הבלוג של פיני שרגיל בן סירה

פיני שרגיל בן סירה

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 54, עובד סוציאלי במפעל מוגן רב... +עוד

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 54, עובד סוציאלי במפעל מוגן רב נכותי המעסיק נשים וגברים עם צרכים מיוחדים.

עדכונים:

פוסטים: 128

החל מאוגוסט 2011

09/04/2018

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

 .

שנים שאני כבר לא עולה לקבר של אבא שלי. המון שנים. זה היה ביום זכרון אחד, לא זוכר באיזו שנה. החלטתי שדי. נמאס. כמה אפשר? מגיל ארבע אני פוקד את הקבר הזה, פעמיים בשנה. ביום הזכרון וביום השנה. די.

יש לי הבזקים של תמונות. סרטי דבק על החלונות בדירה החיפאית בה נולדתי, כל מיני אנשים בסלון, אני על הידיים של אמא שלי, כבר יתום איזה יום או יומיים. ואחרי המלחמה, אמא שלי ואני יורדים במדרגות ואני שואל אותה מתי אבא חוזר והיא עונה לי שהוא לא חוזר.

בשנים הראשונות, ביום השנה, המונים הגיעו. משפחתנו הענפה מכל הצדדים וכל החברות והחברים של אמא ואבא שלי וכל מי שרק אפשר להעלות על הדעת. כילד הרגשתי שאני במרכז ואולי באמת הייתי במרכז ואז, עם השנים, המרכז הלך והצטמצם כי פחות ופחות קהל הגיע.

ובימי הזכרון, חיילים על גגות הבניינים שסביב בית הקברות הצבאי בחיפה והמדבקות הבלתי נסבלות עם הפרחים האדומים על החולצות. וסבתא שלי השבורה וסבא שלי השבור ואמא שלי המרוסקת ואחיותיי ואני הנטושים לעד ודוד שלי הזועם, שמעולם לא הצליח באמת לבטא את שברון הלב שלו על מות אחיו האהוב. ומטחי הכבוד ונציגי הכנסת והקבר הזה שאני עומד ותוקע בו מבט ויודע שאבא שלי, מה שהיה פעם אבא שלי, טמון מתחתיו. והאחריות על הטיפול בכד החרס הענק שיש למלא במים כדי שיכיל את כל הפרחים. והעציץ המיוחד של סבתא שלי שאולי פורח שם, בבית הקברות, עד היום.

את אחותי האמצעית (אז בת 10) ואותי, בן הזקונים, לא לקחו לקבורה עצמה וכך נותרנו נטושים עוד אלפי מונים, היא אצל חברה ואני… אין לי מושג איפה. לפני איזה חמש עשרה שנים נסענו רק היא ואני אל בית הקברות סתם ביום רגיל וערכנו לעצמנו טקס קבורה סמלי וצנוע והרגשנו, באמת הרגשנו, שסוף סוף גם אנחנו באמת ובתמים קברנו את אבא שלנו ונפרדנו ממנו.

אבא שלי היה תותחן במילואים במלחמת ששת הימים. הוא נפגע בג’יפ שלו ביום הראשון של המלחמה והובא, מחוסר הכרה, אל בית החולים. שם הוא שכב כמעט יממה עד שמת ואנחנו לא ידענו ולא היינו לצדו. הטלפון צלצל בדירה הקטנה והיפה עם הפסנתר והספרים והתקליטים והמרפסת שמשקיפה אל החורשה הזרועה אוקיינוס אינסופי של צנוברים ואחותי הגדולה (אז בת 15) הרימה את השפופרת. קול מעברו השני של הקו שאל אותה האם היא יודעת מה סוג הדם של משה בן סירה והיא השיבה שלא. וזהו. לא שאלו מעבר לכך דבר, לא ביקשו את אמא וניתקו. אחותי סיפרה לאמא שלי והחיים בבית המשיכו כרגיל. כי למה שמישהו בכלל יחשוב על תסריט ביעותים?

בגיל 28 נודע לי, לגמרי במקרה, שאבא שלי לא נהרג במקום אלא גסס בבית החולים כשהוא לבדו. בפנטזיות שלי מאז מעולם לא דמיינתי שאם היינו יודעים ומגיעים הוא היה מתעורר אולי ושב לחיים, לא דמיינתי שהוא היה מרגיש בנו ושומע אותנו. לא. דמיינתי שאם היינו יודעים ובאים הוא היה מת כשהוא לא לבד.

בכל שנה ביום הזכרון, כשכולנו סביב הקבר, מצטופפים כי בית הקברות עמוס בכל עם ישראל סביב קברים, שני דברים נצרבו בי לעד. הקברים הבודדים, אלה שאיש לא הגיע לעמוד לידם, שנה אחרי שנה, והחיילות והחיילים שצה”ל שלח כדי שיעמדו ליד כל קבר וקבר. כל קבר עם חייל או חיילת לצדו. ליד הקבר של אבא שלי היה קבר בודד כזה. מעולם לא ראיתי לידו חבר או חברה, בן או בת משפחה, נפש חיה. תמיד הנחנו עליו אבן קטנה. ונציגי הצבא… נציגי הצבא. לבי תמיד יצא אל אותו חייל במדים שנשלח לעמוד לצדנו על סף קברו של אבי. איזה תפקיד נוראי, מטלה כפויית טובה. לעמוד שם, לא שייך, בלי לדעת מי האיש הקבור תחתיו, להרגיש את עוצמת הכאב של בנות ובני המשפחה, לדעת שאתה נטע זר, שאתה לא באמת מחובר, שאתה לא מביא נחמה. חייל בודד במערכה.

(לגבי התמונה – כאמור, הייתי בן ארבע, אבל לפני כמה שנים, בסטודיו של אחותי, זה מה שיצא ממני על הקנבס. הפנים שלי, מעל עוגת יומולדת ובצד נר נשמה.)

\\

עוד מהבלוג של פיני שרגיל בן סירה

אני - אויב העם

\\ אהובתי, שמכירה אותי טוב מכל אדם אחר, חריפה וחדת הבחנה. "אתה נראה היום בדיוק כמו שנראית כשחזרתם מהשביתה." לא נעים להודות, אבל בדיוק כך. היא רואה, והיא אומרת מה היא רואה. הכוונה היא לשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים –...

תצוגה מקדימה

מזרחים עליך!

\\  . הבחירות הקודמות והשכנוע הפנימי העמוק שלי על כך שהמוני אדם יצביעו, כמוני, לארץ חדשה, הספיקו כדי ללמד אותי סופית עד כמה אין להסיק ולו מסקנה אחת מהפיד. הפיד שלי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

השריטות של כולנו

\\ שריטות על הפילם מסמלות סרט ישן. זה מוכר לכולנו. בעקבות אירועי הימים האחרונים חשבתי על שלל השריטות שכל אחת ואחד מאתנו צוברים. במיוחד חשבתי על השריטות הקשורות למה שרובנו קוראים לו "המצב הבטחוני", על נגזרותיו הרבות. אוסף...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה