הבלוג של פיני שרגיל בן סירה

פיני שרגיל בן סירה

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 56, עובד סוציאלי במרכז רפואי... +עוד

בן זוג, אבא, בן של, אח, גיס, דוד, חבר || מתאמץ לשמור על האופטימיות והשפיות, שלי ושל אחרות ואחרים, במקום ובתקופה הקשים בהם אנו חיים || בעל כוונות טובות, סקרן, ביקורתי, שואף לצדק, מצחיק, רציני || בן 56, עובד סוציאלי במרכז רפואי גריאטרי.

עדכונים:

פוסטים: 132

החל מאוגוסט 2011

\\

אולי זה סמלי שאחרי הכעס, הקיטורים והפוסטים העצבניים בפייסבוק, הביטוי הממשי הראשון שלי להשתתפות במחאה היה כרוך בהוצאת ממון ניכר מהכיס. אני לא מסוגל להגיע “באיחור” להפגנה. חשוב לי לבוא מוקדם, לראות את העסק מתניע, לחוות את ההצטרפות ההדרגתית של עוד ועוד אנשים. אני זקוק לזמן התאקלמות והסתגלות. זמן להצטרפות. האוטובוסים עוד לא חזרו לנוע ברחובות פתח תקווה, אז עליתי על מונית לתל אביב.

ירדתי באבן גבירול פינת מרמורק – פינה כל כך מוכרת מהפגנות קיץ 2011. פניתי ימינה והתחלתי לעלות לכיוון הבימה. יש משמעות רבה לגאוגרפיה. יש בה משהו מרגש. בעיקר כי שם הכל התחיל, שם בשדירת האוהלים המפורסמת. ואולי גם קצת כי חלק משמעותי מהשורשים שלי נטועים בשדירה הזו, במספר 133, שם עמד ביתם של חיה ויעקב בן סירה, סבתא וסבא שלי. היא אשת חינוך והוא מהנדס העיר תל אביב.

יש המון עוצמה בלהיות אחד מעשרות אלפי אנשים שצועדים יחד ברחובות, אבל לי יש חיבה יתרה דווקא לרגעי ההתחלה של ההפגנה. לשעה הזו שבה אנשים מגיעים ממקומות שונים, מכיוונים שונים, בהרכבים שונים ועם מטרות וחלומות שונים, ובהדרגה מתחברים למשהו גדול ומשמעותי. אלו הם רגעים של חיפוש, של יצירת התמצאות. מכינים שלטים, צוותי טלוויזיה מתארגנים, יש זמן לקלוט ולהביט במסרים שעדיין מצליחים לבלוט, להבחין במצטרפות ומצטרפים יוצאי דופן.

בזמן הזה אני מרגיש שההמון ההולך ומצטבר מחפש מנהיגה או מנהיג, שאין עדיין משהו או מישהו שמחבר את כולם. בזמן הזה אני משוטט סביב, שומע קטעי שיחות, שומע את ההבדלים שעדיין ניכרים. ממש עוד מעט כולנו נצעק בקול את אותן סיסמאות מאחדות, אבל כרגע אחת מלינה על עול המחייה כסטודנטית, אחד צועק שחייבים להחליף את השלטון האשכנזי, אחר שואל עוברים ושבים צעירים אם אי פעם תהיה להם דירה משלהם, אישה מלוווה בשני ילדים קטנים אומרת למצלמה התורנית שהיא ומשפחתה נחנקים מהאוברדרפט, גבר פונה אל דפני ליף ומספר לה שבמחאה הקודמת הוא לא יצא מהבית, אבל עכשיו הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול יותר ויש לו חמישה ילדים ובתו הקטנה סובלת מנכות ואין מי שידאג לה.

יש משהו מפעים בהתגבשות של אינספור יחידות ויחידים לכדי קהל רב שמתחיל לצעוד, כמעט על פי אותה פעימה, ופשוט כובש את הרחובות. יש כאן כוח אמיתי ומרוכז, שאם יהיה ממנו עוד, אם יהיה ממנו מספיק, יוכל אולי להטות את הכף ולשנות את התנועה האכזרית והצינית של המאזניים הנשלטים בידי הפוליטיקאים והטייקונים החזירים.

כשאני מבחין בצ’ארלי ביטון מצטרף להפגנה אני לא מצליח להכריע בין שמחה לעצב. שמחה על שהאיש הזה, שהיה בין יוצרי ומובילי מהפכת הפנתרים השחורים – המהפכה החברתית אולי המטלטלת מכולן, עדיין צועק וצועד ונלחם, ועצב על כך שאנו חיים במדינה שדורסת כל מחאה. עצב על כך שהפנתר הזה צריך עדיין לשוב ולצעוד ברחובות.

לאורך מסלול הצעידה שוכני המרפסות תופסים לי שוב ושוב את העין. אותם משתתפים-לא-משתתפים, שמצד אחד לא הטריחו את עצמם אל הרחוב ומצד שני נוטלים חלק פאסיבי בהתרחשות, אולי אפילו מתייחסים אל התהלוכה העוברת להם מתחת לאף כאל בידור טוב המשמש הפסקה מרעננת ממסכי הטלויזיה והמחשב. אולי זו הבעיה שלנו – שוכני המרפסות. המציצים לשניה, נוגעים לא נוגעים, מעורבים באופן סטרילי, כאילו מעורבים, אבל לא באמת מתאמצים. מעניין בכמה ניתן היה להכפיל את גודל ועוצמת ההפגנה אם כל אותם נשות ואנשי בלקון היו יורדים מדירותיהם אל הרחוב ומפסיקים להסתכל עלינו מהצד.

מאוחר יותר אני צועד לבד ברחובות תל אביב, בדרך אל תחנת האוטובוס. אני צריך את ההליכה השקטה הזו כדי להירגע, כדי לעכל, כדי לחשוב, כדי לחזור בהדרגה לקצב הרגיל. אני חולף על פני הערב רב של בתי קפה, מסעדות, ברים ושאר מקומות בילוי שיש לעיר הזו להציע. בכולם המון אדם שנראה כי המרחק בינו לבין ההפגנה שהתקיימה רק מספר רחובות בסמוך לכאן, דומה למרחק שבין ההבטחות של לפיד לפני הבחירות למעשיו אחריהן. אני לא רוצה להיות צדקן, אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות ולכן לא מאמין גדול בלהגיד לאחרים מה לעשות, אבל אני לא מבין את זה לעזאזל. לא מבין את זה. אני לא מבין איך החזירות של השלטון לא גורמת לכל יושבות ויושבי המדינה הזו לצאת ולשרוף את הרחובות. זו תמיד אותה התהיה. כך במחאת 2011 שבמהלכה מצאתי את עצמי רב עם חבריי הטובים ביותר, שאו שצקצקו לשון בעודם אומרים לי בטלפון שהם תומכים מרחוק (כלומר, מהכורסא בבית), או שניסו להסביר לי כמה המחאה לא במקומה וכמה דפני ליף לא נחמדה. כך גם בעת מאבק העובדות והעובדים הסוציאליים, שהייתי מעורב בו כל כולי ושבו ניסיתי להבין איך זה שחברותיי וחבריי לעבודה מנצלים את השביתה שלנו לשופינג בזמן שאני עומד על הכביש מול אוטובוס כדי להפריע לסדר הציבורי המזורגג שמרדים כאן את כולנו.

ליד העירייה, כשההפגנה שנמשכה מול מצודת זאב כבר הרחק מאחוריי, אני מבחין פתאום בכמה עשרות צעירות וצעירים שמופיעים עם שלטים מרחוב בלוך. לפתע הם מתחילים לרוץ, ולפני שמישהו מבין מה קורה, הם יושבים על הכביש, באמצע הצומת הסואן של בלוך – אבן גבירול. היס”מניקים לא מבזבזים שניה. אלימות, אמנם מבוקרת, אבל מובהקת, מופנית כלפי המפגינים. דחיפות אגרסיביות, ידיים לפרצוף ויס”מניק אחד שדורך לאחד המפגינים על האופניים, רגלו של המפגין כלואה תחתיהם וכשעובר אורח צועק על השוטר שיעזוב את המפגין היס”מניק תוקע בו מבט מאיים שמשתיק אותו מיד.

באוטובוס, בדרך הביתה, שלושה זוגות צעירים, חילוניים ודתיים, נאבקים בצפיפות כשהם מנסים לתמרן את עגלות התינוקות שלהם ואת שלל התרמילים והחבילות שהם סוחבים. עניין שאני מודה שהוא מובן מאליו עבורי, כמו להתנהל עם ילדיי בדרכים במכונית, אינו כה מובן מאליו עבורם. גם הם חייבים להפגין, לא?

מה שמוביל לשאלה נוספת ומכרעת לדעתי – שאלת ההשתתפות של עוד אוכלוסיות במחאה. כל אוכלוסיה. כן, כל אוכלוסיה. כי אם אתן ואתם לא מאחוזון עליון כלשהו, שבאמת לא מושפע מגזירה כלכלית כזו או אחרת, אז אתן ואתם מאוכלוסיה מוחלשת כזו או אחרת. מוחלשת יותר או פחות, אבל מוחלשת. למה אתם עדיין לא ברחובות?

בדרך הביתה ואחר כך בבית עצמו, הלכלוכים בפייסבוק של משתתפי הפגנה אחת על משתתפי הפגנה אחרת, מהווים רקע לשאלה האם הפעם באמת יהיה כאן שינוי אמיתי. האם הפעם זה יקרה או ששוב ימרחו אותנו עם הטרכטנברג התורן ושוב העם ימליך עליו מלך שנראה טוב בטלויזיה. אני אדם אופטימי במיוחד, אבל מודה שאני מסיים את ההפגנה הראשונה של 2013 עם מסקנות לא מעודדות. כן, התרגשתי להיות חלק מזה. אני לא מבין איך אפשר לא להיות חלק מזה. אבל אני לא מצליח לראות את הקשר בין תחושות שותפות הגורל והביחד של הצועדות והצועדים ברחוב, לבין תוצאות קונקרטיות כמו סילוק החזירים מכסאותיהם ויצירת שינוי ממשי לטובה באיכות החיים של כולנו. אני עוד לא מבין איך זה קורה, איך זה אמור לקרות. אני משוכנע שהפגנות לא יספיקו כאן. הן פשוט לא יספיקו. אני חוזר לחלום ותיק שלי מימי הלימודים בבית הספר לעבודה סוציאלית – החלום של שביתת שבת אזרחית, שבמסגרתה אנחנו, הנתינות והנתינים, פשוט מפסיקים לשתף פעולה ושובתים מכל מלאכה למספיק זמן כדי לכופף סופית את ידם של האטומים והיהירים שבפוליטיקאים.

אבל, כאמור, בכל זאת אופטימי. את מה שמבחינתי הוא התכלית בה”א הידיעה להפגנה, לכל הפגנה, אני לגמרי מוצא. והתכלית הזו היא השמעת הקול. כי כך מתחיל שינוי – בלגיטימציה שאנשים נותנים לעצמם להשמיע את קולם. שלא תהיה לכן טעות, שלא תהיה לכם טעות – כולנו מדוכאים. והאדם המדוכא הוא זה שלא שומעים אותו, שלא רואים אותו, שלא מבחינים בו. אז אתמול חזרנו להשמיע את הקול שלנו. הקול האמיתי והחזק והמיואש והכועס שלנו. וזה דבר גדול, וזו ההתחלה.

\\

עוד מהבלוג של פיני שרגיל בן סירה

אני - אויב העם

\\ אהובתי, שמכירה אותי טוב מכל אדם אחר, חריפה וחדת הבחנה. "אתה נראה היום בדיוק כמו שנראית כשחזרתם מהשביתה." לא נעים להודות, אבל בדיוק כך. היא רואה, והיא אומרת מה היא רואה. הכוונה היא לשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים –...

תצוגה מקדימה

מזרחים עליך!

\\  . הבחירות הקודמות והשכנוע הפנימי העמוק שלי על כך שהמוני אדם יצביעו, כמוני, לארץ חדשה, הספיקו כדי ללמד אותי סופית עד כמה אין להסיק ולו מסקנה אחת מהפיד. הפיד שלי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

השריטות של כולנו

\\ שריטות על הפילם מסמלות סרט ישן. זה מוכר לכולנו. בעקבות אירועי הימים האחרונים חשבתי על שלל השריטות שכל אחת ואחד מאתנו צוברים. במיוחד חשבתי על השריטות הקשורות למה שרובנו קוראים לו "המצב הבטחוני", על נגזרותיו הרבות. אוסף...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה