התפתחות של פוקימון

כותבת הבלוג העידה על עצמה בבלוג עצמו, שהיא וכדורגל, מעולם לא הלכו ביחד, בטח שלא רצו, אז מה בכל זאת גרם לה ללכת ,לנסוע ואפילו לטוס למשחק כדורגל, ועוד בליגה האנגלית. אם לא תקראו, לא תדעו. כרגיל, בהרבה הומור עצמי, עד להבקעה!

לפני הרבה שנים, כאשר החלה "אופנת הפוקימונים" בתם הקטנה של זוג חברים, שהיום היא בחורה מקסימה וכשרונית, ישבה עם בני הצעיר, שהיה אז ילד קטן, והיום הוא חייל ותיק, והסבירה לו, מי ומה הם הפוקימונים, ומהן ההתפתחויות שלהם. אני מודה, האזנתי מהצד, אפילו שאלתי שאלות הבהרה. את הילד זה תפס, אותי פחות. לא הרבה זמן לאחר מכן, נסענו, כל המשפחה, לשבועיים בארה"ב. חלק לא מבוטל מהזמן בילינו בניו- יורק, ושם יש (או לפחות היתה) חנות אחת, שהיא כולה פוקימונים. משחקי מחשב, מצגות, סרטים, קלפים, כמו שיודעת להיות חנות במרכז ניו-יורק. ברור היה שאת הילד, חייבים לקחת לשם. יתרה מזו, היות שהיה צעיר, ורצינו שקט בטיסה ובמסע, הבטחנו לו שעל כל שעתיים של שקט, יקבל קלף אחד של פוקימון. וזה עבד נפלא!

New Doc 2018-09-03 19.48.54_3_1024x716

את הילד כן, אבל מה אני והבנות הגדולות יותר אשמות? בעיקר שהיינו עדיין תחת ג'ט- לג נוראי, וכך מונצחת הסיטואציה באלבום התמונות והזיכרונות  המשפחתי, האב המסור, ששום ג'ט- לג בעולם לא משפיע עליו, מטפס ומתרוצץ עם הילד בחנות (על 2 או 4 קומותיה) ממיצב למיצג, בוחרים קלפים ומשחקים, ואילו האם והבנות, מנמנמות בישיבה, עם המעילים, הכפפות הצעיפים והתיקים בכניסה לחנות (בכל זאת, ניו יורק בערב השנה החדשה, וחנוכה)

New Doc 2018-09-03 19.48.54_2_711x1024

לא הרבה זמן אחרי ששבנו, אחת מבנותיי, שלמדה בתיכון במגמת אומנות, סיפרה לי על תלמיד אחד בכיתתה, שכל הזמן, יושב ומצייר פוקימונים. באחת ההזדמנויות נפתח וסיפר בכיתה , שיש לו חלום אחד בחייו, יש חנות אחת בניו-יורק, שכולה פוקימונים, ואליה הוא רוצה להגיע. שאלתי את בתי אם אמרה לו שהייתה שם, והיא אמרה לי:" אמא, הרגשתי שזה לא פייר, זה חלום חייו, ואילו אני חלמתי שם בישיבה על הכסא, מה אגיד לו?"

IMG-20180825-WA0010_576x1024

אז אותו דבר, הרגשתי בשבוע שעבר. אני יודעת שיש כאלו מבין קוראיי שירימו גבה עכשיו ויגידו: "לא מאמינים לך שהיית במשחק כדורגל", אנחנו קוראים את הבלוג שלך כל שבוע, ראינו מה אמרת על משחקי כדורגל בכלל, ועל הדקה ה-70 בפרט. את?, זה לא הגיוני". כן, הייתי במשחק כדורגל, ולא סתם, אלא בליגה האנגלית, ולא סתם, אלא בליברפול, ולא סתם, אלא רכשתי במו כספי חולצת אוהדים (טוב, לא בשבילי) , ואף נתפסתי בעדשת המצלמה עטופה בצעיף אוהדים (טוב, היה קצת קר..) לא רק זה, אלא שגם  נסעתי הלוך, וגם חזור,  5 שעות באוטובוס לכל כיוון בשביל התענוג הזה. ולא רק זה, אלא גם ישנתי בחדר במלון בעיר ליברפול בלילה שאחרי המשחק, שלא לדבר בכלל על כמה כסף זה עלה לי. ואם אוסיף ואספר לכם שהלכתי ל"באר" של האוהדים השרופים שבאו לשתות "קצת" אחרי המשחק, וגם עזרתי להם לשיר שירי עידוד ל"בן של השכנים", אתם יודעים, "מו" סאלח. אחרי הכל, המצרי הזה, היה הדבר הכי קרוב לי כל המשחק, מישהו "מהשכונה" . אז הרגשתי ממש כמו הבת שלי, עם ההוא מהפוקימונים, יש אנשים/ילדים שהיו נותנים הרבה כדי להיות שם, ואילו אני, פשוט הייתי שם.  החיילים במשפחה כינו את זה :"בזבוז הקצאה".

מסתבר שלמרות שהייתי שם, לא נפרדתי מהרגליי הישנים. כמה שהאצטדיון גדול, והוא גדול. יש שם שלט במיוחד בשבילי, הוא גם אומר "כמה כמה", וגם באיזה דקה אנחנו. אתם מכירים אותי, חיכיתי לתפוס את הדקה ה-70 עליו, וגם לצלם אותה. כשהגיע לבסוף,  ההרגשה שלי ממש השתפרה, למרות שהיה לי עצוב בשביל הבן שלי, שהנה, החוויה נגמרת.

IMG_20180825_185713_1024x442

בהתחלה, החלטתי שאני אעקוב אחרי כל המשחק, ואנסה להתעמק, אחרי הכל, "אלפי אוהדים לא טועים", וזו "ההצגה הכי טובה בעיר", אבל קצת משעממת…אם אדייק בפרטים, מסתבר שהאצטדיון, או לפחות יציעיו הגבוהים, לא נבנה למרכיבות משקפי "מולטיפוקל". הזווית של הגג לא אפשרה לי לראות "ברחוק", וכמה אפשר לראות משחק כדורגל ב"קרוב" מגובה כזה. אני לא חושבת שזה "כשל טכני", כנראה שאם כבר באה מישהי בגילי, עם משקפיים כאלה, היא בטח יושבת יותר נמוך, ביציעים של ה"ביוקר". אמרתי לכם, האשה הלא נכונה במקום הנכון, או להפך, האשה הנכונה, במקום הלא נכון בשבילה. את שירי האוהדים, לא הספקתי ללמוד מבעוד מועד, אז זרמתי. כן, כשהבטחנו לה בהתחלה, שהיא לעולם לא תצעד לבד, בטח שהנפתי את זרועותיי כשהצעיף מתוח ביניהן.

IMG-20180825-WA0012_576x1024

הקבוצה היריבה, ואני לא בטוחה שאצליח לחזור שוב על השם שלה, לא כי הוא מאוד מסובך, שרה רק שיר אחד, והוא דווקא היה מאוד מוכר לי ופשוט :  "אן וון זה סינטס גו מארצינג אין".הקפדתי לא להצטרף אליהם, למרות ששלטתי גם במילים, וגם במנגינה, שזה גם הישג נאה לטירונית בכדורגל ואצטדיונים שכמותי. אפילו נקניקיה (צמחונית) בלחמנייה עם חרדל וקטשופ כרסמתי על היציעים, מרוב רעב אחרי שעות של נסיעה. ואפילו אפילו, לבשתי מתחת לכל הסוודרים חולצה עם עבר אדום. ההבטחה היפה שנתתי לעצמי, שאחרי המחיר שזה עלה לי, אנסה להתרכז במשחק, לא עבדה כל הזמן, ה"ווטסאפ" היה הרבה יותר מעניין בחלק מהזמן, אבל הייתי בכוננות לקלוט את האווירה ולא לפספס. כאשר קלטתי שהנה "יש מצב" זקפתי את עצמי על המושב, וחיכיתי ל"גול" שהפך להחמצה. בשלב שעוד מותר היה לי לשאול שאלות, שאלתי את בני איזה מספר נושא על גבו סלאח, מאותו רגע, התמקדתי בו. ידעתי, שהוא יהיה זה שיביא את הגול (כך היה), ראיתי שהוא באמת פעיל כל הזמן על המגרש, ולו מישהו מהבעלים של הקבוצה היה שואל לדעתי, נראה לי שהוא מצדיק את המחיר שעלה, לפי איך שהתנועע. היתה עוד סיבה, כאמור, הרי הוא הילד של השכנים.

IMG-20180825-WA0004_1024x576

היה רגע, או למען האמת שניים, שכמעט קפצתי באימה ושעטתי לאורך כל היציעים בכדי למצוא את השיבר ולעצור את זרם המים, בכל זאת, דור שלישי למייסדי העמק, כשהממטרות הגדולות והמסתובבות הופעלו על הדשא, גם לפני תחילת המשחק, וגם במחצית, כאילו שהן בכלל הממטרות של ה"דשא הגדול" שעל יד חדר האוכל בקיבוץ, או ב"אמפי" בנהלל. אלוהים אדירים חשבתי לעצמי, מה הם מרטיבים את הדשא עכשיו?, נזכרת בחתונות או חגים שנערכו על דשא מושקה מידי, והדבר היחידי שאפשר לקיים אותם, היה פיזור של הרבה קש. רק זה חסר אחרי שבאתי את כל הדרך במיוחד. אבל כנראה שהם ידעו מה הם עושים.

טוב, נראה לי שהגיע שלב ההסברים. אפשר להגיד, וזה בטח ישמע נפלא, שהיות שיום קודם לכן חגגתי את יום הולדתי ה-59, ופתחתי למעשה את "שנת ה-60" וחגיגותיה, במסגרת רשימת "שישים דברים שאני רוצה לעשות עד גיל 60", ולא עשיתי מעולם, אחד מהם יהיה להיות במשחק כדורגל בליגה האנגלית. אז התחלתי ישר עם ה"הרד קור".

האמת, לא פחות פרוזאית. מכל מיני סיבות, לא נתנו ל"ילד" טיול בר-מצוה, או משחק כדורגל באנגליה, כי לא יצא כשהיה בר מצוה. "רגילה" שפתאום הובטחה לו (כן הוא כבר מזמן עבר את גיל הבר-מצוה) אפשרה לנו להגשים לו חלום, וככה הוספתי לי עוד שני סימוני "וי" על הרשימה שטרם הכנתי.  האחד- "לצאת אמא מגניבה, בטח כשאני כבר סבתא", והשני- "לעמוד בדיבורי, ולקיים הבטחות ישנות". וזה בטח שהיה כדאי.

החוויה המשפחתית, של אמא, אבא וילד, כמה ימים באמצע החיים, היתה נהדרת, ובהחלט שווה את המחיר ששילמנו. ואני לא בטוחה שלא פתחתי פה איזה טרנד חדש, תחשבו כמה כיף לעשות טיול  בר מצוה כזה, עם בן שגם סוחב לאמא את המזוודה, גם עוזב את ההורים כדי לשתות בירה עם חברים בלונדון, וגם מעריך הצגה טובה ואוכל טוב.

IMG_20180825_155631_1024x768

המשחק, אם שאלתם, באמת היה לא רע (לא הרבה מעבר לזה), ואני מסתבר עם קלאסה, אם להתחיל להסתופף במגרשי כדורגל, אז לפחות באצטדיון רציני של מועדון מכובד בליגה האנגלית.

 מי יודע, אולי עוד אגיע שוב למקום ההוא של הפוקימונים בניו-יורק. והכי חשוב, יאללה הפועל!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.