הבלוג של פיני שרגיל בן סירה

פיני שרגיל בן סירה

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 56, עובד סוציאלי במרכז רפואי... +עוד

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 56, עובד סוציאלי במרכז רפואי גריאטרי.

עדכונים:

פוסטים: 132

החל מאוגוסט 2011

1

.

יום יום, שעה שעה, בכל רגע נתון, חברות וחברי פייסבוק משתלחים אלו באלו בנאצות, קללות, גידופים ואיחולי זוועה שאין ברוטליים מהם. ואז… אז מגיעה צעדת השרמוטות ואמות הסיפים רועדות. שרמוטות. השם ישמור ויציל, איזו מילה גסה ובוטה ונוראית וגם כל כך לא מנומסת. אוזניים תצילנה. “אבל למה לקרוא לזה ככה?”, “זו מילה קצת קיצונית, לא?”, “שרמוטות זה מרחיק מכן את הקהל.”, “השם של הצעדה מעורר אנטגוניזם.”, “זה לא קצת הגזמה?” – כמות התגובות בסגנון הזה שנתקלתי בהן בשבועות האחרונים היא עצומה. מנשים ומגברים כאחד. והמסר? המסר ברור כשמש. כשגברים קוראים לנשים שרמוטות זה חלק מהחיים, אבל כשנשים קוראות לעצמן שרמוטות כצעד מחאתי זה כבר ממש להכנס באין כניסה. הגזמתן, חביבות. הרחקתן לכת, יקירות. תמתנו קצת את המסרים, חמודות. אז על כך אני אומר – זדיינו, נשמות. הרי עצם הצורך להתרחק מהמילה שרמוטה כמו מאש מעיד על כך שדווקא מאד חשוב להתייחס אליה ואל ההקשרים שלה. לא באה לכן/ם טוב המילה שרמוטות? אז אל”ף אולי תפסיקו להשתמש בה כדי להקטין, להחפיץ ולהשפיל נשים. בי”ת, לכו תפציצו עם איזו מחאה מנומסת עם שם נקי, זך וטהור, משהו שיושב טוב באוזן, משהו שאפשר למתג בכיף, משהו הייטקי כזה שיעשה לכולן/ם נעים בלב. וגימ”ל, תמשיכו לשבת בבית, תמשיכו להפנים את האמאמא של הדיכוי ותמשיכו לתת לאחרים למשטר אתכן/ם ולחמם לכן/ם את המים לאט לאט לאט כשאתן/ם כבר מזמן בתוך הסיר. בהצלחה.

מדכא להגיע אל כיכר רבין, נקודת ההתכנסות לתחילת הצעדה ולהיתקל, תוך משהו כמו חמש דקות, בהטרדה מינית ישירה, בוטה ומגעילה שמתרחשת ממש מולך. אחת המשתתפות, חצי גופה העליון עירום, מחזיקה שלט בידה, פוסעת איתו מצד לצד וצועקת ססמאות. גבר דוחה מתקרב אליה עם סמארטפון, חודר לה באופן הכי מפורש לתוך המרחב ומנסה לצלם את שדיה. היא מתחמקת ממנו, תוך שהיא ממשיכה לצעוק ססמאות בקול והוא נדבק אליה ומנסה לצלם בכל מחיר. היא צועקת עליו והוא מחייך ואומר לה “אני רק רוצה לצלם את השלט”. בתגובה היא מסתובבת אליו, הודפת אותו עם השלט שלה, צורחת עליו “לא זה לא, זה לא זה לא זה לא! איזה חלק של הלא לא הבנת עד לפה?!” והאנרגיה שלה באותו רגע היתה יכולה לעצור רכבת משא אימתנית אם אחת כזו היתה שועטת לעברה. החרא מתרחק אבל ממשיך לחייך.

עוד ועוד צלמים, כולם עטים על האטרקציה של נשים חשופות כמוצאי שלל רב. הצעדה עצמה, הנושא שלה, המטרות שלה, התכנים שהיא מייצגת, המרחב הנשי שאמור, לפחות פה, להיות בטוח – כל אלה בטלים בשישים אל מול הצורך של הצלמים הגברים לתבוע את ליטרת הבשר שלהם. שניים מהם מדברים ביניהם ואחד אומר לשני “אז למה הן באות ככה אם הן לא רוצות להצטלם?” שום הבנה, שום רגישות, שום כבוד למרחב של אדם אחר, בטח כשהאדם האחר הוא אישה שחושפת במקום הזה את הכאבים והפגיעות שלה, לפעמים גם בדרך של חשיפת הגוף שלה. הגברים, כמו גברים, באים לכבוש שטח ולדרוש את שלהם. לרגעים רבים מדי אפשר לחשוב שההפגנה היא בכלל שלהם ונועדה לספק להם פוטואופ ככה בכיף. כן, היו גם צלמים אחרים, שקטים יותר, מכבדים יותר, משתלטים פחות, אבל רוב אוחזי המצלמות באו לצוד פטמות.

ואם בצלמים ותקשורת עסקינן, ברור ששדיים הם מטבע עובר לסוחר. בכל ההפגנות נגד השחיתות השלטונית שנכחתי בהן בשנה האחרונה לא ראיתי כזו כמות של אוחזות ואוחזי מצלמות ומיקרופונים. המעניין והעצוב הוא שבלי תקשורת או עם תקשורת שמתעניינת רק בנראות ובמה שנתפס כפרובוקציה, הסיפור האמיתי נשאר לא מסופר. אגב, לא הוספתי לפוסט הזה צילומים מההפגנה (מלבד צילומי החולצה) פשוט כי לא צילמתי. אני יודע שאפשר היה לצלם בלי לצאת מטרידן אפס, אני יודע שבסופו של דבר לתמונות יש חלק גדול בהפצת הסיפור והמסר ואני יודע שבסופו של דבר המשתתפות והמשתתפים, אבל בעיקר המשתתפות, ידעו והבינו שיצלמו אותן. ובכל זאת. מותר גם להיות במרחב בלי להשתלט על המרחב ובלי לקחת עליו בעלות באמצעות לכידה שלו בזכרון המצלמה.

בצעדה רוויית התכנים הויזואליים המראות שתפסו אותי יותר מכל, ממש לפתו לי את הבטן, היו שלטי הענק שעליהם שמותיהם של עברייני מין חלאות כמו אופק בוכריס, משה קצב, הרב ברלנד, זאב רווח, אלון קסטיאל וארז אפרתי. קשה להסביר זאת במילים אבל משהו בדיוקנאות השחור לבן המשתלטים האלה העביר כל כך חזק את תחושת ההרס שהגברים האלימים ושיכורי הכוח האלה השאירו אחריהם.

היו גברים, אבל לא מספיק לדעתי. היו אמהות שהגיעו עם בנותיהן, חלקן ילדות ממש, וזה היה כל כך נכון וחשוב בעינינו אבל שאלנו את עצמנו מה עם הבנים. כן, זה בטוח מורכב להשתתף בצעדה עם ילדות וילדים. להסביר להן/ם במה מדובר, להסביר להן/ם את השם, לתווך להן/ם את מה שקורה סביבן/ם במחאה הזו. אז מורכב. סבבה. החיים עצמם מורכבים, לא ככה? בשנה הבאה נבוא עם ילדינו.

היה שמח ועצוב. שמח על כך שהמשתתפות משמיעות קול חזק, ברור, עוצמתי וגאה שלא עושה חשבון. שמח על כך שמתוך הכאב והפגיעה יכולה לצמוח אנרגיה אדירה, חיונית ומתפרצת. ועצוב, כי זה אירוע שנולד מתרבות של פגיעה בנשים ודיכוי וזלזול והקטנה והחפצה וניצול של נשים.

ערב לפני הצעדה שוחחתי עם חברה ועלה הנושא של פגיעות מיניות בנשים בהריון מצדם של רופאים, לרבות פגיעות שאינן מגיעות בצורה של הטרדה או תקיפה מינית, אלא בצורה של ביצוע פרוצדורות רפואיות פולשניות מבלי להסביר, לבקש, לשאול ולכבד. בהקשר הזה חברתי הזכירה את קשר השתיקה שקיים סביב הנושא. צעדת השרמוטות היתה שבירה של קשר שתיקה כזה. שבירה מוחלטת שלו. אבל את קשר השתיקה הזה, את קשרי השתיקה האלה צריך לשוב ולשבור פעם אחר פעם אחר פעם, כי הם קיימים ומחדשים את עצמם וממשיכים להיווצר ולהתעבות. במובן הזה הצעדה הרגישה כמו טיפה בים לעומת גודל השינוי הנדרש, אבל טיפה יקרת ערך שתלך ותתעצם.

.

2

.

והחולצה. איך אפשר בלי החולצה? נשים וגברים ביקשו ממני לעצור שניה כדי לצלם אותה. בעיקר את הצד האחורי שלה. שתי נערות התלהבו מהחולצה וביקשו להצטלם איתי כך שבכלל הפכתי לחצי סלב. זכיתי גם לכמה וכמה חיוכים מלווים בקריאות “חולצה יפה” ו”אחלה חולצה”, אבל את האפקט האמיתי של הפריט האופנתי שמיכל ואני יצרנו הרגשתי דווקא אחרי הצעדה. צעדתי לאטי במסלול הצעדה אך בכיוון ההפוך בדרך חזרה הביתה. באיזשהו שלב הפסקתי לספור את כמות המבטים שננעצו בי ושאין לי מושג מה רצו להביע אבל ברור שזה לא היה פרגון או הבנה או תמיכה או שביעות רצון. שני בחורים שעברו מולי על אופניים צעקו לי “פראייר!” וכמה דקות לאחר מכן גבר שעבר מולי במעבר חציה זרק לי “הצחקת אותי. אף פעם אל תאמין להן.” חייב לומר – תענוג קטן מאד כשננעצים בך מבטים ונזרקות לעברך הערות.

.

1

.

זה הפוסט שכתבתי בפייסבוק ביום הצעדה. הוא זכה לחשיפה מדהימה ולהמון שיתופים וקיבלתי עליו תגובות שחיממו לי את הלב ונתנו תקווה, והגיעו גם כמה וכמה חברויות חדשות ומשמחות. זה, יחד עם הכתיבה שלי על הצעדה בשבועות האחרונים והדיונים בעקבות הפוסטים, גרמו לי להרגיש שעשיתי משהו קטן אך משמעותי וזו תחושה מאד טובה.

להתראות בשנה הבאה.

\\

עוד מהבלוג של פיני שרגיל בן סירה

אני - אויב העם

\\ אהובתי, שמכירה אותי טוב מכל אדם אחר, חריפה וחדת הבחנה. "אתה נראה היום בדיוק כמו שנראית כשחזרתם מהשביתה." לא נעים להודות, אבל בדיוק כך. היא רואה, והיא אומרת מה היא רואה. הכוונה היא לשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים –...

תצוגה מקדימה

מזרחים עליך!

\\  . הבחירות הקודמות והשכנוע הפנימי העמוק שלי על כך שהמוני אדם יצביעו, כמוני, לארץ חדשה, הספיקו כדי ללמד אותי סופית עד כמה אין להסיק ולו מסקנה אחת מהפיד. הפיד שלי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

השריטות של כולנו

\\ שריטות על הפילם מסמלות סרט ישן. זה מוכר לכולנו. בעקבות אירועי הימים האחרונים חשבתי על שלל השריטות שכל אחת ואחד מאתנו צוברים. במיוחד חשבתי על השריטות הקשורות למה שרובנו קוראים לו "המצב הבטחוני", על נגזרותיו הרבות. אוסף...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה