הראינוע וגרם לקריסתו. סבא שלי ופרץ ניצלו את ההזדמנות, הקימו במקום מבנה מודרני, פתחו את הראינוע מחדש ובהמשך בנו מעליו בניין שבו גרו שתי המשפחות שלאורך כל השנים התקיימו ביניהן יחסי קרבה וחברות – בין המבוגרים כמו גם בין הילדים. בבניין הזה אמא שלי נולדה וגדלה. מעל ובעצם בתוך בית הקולנוע. יום יום נכנסת לאולם, צופה בכל סרט אינספור פעמים. באולם של קולנוע ציון התקיימו האירועים החגיגיים של הישוב ובנוסף הצגות תיאטרון ואיך לא – אופרות. משם, כנראה, אהבתה של אמי לאותה אמנות. עד היום אני שומר את העבודה שכתבתי על קולנוע ציון ועל סבא שלי כשלמדתי קולנוע.

מילדות ובגרות מוגנות ומלאות כל טוב אמא שלי עברה לשלבים אחרים בחייה והתמודדה עם אובדנים קשים. בתה הראשונה נפטרה שלושה ימים אחרי שנולדה. הטראומה היתה קשה מנשוא. אמא שלי מספרת שכאשר יצאה לראשונה מהבית מכרות ומכרים היו פונים אליה ואומרים לה מזל טוב כי ראו שהיא בלי בטן וחשבו שילדה ושהכל בסדר. היא לא יכלה להתמודד עם הברכות ועם הצורך להסביר ולכן הסתגרה בדל”ת אמות ולא יצאה החוצה. אחר כך היו לה שלוש הפלות והיא היתה בטוחה שלעולם כבר לא יהיו לה ילדים. היא סיפרה לי שאבא שלי הוא זה שעודד אותה כל הזמן והבטיח לה שיהיה בסדר. אין לי מושג, כמובן, אבל אני מנחש שהוא היה חרד בדיוק כמוה ואיכשהו החזיק את החרדה עבור שניהם. בסופו של דבר נולדנו גם נולדנו, אחיותיי ואני ולמשך חמש עשרה שנים היה כנראה די נחמד ומשמח בבית בן סירה, אבל אז הגיעה מלחמת ששת הימים ואמא שלי התאלמנה ואנחנו התייתמנו. אין לי מושג איך ומהיכן היא גייסה את כוחות ההישרדות שאפשרו לה לגדל את שלושתנו, אבל היא גייסה וגידלה וזה תמיד יחשב כפלא לא מוסבר בעיניי. היא אמרה לי פעם שהאהבה שהיא קיבלה מההורים שלה כילדה זה מה שנתן לה את הכוחות בהמשך החיים. אני בטוח שהיא צודקת.

ואם בכוחות עסקינן אז יש את השליחות של אמא שלי במקסיקו, לשם היא נסעה כדי לנהל את גני הילדים של בית הספר היהודי “תרבות”. אמא שלי, שהחלה את דרכה המקצועית כגננת בשכונת הבוכרים בירושלים ובהמשך ועד שיצאה לפנסיה היתה מורה לחינוך בגיל הרך ולחגי ישראל בסמינר, פצחה באמצע החיים (היא היתה אז בת 51, שלוש שנים צעירה מכפי שאני עכשיו) בקריירה חדשה, בארץ זרה ועם נער מתבגר בבית. ללא נסיון ניהולי כלשהו, ניהלה ביד רמה ובוטחת עשרים גננות בקומפלקס של גנים ובו 300 ילדות וילדים. בלי לדבר את שפת המקום, בלי משפחה תומכת, בלי בנותיה, אחיותיי הגדולות, אחת כבר נשואה עם תינוקת ואחת שהשתחררה שנה קודם לכן מהצבא ועם בן הזקונים הלא פשוט, שבתקופה קריטית בגיל ההתבגרות התנתק מכל מה שהוא מכיר ונסע עם אמא לחתיכת הרפתקה. אין לי מושג איך היא העזה. אני לא בטוח, אבל אני מקווה שדבק בי מעט מהתעוזה הזו. ואפרופו תעוזה, עיקר גאוותי היתה על כך שבטיולינו הרבים במקסיקו המדהימה אמא שלי נענתה להפצרותיי והיתה כמעט תמיד האמא היחידה שטיפסה מאות מדרגות עד קצה הקצה של הפירמידות המקסיקניות האדירות.

בזמן שהיו שליחות ושליחים שלקראת המעבר למקסיקו ארזו כמה מזוודות ותכננו ליצור את ביתם החדש והזמני תוך כדי תנועה, לאמא שלי היתה אג’נדה אחרת. היא היתה נחושה לעשות את מה שצריך לעשות כדי שתהיה לנו תחושה של בית כבר מהתחלה. אז היא מילאה איזה רבע מכולה בכמה רהיטים, בכל אוסף החנוכיות שלה, באינספור ספרים ושלל חפצים אישיים, קישוטיים ואחרים, שאפשרו לה להפוך את הדירה במקסיקו, ממש מהתחלה, לבית חם ומוכר שמייצר תחושה של בטחון.

שלוש שנים חיינו במקסיקו ובמהלכן זכיתי למה שילדים בדרך כלל לא זוכים לו – זמן עם אמא שלי, ללא הפרעות. כן, לפעמים זה היה מעצבן ומעיק ולוחץ, אבל אמא שלי תמיד היתה שם בשבילי. בימי שבת היינו נוסעים לדפורטיבו, מרכז הספורט של הקהילה היהודית. אני הייתי מתאמן ואמא שלי, איך לא, קראה ספר על שפת הבריכה. אחרי האימון שלי היינו אוכלים ארוחת בוקר מאוחרת במסעדה של המרכז ומדברים על כל נושא שבעולם. לא דבר מובן מאליו לנער מתבגר ואמו. הילדים שלי אוהבים לשוחח איתי. הם יודעים שאני מקשיב להם ושהם מעניינים אותי ושהם יכולים למצוא אצלי רעיון שהם לא חשבו עליו ושאני תומך בהם ושהשיחות שלנו טובות. אני חושב שהם יכולים להודות לסבתא שלהם על כך.

ויש לי עוד אמתחת מלאה כל טוב. התקופה שאחרי הגירושין שלי, למשל. הייתי גמור ומפורק וצרכתי את הסם הידוע הנקרא עבודה במינונים של 15-16 שעות ביום, כל יום, למשך חודשים ארוכים. בגיל 35 חזרתי לחיות אצל אמא שלי וזה קטע ששווה כמה אלפי מילים בפני עצמו. בשלושה מכל ארבעה סופי שבוע הייתי עם גור האהוב ואמא שלי ידעה להחזיק את כל זה ולאפשר לי לחזור בהדרגה לשפיות, בין השאר בעזרת שעות שינה יקרות מפז שהעניקה לי בימי שבת בבוקר בזמן שהיא וגור בילו להנאתם מרגע שהוא קם ועד שהתעוררתי, מכינים לעצמם ארוחות בוקר משמחות במרפסת ומשחקים בכל משחק אפשרי ברחבי הבית. היא לא בהכרח ידעה איך להכיל את הכאב שלי ומה לעשות איתו ואיך להתמודד איתו, אך מדי פעם היתה מסתכלת עלי ואומרת לי “אני יודעת שעצוב לך, אבל אתה תראה שיהיה בסדר.” וזה הספיק.

את רוחב הלב שחוותה והפנימה אצל הוריה אמא שלי ביטאה בכל הזדמנות אפשרית. בפינוקים בכל עת – ולא משנה אם זה ספר או משהו טעים לאכול או בגד או טיול בחו”ל – בעזרה חומרית, ככל שיכלה וככל שהיה לה ומבלי לשאול ולו שאלה אחת, ואולי יותר מהכל – בעזרה אינסופית לאחיותיי ולי עם ילדינו, שעליהם היא הרעיפה ועדיין מרעיפה אהבת עולם והיא עבורם אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בעולם והנוכחות שלה איתם תמיד היתה בסבלנות אין קץ שהלוואי ויהיה לי רק חלק קטן ממנה לילדיי שלי ובעתיד לנכדיי.

התברכתי.

\\

עוד מהבלוג של פיני שרגיל בן סירה

אני - אויב העם

\\ אהובתי, שמכירה אותי טוב מכל אדם אחר, חריפה וחדת הבחנה. "אתה נראה היום בדיוק כמו שנראית כשחזרתם מהשביתה." לא נעים להודות, אבל בדיוק כך. היא רואה, והיא אומרת מה היא רואה. הכוונה היא לשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים –...

תצוגה מקדימה

מזרחים עליך!

\\  . הבחירות הקודמות והשכנוע הפנימי העמוק שלי על כך שהמוני אדם יצביעו, כמוני, לארץ חדשה, הספיקו כדי ללמד אותי סופית עד כמה אין להסיק ולו מסקנה אחת מהפיד. הפיד שלי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

השריטות של כולנו

\\ שריטות על הפילם מסמלות סרט ישן. זה מוכר לכולנו. בעקבות אירועי הימים האחרונים חשבתי על שלל השריטות שכל אחת ואחד מאתנו צוברים. במיוחד חשבתי על השריטות הקשורות למה שרובנו קוראים לו "המצב הבטחוני", על נגזרותיו הרבות. אוסף...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה