הבלוג של פיני שרגיל בן סירה

פיני שרגיל בן סירה

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 56, עובד סוציאלי במרכז רפואי... +עוד

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 56, עובד סוציאלי במרכז רפואי גריאטרי.

עדכונים:

פוסטים: 132

החל מאוגוסט 2011

06/01/2017

.

h

 .

ביום רביעי האחרון ישבתי מול מסך הטלויזיה ולא יכולתי להסיר את המבט מהדיווחים על הכרעת הדין במשפטו של החייל אלאור אזריה. אני לא יכול לשאת את המנחים והמנחות, הפנלים של שלל ה”מומחים” ודמויות המפתח, מאבקי הכוח הבלתי פוסקים בין נציגות ונציגי הימין והשמאל, חומרי הגלם המצולמים שמוקרנים שוב ושוב ושוב, פשוט משום שאין כמעט שום דבר אחר להראות וכתבי השטח שמברברים שעות וממלאים את גלי האתר בעוד ועוד הגיגים משמימים, שבלוניים ורדודים. אני לא יכול לשאת את כל זה ובכל זאת ישבתי צמוד למסך למשך מספר שעות והבנתי שאני עד לאירוע מכונן, לרגע בהיסטוריה שהוא לא עוד רגע. נקודה בזמן שכל מה שאחריה יהיה שונה בתכלית מכל מה שלפניה. הבנתי שזו הפעם השלישית שאני עד, דרך צפיה בטלויזיה, להתרחשות דרמטית שיש לה ובעיקר יהיו לה השלכות מרחיקות לכת על המדינה שלי ועל כל אחת ואחד מאתנו. האירוע הראשון היה רצח רבין, השני היה ההתנתקות והשלישי הוא עכשיו – הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה.

צפיתי ולא ידעתי (ואני עדיין לא יודע) איך לעכל את הזוועה. איך לעכל את ההתכחשות המוחלטת של הצד הימני קיצוני להליך המשפטי כולו, את ההסתה לרצח הרמטכ”ל, ההסתה נגד שופטי בית הדין, חיילי לה פמיליה רעולי הפנים, קריאות הפוליטיקאים והפוליטיקאיות לחנינה בטרם הסתיים ההליך המשפטי, הצטרפותו הלא מפתיעה של ראש ממשלתנו לקוראים לחנינה וההימנעות שלו מגינוי הקריאות לרצח הרמטכ”ל וכמובן העובדה שהרוב הגדול של העם לא מזהה בעיה כלשהי במעשיו של אזריה. ההפך. הוא מחשיב אותו לגיבור וכמובן קורא לחון אותו. איך מעכלים את כל זה? מה עושים עם זה? לאן ממשיכים ואיך ממשיכים כאשר כל תפיסותיי ודעותיי הרלוונטיות הפוכות לגמרי מהתפיסות, הדעות והמעשים הנ”ל?

הסיפור לא החל בהכרעת הדין במשפט אזריה וגם לא החל בכדור שירה אזריה כדי לחסל את המחבל המנוטרל. האלימות, השנאה, הגזענות, חוסר היכולת להתייחס אל אדם אחר כאל אדם, ההסתה כלפי כל מה שמריח מדעה אחרת, הקריאות לחסל שמאלנים, ההקצנה הבלתי נתפסת – כל אלה קיימים ומתפתחים במחוזותינו שנים ארוכות. התהליכים – אותה מילה שהפכה למוקש מאז שסגן הרמטכ”ל, האלוף יאיר גולן, הזכיר אותה בנאומו בחודש מאי 2016 – מתרחשים ומבעבעים בכל עת ולהחזיק בדעה שנחשבת שמאלנית (למשל בדעה שלפיה אין להרוג אדם בדם קר, כשהוא אינו מהווה סכנה, גם אם הוא מחבל) ולהיחשב למוקצה מחמת מיאוס בגללה זה עניין כל כך ישן שכבר יש לו זקן. ובכל זאת, ביום רביעי (יום הכרעת הדין במשפט) וביום שלמחרת הרגשתי יותר מאי פעם עד כמה אני במיעוט, עד כמה אני מבודד. הרגשתי בכך באופן כל כך מובהק ומכאיב ומעציב ומייאש שעוצמתו תפסה אותי בהפתעה מוחלטת. למשל כשחזרתי אחר הצהריים עם הבן שלי מהצהרון ונכנסנו לרגע לסופר. הקופאית והמאבטח מבית החולים שנמצא מעבר לכביש שוחחו על המשפט. הם זעמו על הביזיון שבהרשעתו של אזריה. “ועוד על מה הרשיעו אותו”, הם אמרו. “על מחבל. מחבל! הוא גיבור שהוא הרג את החרא הזה.” וכמעט כל מי שנכחו בסופר השכונתי באותו רגע והיו בטווח שמיעה הביעו הסכמה, מי במלמול, מי בהצטרפות פעילה לשיחה. או בבוקר יום חמישי, בתחנת האוטובוס, שיחה בין כמה וכמה ממתינות וממתינים לקווים השונים. המוטיב המרכזי בשיחה – איך מרשיעים חייל אמיץ שירה במחבל. הרי זה מחבל, מה, השתגענו? והרמטכ”ל החרא הזה? זה הכל התקשורת. וכך הלאה… ובמהלך הנסיעה, בזמן ואחרי שידור החדשות ברדיו, רבים מנוסעי האוטובוס מדסקסים ביניהם איך השמאלנים קנו את המשפט ואיך לא שורפים את כל הבצלם האלה ופראייר מי שמתגייס לצבא ואיזה בושה הרמטכ”ל השמאלני הזה וככה, עוד ועוד ועוד…

ואני במיעוט. אני מקבוצת השמאלניות והשמאלנים האלה. אני אחד מאלה שהורסים את המדינה הזו. אני אחד מאלה שצריך לחסל, שהלוואי שיהיה להם סרטן, שהלוואי שיאנסו אותם, שהלוואי שאחד מבני המשפחה שלהם יהרג בפיגוע כמו שאיחלו יום לאחר הכרעת הדין לחבר שלי בפייסבוק. אני במיעוט. אני חושב שאסור להרוג אדם חסר אונים שאינו מהווה סיכון, גם אם הוא מחבל שבא לרצוח יהודים. אני מצדיק את ההרשעה. אני מאמין לבית הדין ומקבל במלואה את הכרעת הדין. אני נגד חנינה לאזריה. אני מצדיק את הרמטכ”ל. אני חושב שלא משנה איך נקרא לזה וכמה ננסה לטאטא את זה מתחת לשטיח, השליטה שלנו בשני מליון אנשים היא מצב נוראי ובלתי נסבל שמייצר עוולות נוראיות, רמיסת זכויות אדם וכמובן הרס מוחלט של כל אספקט בחיינו כאזרחי המדינה הזו. עם דעות כאלה אני נחשב לעוכר ישראל, לבוגד, לגייס חמישי, לטינופת, למישהו שאינו נאמן למדינתו. ולא משנה עובדה כלשהי שיכולה אולי להעיד אחרת. למשל שאני יתום מגיל ארבע כי אבא שלי, שכבחור צעיר נעצר על ידי הבריטים בעת שירותו בפלמ”ח, יצא להגן על הארץ שלו כמילואימניק במלחמת ששת הימים. יצא ולא חזר. אבל מה אני רוצה? הרמטכ”ל עצמו נחשב עכשיו לבוגד אז אני חושב שהיתמות שלי תציל אותי? אני הבעיה והבעיה היא עם הדעות שלי. הבעיה היא ששכחתי איך להיות יהודי, כפי שאמר פעם המסית הראשי, ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני לא פטריוט, אני נגוע בהרס עצמי ואני עוזר לגויים להחריב את המדינה הזו, שאני עוד מעז לחשוב שהיא שלי.

כמובן, זה לא שמדינתנו הפכה בן לילה משמאלנית לימנית. הדברים הרי ידועים ומוכרים ומתרחשים עשרות שנים. הכל בסדר. בתוך עמי אני חי. אני מבין שדעתי אינה דעת הרוב ולמדתי איך לחיות עם זה. לפעמים ביתר קלות ולפעמים בקושי רב. אני יודע שאני במיעוט אבל אני מבין עכשיו שעד לימים האחרונים הידיעה הזו היתה רק משהו מקורב, בערך, משהו משוער, משהו לא עד הסוף מדויק. זה אולי לא הדבר שהכי מקובל להגיד אבל בתור גבר לבן שהגיע ממשפחה בעלת אמצעים סבירים פלוס לא באמת חוויתי בחיי איזושהי חוויית מיעוט חריגה. והנה, הפעם זה שונה. אולי זה נשמע דרמטי מדי, אולי זה נשמע מוגזם, אולי זה אפילו נשמע כאילו אני עושה כאן איזושהי רומנטיזציה לחוויה הזמנית הזו, אבל לא. זה לא המקרה. הפעם אני מרגיש באופן מובהק וכואב את עובדת היותי בצד האחר, בצד הפחות, בצד החשוף שנמצא בסכנה, בצד שצריך להסתיר את דעותיו. סתם לדוגמה חשבתי על הבניין שבו אני חי עם אהוביי כבר תשע שנים. 7 קומות, 14 משפחות. ואולי, ממש רק אולי, יש בבניין משפחה אחת נוספת שאולי, ממש רק אולי, חושבת כמוני שמעשהו של אלאור אזריה פסול, שהרשעתו מוצדקת ושבשום פנים ואופן הוא אינו ראוי לחנינה. זה כאילו בקטנה, נכון? בניין המגורים שלי, אפשר לחשוב. אבל זה לא באמת בקטנה וזה לא באמת רק בבניין המגורים שלי. זה בכל מקום. ואני לא בדיוק יודע איך להתמודד עם העובדה שבכל מקום רוב האנשים מחזיקים בתפיסת עולם שהיא שונה באופן קיצוני מתפיסת העולם שלי. ברור, יש עוד הרבה אנשים שדעותיהם דומות לשלי ושפויות בעיניי. את רובןם אני פוגש בפיד של פייסבוק וזה קצת מרגיע וזה קצת מעודד ולפעמים, רק לפעמים, זה מייצר אשליה של אופטימיות ותקווה. אבל זו בועה שבה אנחנו מדברים בעיקר אלו עם אלו, משכנעים את המשוכנעים ומזדעזעים יחד כאילו שהזעזוע המשותף שלנו יעזור או ישנה משהו.

אז מה עושים? מה אני עושה?

נקודת המפנה הראשונה הגיעה, מבחינתי, במהלך מבצע צוק איתן. הכל עלה אז מדרגה. כמה מדרגות. השיח הפך להיות הרבה יותר אלים וקיצוני וכך גם הקונצנזוס סביב הדרישה להוכיח נאמנות למדינה על ידי הצטרפות לדעת הרוב, חיזוק הבדלנות וקבלה של כוחנות, שנאה וגזענות שהפכו להיות הנורמה. זה היה הרגע בו לא היתה ברירה אלא לשנות את סדרי הגודל של השימוש בהדחקה, בהכחשה ובנסיון להתרחק מהחדשות וממה שקורה ולהתעקש על התמקדות בדל”ת אמותיי. זה היה הרגע שבו התחוור לי כי אני נבחן על פי אמת המידה היחידה של “הלנו אתה אם לצרינו”. אבל זהו. ההדחקה, ההכחשה וההתרכזות בעצמי ובמסגרת החיים המצומצמת שלי כבר די מיצו את עצמן. אי אפשר להדחיק לנצח ואי אפשר להמשיך לחשוב שאם אתמקד רק בעצמי ובקרובים אלי לא אצטרך לגעת במה שמסביב ובסופו של דבר כל הבעיות הלא נעימות האלה יעלמו. פשוט אי אפשר.

אז מה עושים? מה אני עושה? איך אני חי, כמיעוט, עם אנשים שבטוחים שאני הצורר, עם אנשים שחושבים, כמו שכתבה אמו של אלאור אזריה בפייסבוק, שצריך להרוג לא רק את כל הערבים אלא גם את הנשים והילדים שלהם? הרי כדי לחיות עם אנשים אחרים חייב להתקיים איזשהו בסיס משותף ומעל הכל חייבת להתקיים תקשורת. תקשורת בסיסית בין אדם לחברו. הידברות שמאפשרת מרקם חיים נורמלי שבו גם אם לא מסכימים (וברור שתמיד יהיו אינספור אי הסכמות) עדיין מכבדים זה את זכותו של זה לחיים ראויים. איזשהו קשר, גם אם מרוחק ואפילו שטחי בין אנשים שאפילו אם הם לא ממש אוהבים זה את זה הרי שאין להם בכלל שאלה בנוגע לזכותו של האחר לחיות. פשוט לחיות. אבל איזו תקשורת יכולה להיות לי עם אנשים שמאחלים לשופטת מאיה הלר אונס ומוות? איזו הידברות יכולה להיות לי עם אנשים שמוחקים בהבל פה הליך משפטי מקצועי, מעמיק ומבוסס בנימוק של “בית המשפט קיבל את גרסת בצלם” (אגב, לבצלם אין גרסה, לבצלם יש צילום וידאו המתעד אחד לאחד את האירוע)? איזו נורמליזציה יכולה להתקיים ביני לבין אנשים שמסיתים לרצח הרמטכ”ל?

חבר שאל אותי אתמול האם לדעתי מצבנו הפיך. במילים אחרות, האם בכלל ייתכן מצב שבו יהיה גשר ויתקיים חיבור ביני לבין מי שמכנה אותי שמאלונאצי ומייחל למותי או לכל הפחות לגירושי מהארץ הזו. אני לא רוצה להשיב בלא גורף. הרי אם לא אאמין באפשרות לשינוי מה עוד יישאר לי לעשות מלבד להתמסר כליל ליאוש ולהחזיר ציוד? מצד שני צאו וחשבו – לאילו סדרי גודל של תהליכי שינוי נהיה זקוקים כדי להוביל למצב בו נוכל לנהל דיאלוג עם אנשים בעלי דעות מנוגדות לשלנו מבלי שמהלך הפתיחה של אותו דיאלוג יהיה גם מהלך הסיום שלו, כלומר מבלי שאותו דיאלוג יתחיל ב”אמן תמותו כולכם מאיידס יא שמאלנים נאצים תעופו לעזה ושכל הערבים החולי סרטן יזיינו אתכם בתחת.”? לאילו סדרי גודל של תהליכים נהיה זקוקים כדי שהאנשים שמייחלים למותי יסכימו לשבת איתי, לראות אותי כאדם שווה זכויות ולהקשיב לי? אתן מאמינות, אתם מאמינים שיש בכלל תהליכים כאלה בנמצא, שיש להם אפשרות להתגשם, שיכול להתחולל פה שינוי תפיסתי בסדרי גודל, שמשהו מכל זה יקרה עוד בתקופת חיינו ואפילו בתקופת חייהם של ילדינו…?

וכן, אני בהחלט מודע לכך שלא כל השכנים שלי חברים בארגון לה פמיליה. לא כולם עסוקים ממש עכשיו בניסור העצים לבניית עמוד התליה אשר נועד לי. אני מודע לכך ומבין את זה אבל למרות שזה נורא לא פטריוטי להשוות אני בהחלט משווה (ההשוואה זועקת לשמיים לדעתי) ומחזיר לכןם בשאלה – האם במקומות אחרים ובזמנים אחרים לא היו הרבה מאד נשים וגברים שלא עסקו ישירות בהכנת עמודי התליה ובכל זאת הפאסיביות שלהם, ההסכמה שבשתיקה שלהם אפשרו לתליינים לעשות את מלאכתם באין מפריע? או שהפחד הקמאי מלהכיר בכך שאנחנו כבר מזמן בסמטה ללא מוצא ועם הגב לקיר לא מותיר לכןם ברירה אלא להתנחם בדבריו ההזויים של פרופסור אסא כשר שכינה את אנשי לה פמיליה “פרחחי שוליים”.

הם לא פרחחי שוליים, הם כוח החלוץ במלחמת האחים הממשמשת ובאה. אותם שוליים הפכו רחבים מאי פעם ולמעשה השתלטו כמעט כליל על הדרך עצמה תוך שהם מצמצמים כמעט לאפס את מרחב המחיה שלי. מצמצמים כמעט לאפס את מרחב המחיה של כל מי שבניגוד לעוזי דיין הפאשיסט, שאמר שכדי שאנחנו נוכל לחיות המחבלים צריכים למות (כלומר למות גם אם הם שוכבים חסרי אונים ומנוטרלים על הקרקע), מבינים שכדי שאנחנו נוכל לחיות גם לשכנינו צריכה להיות האפשרות לחיות.

אני לא יודע מה יהיה בסופי, מה יהיה בסופנו, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – ביבי, רגב, בנט, ליברמן, חזן, ביטן, מרזל, הצל, בן גביר וכל המופרעים האכזריים, חמומי המוח וקהי החושים כולם לעולם לא יצליחו לשכנע אותי שניתן להמשיך ליצור ולקיים חיים על המצע הרעיל של אתוס הרדיפה, הקורבנות והשכול ועל תפיסת העולם הכוחנית של התעמרות, רמיסת האחר, תפיסת האחר כשטן וניכוס קדושת החיים לצד אחד בלבד.

\\

עוד מהבלוג של פיני שרגיל בן סירה

אני - אויב העם

\\ אהובתי, שמכירה אותי טוב מכל אדם אחר, חריפה וחדת הבחנה. "אתה נראה היום בדיוק כמו שנראית כשחזרתם מהשביתה." לא נעים להודות, אבל בדיוק כך. היא רואה, והיא אומרת מה היא רואה. הכוונה היא לשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים –...

תצוגה מקדימה

מזרחים עליך!

\\  . הבחירות הקודמות והשכנוע הפנימי העמוק שלי על כך שהמוני אדם יצביעו, כמוני, לארץ חדשה, הספיקו כדי ללמד אותי סופית עד כמה אין להסיק ולו מסקנה אחת מהפיד. הפיד שלי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

השריטות של כולנו

\\ שריטות על הפילם מסמלות סרט ישן. זה מוכר לכולנו. בעקבות אירועי הימים האחרונים חשבתי על שלל השריטות שכל אחת ואחד מאתנו צוברים. במיוחד חשבתי על השריטות הקשורות למה שרובנו קוראים לו "המצב הבטחוני", על נגזרותיו הרבות. אוסף...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה