הבלוג של שאקטי מאי

shaktimhi

שאקטי מאי מנהלת את פראנה יוגה קולג' וייסדה מרכז רוחני מקסים בתל אביב, בית לתלמידי הקולג' ולמוריו. במשך 3 עשורים של לימוד יוגה וניהול מרכזי יוגה ברחבי העולם, חילקה שאקטי את זמנה בין הוראת יוגה והכשרת מורים. בסופו של... +עוד

שאקטי מאי מנהלת את פראנה יוגה קולג' וייסדה מרכז רוחני מקסים בתל אביב, בית לתלמידי הקולג' ולמוריו. במשך 3 עשורים של לימוד יוגה וניהול מרכזי יוגה ברחבי העולם, חילקה שאקטי את זמנה בין הוראת יוגה והכשרת מורים. בסופו של דבר החליטה להקדיש את כל זמנה ומרצה להכשרת מורי יוגה, כדי שהפצת דרכה הרוחנית של היוגה תימשך, והיא לא תיעלם בין הטרנדים החולפים המרכיבים את עולם היוגה במערב. שאקטי הקימה את פראנה יוגה קולג' כבית ספר בינלאומי ליוגה, להכשרת מורים ברחבי העולם. פראנה יוגה קולג' ממוקם בתל אביב (ישראל), ומושך סטודנטים מכל העולם. . במשך שנים פיתחה שאקטי סגנון לימוד ייחודי וכאן טמון מקור כוחם של הקורסים אותם היא מעבירה – הסגנון נקרא האתה יוגה קלאסית, תוך שימת דגש רב על בטיחות בשיעור, נשימה נכונה וזרימה אינטואיטיבית של אסאנות, שאקטי מלמדת את הסטודנטים איך ליצור ולשמר את הפראנה – כח החיים, כל זאת תוך הבאת החשיבה למצב רוגע והנאה מדיטטיבית מרגע ההווה. במהלך הלימוד, שאקטי משלבת בין מדע היוגה למדע המודרני, שתומך במה שחוו היוגים העתיקים. בין לימוד הקורסים השונים, מקדישה שאקטי את זמנה לתמיכה בתלמידים בוגרים ויוגים אחרים, שזקוקים לעזרה בהתגברות על מכשולים הניצבים בדרכם הרוחנית. הספרים, המאמרים והפוסטים ששאקטי מפרסמת, באים כדי לסייע לאנשים להפוך לחזקים ולבעלי רצון חופשי והכח לממש אותו. היא מאפשרת לכל הסטודנטים שלה גישה חופשית בכל נושא, וכך משמרת את הקשר המסורתי בין מורה ותלמיד, גם לאחר סיומם של הלימודים הפורמליים. לאחר שעברה לגור באשראם יוגה בהודו, שהתה שנה במדבר והתנסתה בתירגול יוגה מתקדם במספר מרכזים המתמחים בהאטה יוגה, הידע של שאקטי הוא בלתי רגיל והיא מעבירה אותו הלאה בצורת הלימוד המסורתית הבנויה מקשר מורה-תלמיד, כמו גם פורומים אינטרנטים וספרות מודפסת שהיא מוציאה בנושא.

עדכונים:

פוסטים: 61

עוקבים: 21

החל מיולי 2013

התאבדות

מכל הדרכים שבהן אדם יכול למות, התאבדות היא בוודאי הצורה הקשה ביותר לקבלה ולעיכול.

כשאדם מצליח להרוג את עצמו בצורה מכוונת ומודעת, גלים של שוק וזעזוע מהדהדים בקהילה הסובבת אותו.

מהו מוות?

בצד ההנחות והאמונות השונות שיש לאנשים בהגדרת מהותו של המוות, אף אחד לא יכול להכריז שהוא אוחז בהגדרה המוחלטת של מה זה מוות, כאירוע או כחוויה. אנחנו אפילו לא יכולים לומר בוודאות שמוות הוא אירוע או חוויה.

אנחנו מתייחסים למוות כדבר שקורה בצד השני של החיים. אנו תופסים את המוות כהיפך מהחיים, ואת החיים ככל דבר שהמוות הוא לא.

אדם עומד בצד אחד של הנהר וצועק לאדם שעומד בגדה השנייה: ״איך אני עובר לצד השני?״, והאחר עונה לו: ״אתה בצד השני״.

אנו עומדים על שפת הנהר בצד שאנו מגדירים כחיים ומביטים אל עבר הגדה השנייה, שאותה אנחנו תופסים כמוות. הערפל הכבד שעל הנהר מונע מאתנו לראות את ״הצד השני״, שאותו אנחנו תופסים כפחות נחשק.

האם זה אפשרי שעבור אנשים מסוימים, המשמעות של להיות בחיים היא להיות ״בצד השני״ – הצד הפחות נחשק של הקיום?

אפילו שאין לנו שום ידיעה על מהות המוות, מבחינת רבים מאתנו לחיים תמיד יש ערך עליון על פני המוות.

אנשים יכולים לחיות חיים קשים ואיומים (בהגדרתם) ועדיין לחיים יהיה ערך עליון על פני המוות. הסיבה שאנחנו מעצימים את החיים מעל המוות, היא שהחיים זה כל מה שאנחנו מכירים כחוויה מודעת.

ברוב המקרים אנחנו מאוכזבים מאנשים שהחליטו להתאבד. התחושה הקשה היא שהם וויתרו על החיים והשאירו אותנו מאחור. הם בחרו בלא נודע על פני מה שברור, ודאי ובטוח.

חלק מכם בוודאי מאמינים שהבחירה להגיע לחיים הייתה בידינו. אחרים אולי מניחים שיש סיבה קוסמית או תכלית להגעתנו לעולם הפיזי. אלו הנחות ואמונות בלבד, אז לענייננו אפשר לטעון שאנו מגיעים לעולם הזה ללא בחירה.

האם זה לא מרגיע לדעת, שאפילו שהגענו לכאן ללא בחירה, עדיין יש לנו את הבחירה לצאת מהחיים בצורה מכובדת ואלגנטית, היה ובחרנו לעשות זאת?

אם רוב האנשים שמתאבדים לא עושים זאת באופן אלגנטי, זה רק בגלל שהאופציה הזאת לא ניתנת להם על ידי הסביבה בה הם חיים (או בה הם מתים). בגלל שהתאבדות זה טאבו ולא דבר שמקובל עלינו, אלו שבוחרים לעשות זאת נאלצים ברוב המקרים לעשות זאת בחופזה ובהיחבא.

מדוע זה נראה לנו הגיוני שיש מקומות כמו בתי חולים, שבהם אנו עוזרים ותומכים בחדשים שמגיעים לעולם הזה (תינוקות), אבל לא הגיוני לנו ליצור מקומות נעימים ותומכים לאלה שרוצים לעזוב? אני לא מדברת על הוספיס שבהם מתקבלים חולים סופניים, וגם זה רק אחרי שניתן אישור של ״אנשים אחרים״, שאכן זמנם לעזוב. אני מדברת על מקומות נעימים ותומכים שיאפשרו לאנשים בוגרים, שבוחרים מסיבותיהם שלהם להפסיק את מה שאנו תופסים כחיים מבלי לקבל אישור מוועדה זאת או אחרת.

אנחנו מאפשרים חוקית, לאנשים בגילאים שונים, לשתות אלכוהול, לקיים יחסי מין, לנהוג במכונית ולשאת נשק כדי להרוג אחרים, אך בשום גיל אנחנו לא מאשרים לאדם בוגר להפסיק את חייו על דעת עצמו ומבחירה אישית. והיה ונתקלנו באדם כשהוא בתהליך של נטילת חייו במו ידיו מבחירה, נעצור אותו ונמנע ממנו, נגד רצונו, להשלים את התהליך, מתוך כוונה מתעלה שאנו בעצם פועלים לטובתו.

איך תרגישו כאנשים בוגרים אם החלטתם לצאת למסע ארוך ורחוק, ותוך כדי התארגנות למסע מישהו עוצר אתכם מלממש את התוכנית האישית שלכם בטענה שזה נעשה לטובתכם?

כבני אדם בוגרים אנחנו לא מוצאים שזה נכון כשאנשים אחרים מתערבים לנו בבחירות האישיות והאינטימיות שנוגעות לחיינו, אבל אין לנו כל בעיה לחשוב שזה בסדר לעצור אדם כנגד רצונו ולהצילו מבחירה הכי אישית והכי אינטימית שיכולה להיות לו בהקשר לקיומו בעולם זה.

יש שיטענו שזו בחירה קשה להשאיר בידיהם של אנשים, כי אין חזרה ממנה.

להביא ילדים לעולם גם זו בחירה שאין חזרה ממנה, ועדיין – כמה אנשים שלא מתאימים להיות הורים מביאים ילדים לעולם, מבלי שאף אחד ימנע מהם לעשות זאת? כמה אנשים אפילו לא לוקחים החלטה, ובלי לחשוב פעמיים פשוט מביאים ילדים לעולם, כי הם פועלים על ידי דחף האבולוציה להתרבות? אנחנו לגמרי משאירים את הבחירה של להביא בני אדם לעולם בידיהם של אנשים בוגרים.

אולי תטענו שהסיבה שהחברה לא מקבלת מעשי התאבדות, היא שרוב, אם לא כל, האנשים שמסיימים את חייהם, הם אנשים שמתייסרים בדרך זו או אחרת רגשית, מנטלית או גופנית, או כל השלושה ביחד, ועל כן הם זקוקים לעזרה.

עזרה זה לא דבר שאפשר לכפות על אדם, אף על פי שכחברה וכיחידים אנחנו לא מפסיקים ״לעזור״ בכפיה.

כוח החיים הוא כוח בעל עוצמה שאין כמוה, והוא מתבטא בחיי היום יום שלנו בכל רגע ורגע – מאחיזתו החזקה של תינוק בין יומו בכף ידינו, ועד לאחיזה שלנו בחיים עד לנשימתנו האחרונה. מכיוון שכוח החיים העצום שבנו, שהוא גם כוח ההישרדות, טמון בכל תא מתאינו, אדם לא מחליט בקלות דעת לסיים את חייו.

מי יכול לטעון שסבל שהוא מעבר לכוחותיו של אדם לשאת, המביא את אותו לבחור במוות על פני החיים, הוא לא סיבה מספקת לאותו אדם בוגר לממש את בחירתו למות? לֹמה אנחנו מתעקשים להחזיק אנשים אלו בחיים כנגד רצונם? האם אנו פועלים באמת לטובתם, או שזה נעשה מאינטרס אישי שלנו, אלו שנשארים עם הכאב והפרידה?

כבני אדם אנחנו חיים בסתירה עצומה: מצד אחד, כמו כל החיות בטבע, אנחנו לגמרי מתוכנתים להישמר בחיים. כל האינסטינקטים והדחפים שלנו קיימים כדי למנוע מהגוף שלנו להיפגע ולמות. מצד שני, לא משנה כמה נשקיע וכמה נגונן על הגוף שלנו, מיום שאנו נולדים אנחנו נעים בכיוון אחד בלבד שהוא בלתי נמנע, אל המוות שלנו.

התכנות המוזר ששולט בנו, ״עשה הכל להישאר בחיים עד מותך״, הוא תכנות אבוציונלי, שנובע מכך שחשוב שנישאר בחיים כל עוד אנחנו יכולים למלא את תפקידנו בהמשכיות הגזע.

החיים הם חלק מהמוות והמוות הוא חלק מהחיים – מי יכול לומר בוודאות איזה מהשניים יותר בעל ערך אם בכלל?

רובין וויליאמס, שאובחן כחולה פרקינסון, עשה בחירה לסיים את חייו. אפשר לבחור לראות במעשה זה צורה מכובדת של לקיחת אחריות על גופו וחייו. לא משנה מה הייתה הסיבה להחלטה לסיים את חייו, הוא לקח החלטה אישית שהיא לא שונה מהחלטה להישאר בחיים, שאדם אחר היה בוחר לעשות תחת אותם תנאים.

משאלתי האישית היא, שביום מן הימים, כשזמני יגיע לעזוב את העולם הפיזי, אוכל לעשות בחירה אישית אם ואיך למות מבלי התערבותם של הסובבים אותי, שאולי יחשבו שהם יודעים טוב יותר מה נכון או לא נכון לי. זה המינימום שאדם בוגר יכול לבקש מהחברה בה הוא חי.

החיים אינם יכולים להיות בעלי ערך, אם המוות הוא לא בעל ערך.

הנמשל למוות זו השקיעה. מנקודת מבטינו, ברגע שהשמש נעלמת מעבר לאופק כל מה שקיים זה חושך. אבל השמש לעולם ממשיכה לזרוח גם כשאנו לא רואים אותה.

בהערכה גדולה ובאהבה עמוקה לחיים,

שאקטי מאי

*****************************************************************

שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳ 

למצטרפים חדשים חודש ניסיון חינם בפראנה יוגה: goo.gl/zvoThN

מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״

למידע על הסדנאות היכנסו לאתר

לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: [email protected]

 

עוד מהבלוג של שאקטי מאי

תצוגה מקדימה

הנפילה אל האור

בשנת 2008 חוויתי אירוע שהוכיח לי יותר מכל את עוצמת הדרך הרוחנית בה בחרתי לחיות מאז נעוריי. אחרי שנים ארוכות של תרגול יוגה וזן אינטנסיביים, במהלך קורס מורים שהעברתי בקופנגן, אי קטן בתאילנד, נפלתי מצוק גבוה, שברתי את עמוד...

תצוגה מקדימה

משתן לשתן כוחנו עולה

שמי שאקטי מאי אני בת 54 ובמשך 30 שנה אני שותה שתן בכל בוקר לרוב האנשים שתן מעלה אסוציאציות של: משהו מלוכלך פסולת שהכליות מוציאות מהגוף פעילות שאחריה צריך לשטוף ידיים משהו רעיל ובטח מסוכן לשתיה תסכימו איתי שאם כל...

תצוגה מקדימה

ליפול מאהבה

בצורתו האנגלית, המונח 'להתאהב' מורכב משתי מילים בעלי מטען אנרגטי הפוך. "Falling in love" מורכב ממילה אחת מרוממת, וממילה אחת הפוגמת בתחושתנו. נפילה היא מילה המתארת פעולה בלתי-נעימה שעלולה לסכן את הישרדותנו הפיזית, מצב לא רצוי....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה